ארכיון הקטגוריה: פרק כא – נפילת אפיים ותחנונים

א – יחודה של תפילת נפילת אפיים

אחר סיום תפילת עמידה נוהגים ליפול אפיים ולהתחנן לפניו יתברך. ובזה אנו מקיימים את התפילה בכל צורותיה – ברכות קריאת שמע בישיבה, שמונה עשרה בעמידה, ותחנונים שאחריה בנפילת אפיים. וכך למדנו ממשה רבנו שהתפלל על ישראל אחר חטא העגל בשלוש הצורות: בישיבה, שנאמר (דברים ט, ט): "וָאֵשֵׁב בָּהָר"; בעמידה, שנאמר (שם י, י): "וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר"; ובנפילת אפיים, שנאמר (שם ט, כה): "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'". וכן אנחנו בתפילתנו, אחר שהתפללנו בישיבה ובעמידה, והרגשנו שעדיין לא הצלחנו לבטא את הכל, עדיין לא הפלנו לגמרי את המחיצות, אנו באים ומשתחווים ומבטלים עצמנו לרבונו של עולם (עיין טור קלא).

לתפילה זו כח גדול במיוחד, והיא המועילה ביותר בעת צרה. וכן מצינו שבשעה שאמר ה' למשה ואהרן, במחלוקת קורח ועדתו, "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", הבינו מיד שעליהם להתעצם מאוד בתפילה, והתפללו בנפילת אפיים, שנאמר: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵ-ל אֱלֹוהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כא-כב). ומכח תפילתם שנאמרה בנפילת אפיים – נתבטלה הגזירה.

כוחה רב מפני שהיא מבטאת את ההתבטלות הגמורה של האדם כלפי בוראו, עד מסירות נפש גמורה. כאילו האדם אומר לרבונו של עולם: כל חושי ואיברי בטלים לפניך, עשה בי כרצונך שכולי שלך. ולכן בתפילת נפילת אפיים ניתן לתקן פגמים שאי אפשר לתקן בתפילה רגילה (עי' זוהר במדבר קכ, ב).

יש בנפילת אפיים גם ביטוי לבושה של האדם כלפי שמיים, שאחר התפילה, שבה עסקנו בגדולתו יתברך ושטחנו את כל בקשותינו, הננו מתביישים להראות את פנינו, שהיאך העזנו לעמוד לפניו בתפילה, ועל כן הננו נופלים על פנינו. ועוד, שיש בנפילת אפיים ביטוי לצער הנובע מתשובה על החטאים, שמרוב צער איננו יכולים להרים את פנינו (עיין ברבנו בחיי במדבר טז, כב).

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ב – מנהג אמירתה

אע"פ שגדולה מאוד מעלתה של תפילת נפילת אפיים, לא תקנוה חכמים כתפילת חובה, ולא תקנו לה נוסח קבוע, וכל הרוצה היה מוסיף ומתחנן בנפילת אפיים אחר התפילה. אולי דווקא מפני מעלתה העליונה, שהיא מבטאת התבטלות גמורה כלפי הבורא יתברך, ראוי לה שתצא מהלב ברצון חופשי.

בתקופת הגאונים, החל להתגבש נוסח קבוע לנפילת אפיים ולתחנונים שאחר התפילה, ובתקופת הראשונים הלך הדבר ונקבע, עד שכל ישראל קיבלו על עצמם כחובה לומר תחנונים מסוימים. כנראה שבעקבות יסורי הגלות שהלכו והתגברו, נטמטמו הלבבות כל כך עד שהוצרכנו לנוסח קבוע של תחנונים. ומכיוון שנוסח התחנונים התפשט אחר שנתפזרו הגלויות, בולטים בו יותר ההבדלים שבין נוסח ספרד לאשכנז.

הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימים של שמחת מצווה. וביארו המקובלים, שכל התיקונים הנעשים בימים רגילים על ידי תפילת נפילת אפיים, נעשים בימי שמחה של מצווה על ידי הקדושה שביום (כה"ח קלא, נד). וכן כשנמצאים בעלי שמחה של מצווה בבית הכנסת, אין אומרים תחנונים (כמבואר בהלכות ז-ח). וכבר למדנו שמעיקר הדין אין חיוב לומר תחנון, ולכן בכל מקום שיש ספק אם צריך לאומרו, ההוראה שלא לומר תחנון.[1]

וכן בבית האבל נוהגים שלא לומר תחנון, מפני שמידת הדין מתוחה שם, וצריך להיזהר שלא להגביר את מידת הדין (מ"ב קלא, כ). פירוש העניין, שבנפילת אפיים המתפלל ממחיש לעצמו כי קיומו תלוי בה', והוא בטל ומבוטל כלפיו, והאבל כבר חש זאת היטב, ואין צורך להוסיף על כך.


[1]. כתב הטור סי' קלא בשם רב נטרונאי גאון, שהואיל ונפילת אפיים רשות, נהגו שלא לאומרה בבית החתן, וכ"כ בשו"ת הריב"ש תיב בשם רב שר שלום גאון. וכן הוכיח רבי יצחק אבן גיאת, מב"מ נט, ב, שאמא שלום אשתו של רבי אליעזר היתה מבטלתו מלומר תחנונים אחר התפילה, כדי שלא יזיק לאחיה, רבן גמליאל. מכאן שהיא תפילת רשות. וכך כתבו עוד ראשונים ואחרונים. וכ"כ בברכ"י קלא, יג, שבכל מקום שיש ספק אם לומר נפילת אפיים, יותר נכון שלא לומר, מפני שהיא רשות. וכ"כ בשעה"צ קלא, טו.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ג – מהי נפילת אפיים

מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד).

אלא שמפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, ולכך שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון.[2]

והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא, א) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ולראות עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם שיודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוא אומר: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא (תהלים כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלימה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד.

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלמה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). ואולי כדי שלא להיכנס לסכנה המוזכרת בזוהר, נהגו האשכנזים שלא לומר את המזמור "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא", שמבואר בזוהר שכוונתו למסירת הנפש, ובמקומו אומרים מזמור ו' מתהילים (מ"א קלא, ה). והנוהגים כבן איש חי, חוששים ואינם נופלים כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.[3]


[2]. יסוד איסור השתחוויה על אבן משכית מובא במגילה כב, ב. והובא ברמ"א קלא, ח. ומבואר במ"ב קלא, מ. מהתורה האיסור הוא להשתחוות על רצפת אבנים, שנאמר (ויקרא כו, א): "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". והאיסור הוא כשמתקיימים שני תנאים: א' השתחוויה, ב' על רצפת אבנים. וחכמים עשו סייג לדבר, ואסרו גם כשמתקיים תנאי אחד, שבהשתחוויה אסור גם על רצפה שאינה מאבנים, ועל רצפת אבנים אסור גם בקידה. וההיתר הוא בקידה על רצפה שאינה מאבנים. ואם יש שם אבנים, יכול לקוד בהטייה על צידו, או שיחוץ בין ראשו לרצפה. וכן מותר להשתחוות על רצפה שאין בה אבנים ובתנאי שיטה עצמו מעט על צידו. ויש ספק אם יכול להשתחוות על רצפת אבנים על ידי חציצה, עיין שעה"צ מד.

עוד אמרו שם במגילה כב, ב, שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון, וכך נפסק בשו"ע קלא, ח. אבל כשהוא לבד, כתבו התוס' שם עפ"י הירושלמי שמותר, וכ"כ בב"י בשם כמה ראשונים, וכ"כ במ"ב לח, שהאיסור הוא בפני הציבור וכשהוא היחיד שנופל על פניו, כמו שעשה יהושע בן נון. במצב כזה, אם לא יענה – יתבייש, שהרואים יחשבו שאינו ראוי. אמנם מהרמב"ם משמע שהאיסור לאדם חשוב הוא גם כשהוא לבדו. וכן באר המאירי, כדי שלא יחשיב עצמו כחסיד כל כך. ועיין ביד פשוטה על הרמב"ם תפילה ה, יד, ושם הביא תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון, שמהם משמע שבעת שהרבים היו משתחווים או קדים לארץ, הרבנים היו מגביהים עצמם מהקרקע ומטים פניהם הצידה, והחשובים ביותר לא היו קדים כלל. ע"ש. ואולי גם מחמת זה התפשט המנהג אצל שאר העם שלא להשתחוות או לקוד על הרצפה.

