מצווה לשמוט ולנטוש את פירות השדה בשנה השביעית, שנאמר (שמות כג, י-יא): "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".
כיוון שהמצווה היא לשמוט את הפירות, הרי שהם הפקר לכל, לעניים ולעשירים, ליהודים ולגויים, לבני אדם ולבעלי חיים (להלן ט). ומה שנאמר "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", הוא מפני שזה עיקר החידוש, שבשנת השמיטה גם העניים יכולים ליהנות מהפירות כמו בעלי השדות. וכך היה בפועל, שרוב פירות השביעית נאכלו על ידי האביונים, כי מלבד בעלי השדות שגרו סמוך לשדותיהם והיו לוקטים מהם לתצרוכת ביתם, לעשירים לא היה משתלם ללכת בכל השדות כדי ללקוט לעצמם, אבל לעניים הטרחה הזאת היתה משתלמת (מכילתא דרשב"י שמות כג, יא).
מצוות השמיטה חלה על הפירות בלבד ולא על הקרקע והעצים. לפיכך, אסור לבאים לאכול מהפירות לחתוך את ענפי האילן, וכן אסור להם לשהות שם בלא רשותו של בעל השדה, מפני שרק לצורך קטיף הפירות התירו להם להיכנס לשדה.
עיקר המצווה הוא להפקיר את הפירות, ואין מצווה לאוכלם, אלא מותר להשאירם על העצים למאכל החיות והציפורים. ויש מי שסובר שיש באכילת פירות השמיטה מצווה, ואף שדעת רובם המכריע של הפוסקים אינה כמותו, המהדרים משתדלים לאכול פירות שביעית.[1]
הפירות שמצווה להפקירם הם הפירות שגדלו בשביעית, וכיוון שכבר למדנו (בפרק הקודם), שמצווה לשבות בשביעית מעבודת השדה והעצים, יבול השדות בשביעית היה מצטמצם לכעשרים אחוזים מהיבול הרגיל. שכן בדרך כלל רוב יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, וכיוון שאין זורעים ושותלים בשביעית, ממילא כשבעים אחוז מהיבול אינו בנמצא. ואמנם מהתורה ספיחים שגדלו מעצמם מותרים באכילה, אולם חכמים גזרו עליהם שלא לאוכלם, מפני עוברי עבירה שהיו זורעים בשמיטה וטוענים שאלו ספיחים שגדלו מעצמם (להלן ד). גידולי השדה היחידים שיש להם דין שביעית הם ירקות שהחלו לצמוח בערב שביעית ונלקטים בשביעית, שאותם צריכים לשמוט (להלן ו). נמצא אפוא שעיקר יבול השביעית היה מפירות העץ, אבל גם הוא היה מצטמצם בשמיטה, הואיל ואסור לעשות מלאכות שמועילות לצמיחת העץ והפירות (לעיל ב, ג). אם כן כאשר מדברים על פירות השביעית מדובר על בערך עשרים אחוזים מסך היבול שהיה צומח בשאר השנים.
