אין אומרים תחנון במניין שבעלי שמחה של מצווה מתפללים בו. לפיכך אין אומרים תחנון במניין שמתפלל בו חתן בשבעת ימי המשתה שלו. אבל בשחרית ומנחה שלפני חתונתו אומרים תחנון, ואם מתפללים מנחה סמוך לחתונה באולם השמחות, כבר אין אומרים תחנון.[8]
וכן במניין שמתפלל בו אחד מבעלי הברית אין אומרים תחנון. בעלי הברית הם: אבי הבן, המוהל והסנדק. והפטור נמשך מהבוקר ועד הסעודה, שאם עורכים את הברית בבוקר, בשחרית אין אומרים תחנון. ואם הברית אחר תפילת מנחה, גם בשחרית וגם במנחה אין נוהגים לומר תחנון (מ"ב קלא, כב, ועי' פס"ת יט).
ולא רק במניין שאחד מבעלי הברית מתפללים בו אין אומרים תחנון, אלא אף בבית הכנסת שבו תיערך הברית אין אומרים תחנון. ובבניין שיש בו כמה אולמות תפילה, רק באולם שתיערך בו הברית אין אומרים תחנון. ואם הם קהילה אחת, בכל המניינים שבכל האולמות אין אומרים תחנון.[9]
בר מצווה: רבים נהגו שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו נער שהגיע באותו יום למצוות, ויש נוהגים לומר בו תחנון.
פדיון הבן: רבים נוהגים שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו אבי הבן, ויש נוהגים לומר.
בתפילה שנערכת סמוך למסיבת סיום מסכת או הכנסת ספר תורה – רבים נוהגים שלא לומר תחנון, ויש נוהגים לומר.<[10]
וכבר למדנו שבמקום שיש ספק אם לומר תחנון, הנכון שלא לאומרו (כמובא בהערה 1).
בימי הילולא של גדולים וצדיקים, דעת רובם המוחלט של הפוסקים שצריך לומר תחנון, וכן המנהג. והפוסקים החסידיים סוברים, שאותם ההולכים בדרכו של צדיק מסוים, ועוסקים בתורתו בכל השנה, וביום ההילולא שלו עורכים לכבודו סעודה, באותו יום לא יאמרו תחנון. אבל בשאר ימי ההילולא של צדיקים אחרים, צריכים לומר תחנון.[11]
ביום השמיני, כל זמן שלא עברו שבעה ימים מעת לעת מהחופה, אין אומרים תחנון, כ"כ במ"ב קלא, כו, ויבי"א (ח"ה אה"ע ז, ה), ופס"ת כב. ואמנם לגבי שבע ברכות הולכים לפי הימים, ומי שהתחתן לפני השקיעה, כבר בשקיעה הסתיים יומו הראשון. אלא שזה מפני שספק ברכות להקל, אבל לעניין תחנון, הולכים אחר שבעה ימים מעת לעת.
[9]. גם אם הברית תיערך במנחה, אין אומרים שם תחנון בשחרית. וגם כשיש כמה מנייני שחרית, אין אומרים בכולם תחנון. (היו שנהגו שביום שעורכים ברית מילה בכל בתי הכנסת שבישוב אין אומרים תחנון, וכך נכון לנהוג בקהילה מגובשת, שהכל שותפים לשמחה). ואם הברית נערכה בבוקר, יש נוהגים לומר תחנון במנחה (פס"ת קלא, יז, 103), ויש נוהגים שכאשר עוד ניכר רושם מהברית, כגון שהכסא נשאר שם, שלא לומר (ויען אברהם יו"ד כב; ועי' יבי"א ח"ג או"ח יב, ב).
[10]. עיין במקורות שבפס"ת קלא, כד, ובהערות שם. ככלל, בכל הספקות שנזכרו, מתפללי נוסח ספרד (ספרדים וחסידים) נוטים שלא לומר תחנון, ומתפללי נוסח אשכנז נוטים לומר תחנון, כפי שכתב למשל באש"י כה, כו, לעניין פדיון הבן.
[11]. רבים מהפוסקים התרעמו על מנהג החסידים שלא לומר תחנון בימי פטירה של גדולי ישראל, והרב פיינשטיין וביבי"א ג, יא הורו, שמי שמתפלל במניין כזה, חייב לומר תחנון, ולא יחשוש ליוהרא או ל'לא תתגודדו'. ובבית ברוך לב, קצא, כתב שעדיף שלא לפרוש מהציבור. ולגבי הוראת הפוסקים החסידיים עיין בפס"ת קלא, כד.