[3]. כתב הבן איש חי כי תשא יג, שמפני החשש שמא כבר בהנחת ראשו על זרועו יש משום כוונת הזוהר, שמי שלא מכוונה כראוי מסתכן בנפשו, "טוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שינוי כלל". וכ"כ ביחו"ד ח"ו סו"ס ז. אמנם השו"ע קלא, א, כתב, שצריך ליפול אפיים, וכן דעת החיד"א. ואף בכה"ח קלא, לא, כתב, שכל שאינו מכוון להוריד נפשו לקליפות כדי לבררם, אלא רק מתכוון למסור נפשו על קיום התורה והמצוות, אינו מסתכן. וכ"כ בסידור 'עוד אבינו חי' (עפ"י הרב רקח) שמנהג כל עדות צפון אפריקה (יוצאי ספרד) ליפול אפיים. ולמעשה כל אדם ינהג כמנהג אבותיו.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ד – נפילת אפיים כיצד (לנוהגים ליפול)

כאמור, למנהג אשכנזים וחלק מספרדים, נפילת אפיים נעשית על ידי הרכנת הראש והשענתו על זרוע היד. לדעת השולחן ערוך, נופלים תמיד על יד שמאל. ולדעת הרמ"א, בבוקר כשמניחים תפילין על יד שמאל – נופלים על יד ימין, ובמנחה נופלים על יד שמאל, וכן מנהג יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א קלא, א, מ"ב ו).

כשנופלים על יד שמאל מטים מעט את הפנים לצד ימין כדי שלא יהיה מופנה ישר כלפי הרצפה, וכן כשנופלים על יד ימין מטים את הפנים לצד שמאל. ונוהגים כן כשם שנהגו בעת שהשתחוו על הארץ ממש, שאז ההטייה נועדה כסייג מפני איסור השתחוויה על רצפת אבנים (מ"ב קלא, מ, באו"ה קלא, א).

נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (מ"ב קלא, ג). עיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה' יתברך. מי ששרווליו קצרים, אם יש בידו מטפחת, יניחה על זרועו ויליט בה את פניו, וכשאין לו מטפחת, יפול על זרועו המגולה אבל לא על כף ידו, מפני שאי אפשר להליט בה את פניו. ואם יש שם שולחן, ישעין את ראשו וזרועו עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניו.[4]

נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או אפילו ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים -אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע.

בחדרים הסמוכים לבית הכנסת שאין בהם ספרי קודש, אם יכולים לראות משם את ארון הקודש – נופלים על פניהם, וכשאין יכולים לראות – אומרים בישיבה.[5]

בירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים.[6]

במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שבדיוק מאחריו עומד חבירו באמצע תפילת עמידה, ואינו יכול ללכת למקום אחר, יאמר תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא, י). ומוטב שיסמוך את עצמו על הקיר, כך שבלא הקיר היה נופל, ונחשב לו כקצת ישיבה ונפילת אפיים (כה"ח לח).


