בנוסף למצוות עשה להשמיט את פירות השביעית (לעיל א-ב), הוסיפה התורה עוד שני איסורי 'לא תעשה'. האחד, שלא לקצור את תבואת השדה כפי שרגילים לקצור בכל השנים, והשני, שלא לבצור את ענבי הכרם או לקטוף את פירות שאר העצים כדרך שנוהגים בכל השנים. שנאמר (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". אלא יהיו הכל שווים בפירות השביעית, וייטלו בעלי השדות עם שאר האנשים, כל אחד כפי צורכו, שנאמר (שם, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".
השיעור שמותר לכל אדם להביא מהשדה, הוא כשיעור המזון שאנשים רגילים להביא לביתם מהשדה או מהחנות בשאר השנים. מפירות שמשתמרים זמן קצר, היו רגילים להביא כמות שמספיקה לכמה ימים, ומפירות שמשתמרים יותר זמן, היו מביאים לכמה שבועות, ואם היו משתמרים הרבה זמן היו מביאים כמות שמספיקה למספר חודשים. וזהו שאמרו חכמים שמזיתים אפשר ליטול כשיעור שעושים חמישה כדי שמן, ומענבים כשיעור שעושים חמישה עשר כדי יין (רמב"ם ד, כד). והחוטאים ואוספים פירות יותר מכפי צורכם נקראים 'אוספי שביעית', והם פסולים לעדות, מפני שמעשיהם מוכיחים שחמדת הממון מעבירה אותם על דעתם (סנהדרין כו, א; יד רמ"ה שם).
מעת שהגיע זמן הביעור, היינו הזמן שבו כלו כל פירות אותו המין מהשדות, מצווה על מי שיש בביתו יותר ממזון שלוש סעודות לבערם מביתו, היינו לחלקם מחדש, כדי שייטול כל אחד מהם כשיעור שלוש סעודות ולא יותר. ואם אין בכוחו לחלקם, יוציאם מביתו ויפקירם. ושאר דיני הביעור יבוארו להלן (ד, י-יא).
פירות שרגילים לעבדם אחר הקטיף, כגון ענבים שסוחטים ליין וזיתים שסוחטים לשמן ותאנים שמייבשים במוקצה, צריך לשנות בדרך עיבודם. לעשותם בכלים קטנים יותר או בשינוי אחר, כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית ולא יבואו לסחור בהם ויזכרו להפקירם בזמן הביעור (משנה ח, ו; רמב"ם ד, כג).
יש סוברים, שגם כאשר מקפידים שלא לקטוף יותר משיעור תצרוכת ביתית, צריך לשנות בדרך הלקיטה, שלא תהיה באותם הכלים שלוקטים בכל השנים. אולם למעשה, אין חובה לשנות, מפני שהלקיטה המצומצמת כשיעור הנצרך לבית – נחשבת שינוי מספיק.[3]
לדעת הגר"א אסור לקצור או לקטוף בכלי אלא רק ביד, וזהו שאסרה התורה לקצור ולבצור (שנות אליהו ח, ו). ויש אומרים שאמנם מותר לקטוף בכלי, אבל לא בכלי שרגילים לקטוף בכל השנים (תוס' ר"ה ט, א; רע"ב ח, ו), כדי שלא יבואו לקטוף יותר ממה שמותר. ויש אומרים שאין צריך לשנות בדרך הלקיטה אלא עיקר השינוי שהוא לוקט לתצרוכת ביתו ולא כמו בשאר השנים (רמב"ם ד, כד; חינוך שכח; שערי צדק טז, א). ובדרך זו הלכנו בהסברת הסוגיה, שעיקר האיסור הוא לקטוף כמות גדולה, וכל השינויים שאמרו חכמים נוגעים לכך בלבד.
ויש שנטו להחמיר ולאסור קטיף של יותר משיעור מזון שלוש סעודות (ספר השמיטה ג, 12, בשם ר"ח ברלין). ויש שכתבו שמותר להביא פירות בכמות שרגילים להביא לתצרוכת ביתו לימים ספורים (משפטי ארץ יא, ג). וקשה מאוד על סברתם, שהרי מצוות הביעור לחלק מזון שלוש סעודות לאנשים רבים (משנה ט, ח; להלן ד, י), הרי שגם לשומרי שמיטה כהלכה היה בבית הרבה יותר ממזון שלוש סעודות ומתצרוכת של כמה ימים. ועוד קשה עליהם מכך שהתירו ללקוט כשיעור חמישה כדי שמן וחמישה עשר כדי יין, כפי שכתב הרמב"ם ד, כד, עפ"י משנה ה, ז. אלא שמוכרחים לומר שהואיל והפירות מופקרים לכל, מותר לאדם ליטול מהם כדרך שרגילים ליטול בכל השנים לתצרוכת הבית, לפי מספר הנפשות. וממילא הדבר תלוי בסוג הפירות, שמאלו שנרקבים מהר מביאים למספר ימים, ומאלו שנשמרים זמן רב מביאים למספר חודשים, וכפי שביארו לגבי שמן ויין. וכעין זה כתבו חזו"א כו, ב; ורשז"א במעדני ארץ ז, ב-ג. וכ"כ בשביתת השדה יב, 11. ונלענ"ד שרשאי אדם להוסיף ולקטוף גם עבור קרובו או שכנו כדי לחסוך לו את הטרחה ללכת לשדה, ובתנאי שיהיה ברור שכל מה שהוא מביא מהשדה נועד לתצרוכת ביתית. וכאשר רבים חטאו ולקחו לעצמם יותר מתצרוכת ביתם, גדרו הדבר והעמידו שומרים שלא נתנו להביא לבית יותר מכדי מזון שלוש סעודות (תוספתא שביעית ח, א).
