חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – נטילת ידיים לסעודה

א – טומאת הידיים

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. כדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאיברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. לדוגמה, הנוגע ברגלו במת, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת שיטבול אדם במקווה כדי לטהר את עצמו, עליו לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים.

כתוספת לדין זה, קבעו חכמים שיש מעמד מיוחד ונפרד לידיים. שהואיל והן מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלכות יותר משאר הגוף, והן גם עלולות לנגוע בלא משׂים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (עי' רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית המקדש הראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן – חייב לטהר את ידיו תחילה, ואם נגע בלא לטהר את ידיו – טימא את בשר הקרבן ופסל אותו מאכילה. בתקופת בית המקדש השני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומה הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה – פסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד). לאחר מכן הרחיבו חכמים את המצווה, וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני אכילת הלחם. האחד, משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ובכך שמנהג הנטילה ישתרש בקרב כל ישראל, הכהנים יתחזקו יותר בנטילת ידיהם לפני אכילת התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, ומפני שאין אפשרות להיטהר מטומאת מת, כבר דורות רבים שאין הכהנים אוכלים תרומה, תקנת הנטילה לא בטלה, מפני שאנו מצפים שבמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. הטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. כלומר, כדי לשמור על טהרת האכילה וקדושתה, תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. וסמכו דבריהם על הפסוק (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" – "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אלו מים ראשונים" (ברכות נג, ב). ואפילו מי שידיו נקיות, כגון שזה עתה רחץ אותן במים עם סבון, צריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרן ולקדשן לקראת הסעודה (עי' שו"ע או"ח קנח, א; מ"ב א).

ב – הטעם הרוחני למצווה

ככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. ולכן סביב האכילה שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם נאמרו הלכות רבות. כי אפשר לאכול כדי לספק צורך גשמי ותענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כוח לחיים מלאי תוכן ומשמעות. וכל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה נועדו לכוון אותנו לכך שהאכילה תגביר בנו את ההרגשות הטובות ותעניק לנו כוח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא תשפיל את נפשנו לתאווה חומרנית נטולת תוכן רוחני. וכיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו.

על ידי הידיים והאצבעות מתבצעות רוב הפעולות האנושיות. בכוחן של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים, ומאידך מעשים רעים. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת תנועתן המיוחדת, אפשר להרים אותן אל מעל הראש ואפשר להורידן מטה. הן אוחזות, נוגעות וממשמשות בכל, ועל כן הן עלולות להתלכלך יותר משאר האיברים. וכיוון שתכלית הסעודה להעניק תוספת כוח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמה שדבקה בהן תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותן לקראת הסעודה, כדי שנוכל לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לחיים מלאי תוכן ערכי.

זהו שאמרו חכמים (סוטה ד, ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה". גם האכילה וגם האהבה שבין איש לאשה חיוניות מאוד לקיומו של האדם, וכמו כל דבר בחיינו אפשר לעשותן בקדושה או חס וחלילה להיפך. וכשם שציוותה התורה שלא לאהוב דרך זנות אלא רק על ידי חופה וקידושין, כך תקנו חכמים שניטול ידיים לפני הסעודה, ובכך נטהר ונקדש את אכילתנו. אבל מי שאוכל בלא נטילה, כאילו אוכל לחם טמא, שכן הוא מתייחס רק לצד הגשמי שבלחם (מהר"ל נתיב העבודה טז).

מצוות הנטילה חלה על מי שאוכל מן הלחם, ואף אם לא יגע בידיו בלחם אלא יאכל אותו על ידי סכין ומזלג או שאדם אחר יאכיל אותו – חובה עליו ליטול ידיים. אבל אדם שאינו מתכונן לאכול בעצמו, אפילו אם יגע בלחם כדי להאכיל אדם אחר – אינו צריך ליטול ידיים. כי תקנת הנטילה נועדה לטהר ולקדש את האדם לקראת אכילתו, ולכן רק מי שעומד לאכול בעצמו צריך ליטול את ידיו (שו"ע או"ח קסג, ב).

ג – מקום הנטילה

לדעת רש"י, רא"ש ועוד הרבה פוסקים, מי הנטילה צריכים לשטוף את כל האצבעות עד מקום חיבורן לכף היד, אבל את כף היד אין צריכים לשטוף. ואילו לדעת רי"ף, רמב"ם ועוד פוסקים, חיוב הנטילה כולל את כל כף היד, מקצות האצבעות ועד למקום חיבורה של כף היד לזרוע.

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שכן מצוות הנטילה מדברי חכמים, נפסק להלכה, שראוי להחמיר וליטול את כל כף היד עד למקום חיבורה לזרוע. מפני שמבואר בתלמוד (שבת סב, ב), שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו, שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך, ראוי להדר לשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע קסא, ד, ועי' באו"ה).