[4]. מבואר בבאו"ה קלא, א, שבנפילת אפיים שלנו, אין שום חשש של אבן משכית, מפני שהראש רחוק מאוד מהרצפה, ולכן גם כשהרצפה מאבנים – אין איסור, מפני שיש שני שינויים מאיסור התורה: א' שאינה השתחוויה, ב' פניו אינן נוגעות בארץ. ונהגו להטות על הצד, זכר למנהג שהיו נוהגים לקוד ממש על הארץ, ואז אם היתה רצפת אבנים היה צריך לקוד כשראשו על הצד. ולפי זה גם כיסוי הפנים אינו כדי לחצוץ בין פניו לארץ, אלא שזוהי נפילת אפיים, להליט ראשו מפני הבושה. ואולי גם הכיסוי בבגד הוא כזכר למה שהיו קדים ממש על הארץ, שאז אם היתה רצפת אבנים היה יכול או להטות ראשו או לחצוץ בינו לרצפה. אמנם מהמ"א קלא, סעיפים ב' וכ', משמע שגם כשהפנים רחוקות מהארץ עדיין נחשבת נפילת אפיים זו כקידה, ולכן חובה להטות על הצד או לחצוץ בין הפנים לארץ. והבאו"ה תמה עליו, ולדעתו ההטייה כיום היא רק זכר למנהג הקידה.

אם כן מי שאין לו שרוול או בד, נראה שיליט את פניו בזרועו המגולה, שאין הבגד מעכב. ואם יש שם שולחן או סטנדר, טוב שיניח את ראשו על זרועו בעומק השולחן, וכך גם השולחן יחשב ככיסוי לפניו. ויש שמטים על השעון כדי שיחצוץ, ואין בזה טעם, שאינו מכסה את פניו, ואף כחציצה למ"א אינו נחשב מפני קוטנו. ולהיפך, אמרו המקובלים שלא להטות על כף היד כי בה רשומים עוונותיו (כה"ח קלא, מז, פס"ת 34), והשעון קרוב לכף היד. עיין בפס"ת קלא, 31, שלפי המ"א שסובר שהכיסוי נועד כדי לחצוץ בין פניו לרצפה, אין די להניח מצחו על השרוול, שכן שאר פניו יהיו כנגד הרצפה בלא חציצה, אלא צריך להליט פניו על הזרוע, ואם יש שם שולחן, יכול להשעין מצחו על זרועו, ואז השולחן יחצוץ בין פניו לרצפה. ע"כ. ועוד אפשר לאחוז בסידור כשהוא בין הפנים לרצפה, ויועיל לחצוץ לפי המ"א. אמנם למדנו שלמ"ב אין כאן צורך בחציצה, אלא רק המשך למה שנהגו בזמן שקדו על הרצפה ממש, אבל מצד הכיסוי אכן ראוי שעיקר פניו יהיה מכוסה.

[5]. הרוקח שכ"ד כתב שאין נופלים אפיים אלא במקום שיש ס"ת, והב"י פקפק בדבריו. וכתב החיד"א שדעת השו"ע שנופלים אפיים גם במקום שאין ס"ת. (אלא שלמעשה רבים מהספרדים נהגו שלא ליפול אפיים כלל). והרמ"א קלא, ב, פסק כרוקח. ובחדרים הסמוכים לביהכ"נ, אם רואים את הארון – נופלים (מ"ב יג). גם ספרי קודש מודפסים מועילים כס"ת לרוב האחרונים, וכ"כ בסידור עולת ראיה עמ' שב סעיף ד, ועיין בפס"ת קלא, יא.

[6]. אמנם לרשז"א מדובר רק על העיר העתיקה. אבל הרב טיקוצ'ינסקי כתב זאת על כל ירושלים. וכן כתב בסידור עולת ראיה עמ' שב. ועיין בפס"ת י. וכיוון שלמדנו שיש חולקים לגמרי על הרוקח, ולדעתם אין צריך ס"ת כלל, בכל מקום שיש ספק בדין זה אפשר לילך אחר הסוברים שאפשר ליפול אפיים, ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ה – י"ג מידות רחמים

אחר שמחל ה' לישראל על חטא העגל, ואף הסכים כי ישראל יהיו מופלים לטובה מכל העמים, בקשר המיוחד שלהם עם הקב"ה, ביקש משה רבנו: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". ענה לו ה': "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ", כלומר אגלה לך את שמי הקדוש שמתגלה לעולם, אבל את עצמותי אי אפשר כלל לתפוס, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, יח-כ). "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא (משה) בְשֵׁם ה'". "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (ה' קרא וגילה את שמותיו למשה): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד, ה-ז). אלו הם שלוש עשרה מידות רחמים.

"אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ר"ה יז, ב).

על ידי קבלת האמונה במדרגה העליונה של אמירת שלוש עשרה מידות רחמים, הננו מתקשרים אל ה' באופן עמוק ועליון כל כך, עד שהחטאים הופכים לשוליים וחיצוניים, ומכאן הכפרה. לכן בסליחות ובימי תענית ויום הכיפורים, מרבים להזכיר בתפילה את י"ג מידות רחמים.

נחלקו המנהגים לגבי הזכרתם בימות החול: למנהג אשכנז ותימן (בלדי), אומרים אותם רק בימי שני וחמישי שהם ימים הראויים לתחנונים. ולמנהג ספרד (כולל ספרד-חסידי), אומרים שלוש עשרה מידות רחמים בכל עת שיש נפילת אפיים.

אמירת שלוש עשרה מידות רחמים נחשבת לדבר שבקדושה, ולכן צריך עשרה כדי לאומרן. והמתפלל ביחידות אינו רשאי לאומרן, אבל אם ירצה לאומרן בטעמים כקורא בתורה – רשאי (שו"ע או"ח תקסה, ה; מ"ב יב). מי שלא הספיק לסיים "אל ארך אפיים" עד שהציבור כבר הגיע לי"ג מידות, יפסיק ויצטרף אליהם. וכל זמן שלא סיימו י"ג מידות הוא עדיין יכול להצטרף אליהם, אבל אם סיימו, הריהו כיחיד (בן איש חי כי תשא ד).

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ו – סדר התחנונים ונפילת אפיים

ראוי שלא להפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים, מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו"ע קלא, א, מ"ב א).

בנוסח אמירת התחנונים ישנם הבדלים בין העדות, והסיבה לכך, שבזמן שרוב ישראל ישבו בארץ או בבבל, עדיין היה המנהג שכל אחד מתחנן בלשונו, ורק בתקופת הראשונים, כשכבר נתפזרו הגלויות, נתגבשו הנוסחים. בנוסף לכך, לפני כארבע מאות שנה, נשתנו כמה דברים בנוסח ספרד על פי כוונות האר"י.

על פי כוונות האר"י נוהגים בנוסח ספרד להוסיף ולומר לפני המזמור של נפילת אפיים וידוי וי"ג מידות רחמים, כדי שמתוך הכפרה הבאה על ידם יגיע המתפלל לשיא של נפילת אפיים (כה"ח קלא, ה). ולמנהג אשכנז, רק בימי שני וחמישי, שבהם מרבים יותר בתחנונים פותחים בוידוי וי"ג מידות, אבל בשאר הימים אומרים מיד אחר סיום התפילה נפילת אפיים. ואדרבה, ראוי להצמיד עד כמה שאפשר את נפילת אפיים לתפילה. ולמנהג תימן (בלדי), לעולם מסמיכים נפילת אפיים לסיום התפילה.

בנפילת אפיים, אומרים לנוסח ספרד מזמור כ"ה מתהלים, ולנוסח אשכנז וספרד-חסידים אומרים מזמור ו'.

בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים, מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת. ואומרים אותם בעמידה (שו"ע ורמ"א קלד, א). נוסח 'והוא רחום' נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים, כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם, ראב"ן, המנהיג, כל בו י"ח), ולכן אין בו הבדלים גדולים בין הנוסחים. אלא שהספרדים הוסיפו לפניו עוד תחנונים, והאשכנזים הוסיפו תחנונים אחריו.

עוד הבדל, שבנוסח ספרד, אומרים את התחנונים הנוספים של שני וחמישי אחר נפילת אפיים, ובנוסח אשכנז אומרים אותם לפני נפילת אפיים.

