כאמור, למנהג אשכנזים וחלק מספרדים, נפילת אפיים נעשית על ידי הרכנת הראש והשענתו על זרוע היד. לדעת השולחן ערוך, נופלים תמיד על יד שמאל. ולדעת הרמ”א, בבוקר כשמניחים תפילין על יד שמאל – נופלים על יד ימין, ובמנחה נופלים על יד שמאל, וכן מנהג יוצאי אשכנז (שו”ע ורמ”א קלא, א, מ”ב ו).
כשנופלים על יד שמאל מטים מעט את הפנים לצד ימין כדי שלא יהיה מופנה ישר כלפי הרצפה, וכן כשנופלים על יד ימין מטים את הפנים לצד שמאל. ונוהגים כן כשם שנהגו בעת שהשתחוו על הארץ ממש, שאז ההטייה נועדה כסייג מפני איסור השתחוויה על רצפת אבנים (מ”ב קלא, מ, באו”ה קלא, א).
נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (מ”ב קלא, ג). עיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה’ יתברך. מי ששרווליו קצרים, אם יש בידו מטפחת, יניחה על זרועו ויליט בה את פניו, וכשאין לו מטפחת, יפול על זרועו המגולה אבל לא על כף ידו, מפני שאי אפשר להליט בה את פניו. ואם יש שם שולחן, ישעין את ראשו וזרועו עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניו.[4]
נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או אפילו ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים -אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע.
בחדרים הסמוכים לבית הכנסת שאין בהם ספרי קודש, אם יכולים לראות משם את ארון הקודש – נופלים על פניהם, וכשאין יכולים לראות – אומרים בישיבה.[5]
בירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים.[6]
במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שבדיוק מאחריו עומד חבירו באמצע תפילת עמידה, ואינו יכול ללכת למקום אחר, יאמר תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ”ב קלא, י). ומוטב שיסמוך את עצמו על הקיר, כך שבלא הקיר היה נופל, ונחשב לו כקצת ישיבה ונפילת אפיים (כה”ח לח).
[5]. הרוקח שכ”ד כתב שאין נופלים אפיים אלא במקום שיש ס”ת, והב”י פקפק בדבריו. וכתב החיד”א שדעת השו”ע שנופלים אפיים גם במקום שאין ס”ת. (אלא שלמעשה רבים מהספרדים נהגו שלא ליפול אפיים כלל). והרמ”א קלא, ב, פסק כרוקח. ובחדרים הסמוכים לביהכ”נ, אם רואים את הארון – נופלים (מ”ב יג). גם ספרי קודש מודפסים מועילים כס”ת לרוב האחרונים, וכ”כ בסידור עולת ראיה עמ’ שב סעיף ד, ועיין בפס”ת קלא, יא.
[6]. אמנם לרשז”א מדובר רק על העיר העתיקה. אבל הרב טיקוצ’ינסקי כתב זאת על כל ירושלים. וכן כתב בסידור עולת ראיה עמ’ שב. ועיין בפס”ת י. וכיוון שלמדנו שיש חולקים לגמרי על הרוקח, ולדעתם אין צריך ס”ת כלל, בכל מקום שיש ספק בדין זה אפשר לילך אחר הסוברים שאפשר ליפול אפיים, ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים.