הנוהג כנוסח אחד ומתפלל במקום שהרוב מתפללים בנוסח אחר, רשאי לנהוג כפי שירצה. ואם יחליט לנהוג כמנהגו, לא יבליט את מנהגו השונה. כאשר החזן אומר י"ג מידות, גם מי שאינו נוהג לאומרן, יצטרף עם הציבור. מי שהנוסח שלו ארוך, ולפני שהספיק לסיימו התחיל החזן לומר קדיש, יפסיק את התחנונים ויענה לקדיש וימשיך לשלב הבא של התפילה. שאין נוסח התחנונים מעכב, וכל שהתחנן מעט כבר יצא ידי חובת המנהג. ואם ירצה יוכל להשלים את התחנונים אחר התפילה.[7]


[7]. עיין לעיל בהל' הנוסחים ומנהגי העדות ו, ה. ועיין בפס"ת קלא, ח. ובאג"מ או"ח ד, לד, הציע שמי שמתפלל במקום שאין נוהגים לומר וידוי והוא נוהג לומר, יאמרנו בלא שיכה על ליבו, כדי שלא יהיה ניכר. ע"כ. ואצלנו שבני כל הנוסחים מתפללים יחד, נוהגים כמו החזן. אמנם הרוצה לומר וידוי רשאי להכות על ליבו, שאין בזה חשש 'לא תתגודדו' ומחלוקת, שהכל יודעים שיש בזה מנהגים שונים. אלא שעליו לתכנן את הזמן באופן שיספיק לומר נפילת אפיים לפני הקדיש. כי אחר הקדיש כבר יצטרך להמשיך ב'אשרי'.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ז – ימים שאין אומרים בהם תחנון

הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה שיש בה צער על חולשותינו וחסרונינו, שעל כן איננו יכולים לעמוד לפניו, אלא משתחווים ונופלים על פנינו, לפיכך אין ראוי לאומרה בימים של שמחה כשבתות, ימים טובים וראשי חודשים. וכיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שהסתפקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו"ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).

בנוסף לשבתות וראשי חודשים, אלו הימים שאין אומרים בהם תחנון לפי סדר השנה: שחרית של ערב ראש השנה; שחרית של ערב יום כיפור; מי"א בתשרי עד סוף חודש תשרי, הואיל ואלו ימים שסביב חג הסוכות; חנוכה; ט"ו בשבט; שני ימי הפורים, ובשנה מעוברת גם בי"ד וט"ו באדר ראשון; כל חודש ניסן, שהואיל ויצא רובו בקדושה, שבתחילתו היתה חנוכת המשכן ואח"כ חג הפסח, אין אומרים בכולו תחנון; י"ד באייר שהוא פסח שני; ל"ג בעומר; מר"ח סיוון ועד י"ב בסיוון, שעד אז הקריבו את תשלומי קרבנות חג השבועות; תשעה באב (או מפני האבלות או מפני שנקרא מועד); ט"ו באב. וגם במנחה שלפני כל הימים הללו אין אומרים תחנון, מלבד במנחה של ערב ראש השנה ומנחה של ערב יום הכיפורים שרבים אומרים בהם וידוי אבל לא תחנון.

אחר שהתחיל ה' להצמיח את גאולתנו, אין אומרים תחנון ביום העצמאות ובכ"ח באייר – יום שחרור ירושלים, ובמנחה שלפניהם.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה

ח – חתן ובעלי ברית ובעלי שמחה אחרים

אין אומרים תחנון במניין שבעלי שמחה של מצווה מתפללים בו. לפיכך אין אומרים תחנון במניין שמתפלל בו חתן בשבעת ימי המשתה שלו. אבל בשחרית ומנחה שלפני חתונתו אומרים תחנון, ואם מתפללים מנחה סמוך לחתונה באולם השמחות, כבר אין אומרים תחנון.[8]

וכן במניין שמתפלל בו אחד מבעלי הברית אין אומרים תחנון. בעלי הברית הם: אבי הבן, המוהל והסנדק. והפטור נמשך מהבוקר ועד הסעודה, שאם עורכים את הברית בבוקר, בשחרית אין אומרים תחנון. ואם הברית אחר תפילת מנחה, גם בשחרית וגם במנחה אין נוהגים לומר תחנון (מ"ב קלא, כב, ועי' פס"ת יט).

ולא רק במניין שאחד מבעלי הברית מתפללים בו אין אומרים תחנון, אלא אף בבית הכנסת שבו תיערך הברית אין אומרים תחנון. ובבניין שיש בו כמה אולמות תפילה, רק באולם שתיערך בו הברית אין אומרים תחנון. ואם הם קהילה אחת, בכל המניינים שבכל האולמות אין אומרים תחנון.[9]

בר מצווה: רבים נהגו שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו נער שהגיע באותו יום למצוות, ויש נוהגים לומר בו תחנון.

פדיון הבן: רבים נוהגים שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו אבי הבן, ויש נוהגים לומר.

בתפילה שנערכת סמוך למסיבת סיום מסכת או הכנסת ספר תורה – רבים נוהגים שלא לומר תחנון, ויש נוהגים לומר.<[10]

וכבר למדנו שבמקום שיש ספק אם לומר תחנון, הנכון שלא לאומרו (כמובא בהערה 1).

בימי הילולא של גדולים וצדיקים, דעת רובם המוחלט של הפוסקים שצריך לומר תחנון, וכן המנהג. והפוסקים החסידיים סוברים, שאותם ההולכים בדרכו של צדיק מסוים, ועוסקים בתורתו בכל השנה, וביום ההילולא שלו עורכים לכבודו סעודה, באותו יום לא יאמרו תחנון. אבל בשאר ימי ההילולא של צדיקים אחרים, צריכים לומר תחנון.[11]


[8]. יש חולקים וסוברים שבכל יום החתונה אין אומרים תחנון, אבל המנהג הרווח שאומרים, שכן רבים נוהגים לצום בו, וכך משמע ממ"ב קלא, כא, וכ"כ ביבי"א ג, יא-יב. ועיין בפס"ת קלא, כא.

ביום השמיני, כל זמן שלא עברו שבעה ימים מעת לעת מהחופה, אין אומרים תחנון, כ"כ במ"ב קלא, כו, ויבי"א (ח"ה אה"ע ז, ה), ופס"ת כב. ואמנם לגבי שבע ברכות הולכים לפי הימים, ומי שהתחתן לפני השקיעה, כבר בשקיעה הסתיים יומו הראשון. אלא שזה מפני שספק ברכות להקל, אבל לעניין תחנון, הולכים אחר שבעה ימים מעת לעת.

[9]. גם אם הברית תיערך במנחה, אין אומרים שם תחנון בשחרית. וגם כשיש כמה מנייני שחרית, אין אומרים בכולם תחנון. (היו שנהגו שביום שעורכים ברית מילה בכל בתי הכנסת שבישוב אין אומרים תחנון, וכך נכון לנהוג בקהילה מגובשת, שהכל שותפים לשמחה). ואם הברית נערכה בבוקר, יש נוהגים לומר תחנון במנחה (פס"ת קלא, יז, 103), ויש נוהגים שכאשר עוד ניכר רושם מהברית, כגון שהכסא נשאר שם, שלא לומר (ויען אברהם יו"ד כב; ועי' יבי"א ח"ג או"ח יב, ב).

[10]. עיין במקורות שבפס"ת קלא, כד, ובהערות שם. ככלל, בכל הספקות שנזכרו, מתפללי נוסח ספרד (ספרדים וחסידים) נוטים שלא לומר תחנון, ומתפללי נוסח אשכנז נוטים לומר תחנון, כפי שכתב למשל באש"י כה, כו, לעניין פדיון הבן.

[11]. רבים מהפוסקים התרעמו על מנהג החסידים שלא לומר תחנון בימי פטירה של גדולי ישראל, והרב פיינשטיין וביבי"א ג, יא הורו, שמי שמתפלל במניין כזה, חייב לומר תחנון, ולא יחשוש ליוהרא או ל'לא תתגודדו'. ובבית ברוך לב, קצא, כתב שעדיף שלא לפרוש מהציבור. ולגבי הוראת הפוסקים החסידיים עיין בפס"ת קלא, כד.

פורסם בקטגוריה פרק כא - נפילת אפיים ותחנונים | כתיבת תגובה