אמנם בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה וליטול רק את האצבעות וקשרי האצבעות עם ברכה (מ"ב קסא, כב).

ראוי לעמוד על כך, שהכל מסכימים שצריך ליטול את האצבעות, המחלוקת היא לגבי כף היד. הכלל הוא שהטומאה נדבקת יותר בקצה גופו של האדם, ולכן ברור שהטומאה שורה על האצבעות יותר מאשר על כף היד. אפשר להסביר בטעם הדבר, שפנימיותו של האדם טהורה, רצונו הפנימי מכוון לטוב, ואילו הסיבוכים והטומאה נובעים מהפגישה עם העולם החיצוני. ולכן הטומאה שורה יותר בקצה גופו של האדם, במקום המרוחק ממרכז גופו, מליבו, שרומז לפנימיות הטהורה שבו.

ועיקר ייעודו של האדם להתמודד עם העולם החיצוני, לתקנו ולרוממו, ותפקיד זה מתבצע בפועל בידיים, שעל ידן הוא פועל ועושה, נושא ונותן. אלא שתוך כדי יציאתו של האדם אל ההתמודדות החיצונית, הוא עלול להתלכלך ולהיטמא מן הזוהמה שבעולם. וטומאה זו נדבקת באצבעות שהן קצה הגוף והן העוסקות בענייני העולם. ונחלקו האם גם כף היד כלולה בקצה הגוף המקבל טומאה או שמא רק האצבעות.[1]


[1]. אף שהאצבעות הן איבר חיצוני, כיוון שעל ידן אנו פועלים את כל הפעולות שבעולם, בראן הקב"ה באופן הרומז לכל הכוחות הפנימיים הגנוזים בנשמתו של האדם. ולכן מספרן עשר, כנגד עשרה מאמרות שעל ידם נברא העולם, כנגד עשרת הדברות וכנגד עשר הספירות, שהמספר עשר כולל את תמצית כל האידיאלים האלוקיים שבעולם.

בדומה לזה, צוותה התורה לכהנים לקדש את כפות ידיהם ורגליהם במים מהכיור לפני כניסתם לעבודת בית המקדש, שכן קצות הידיים והרגליים הם הרחוקים ביותר ממרכז חיותו של האדם, וממילא הטומאה נדבקת בהם יותר (מהר"ל נתיב העבודה פרק טז).

לגבי קידוש ידיים ורגליים של הכהנים לפני עבודתם במקדש, חייבים ליטול את כל כף היד (חולין קו, ב). וכך בנטילה לפני ברכת כהנים, צריכים ליטול את כל כף היד (שו"ע או"ח קכח, ו). ולגבי תרומה נחלקו הראשונים, וכן לגבי נטילה לסעודה.

ד – ברכה על מצוות חכמים

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. ונתנה התורה כוח ביד חכמים לקבוע מצוות, שנאמר (דברים יז, י-יא): "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ולכן אנו מברכים על הנטילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". שאף שהנטילה לא נזכרה בתורה שבכתב, נצטווינו לקיים את תקנות חכמים.[2]

מבחינה עקרונית המצוות שיסודן בתורה שבכתב חשובות מהמצוות שמדברי חכמים, וכן ישנו כלל הלכתי שבכל מצב של ספק: אם מקור המצווה בתורה שבכתב – צריכים להחמיר, ואם בדברי חכמים – מקילים. אולם מבחינה מסוימת חביבים דברי חכמים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות א, ד). שכן יש בתקנות חכמים משום הבעת רצון מצידנו להוסיף ולקבל על עצמנו עוד מצוות, כדי להתעלות, להתקדש ולהתקרב יותר אל ה'.

וצריך לדעת, שמפני עליונותה וקדושתה של התורה שבכתב, קשה לנו להיפגש עם עומק רעיונותיה ולשמור את מצוותיה. וכדי שנוכל לשמור את התורה, ציווה ה' את החכמים להניח סייג לתורה ולגזור גזירות כדי שעל ידן נוכל לשמור את כל מצוות התורה. כלומר, מצוות חכמים הן גשר הכרחי בין האדם והתורה האלוקית, שכן מצוות אלו מבטאות את הרעיון האלוקי כפי שהוא מתקבל בעולם הזה, בדעתם האנושית של חכמי ישראל.

כדי שלא יזלזלו בדברי חכמים, לעיתים עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מאשר לדברי תורה (עירובין עז, א). וכן מסופר במשנה (עדויות ה, ו), שאלעזר בן חנוך פקפק בתקנת נטילת ידיים, ונידו אותו חכמים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, שכל המת בנידויו – סוקלין את ארונו. וכן מסופר בתלמוד (עירובין כא, ב) על רבי עקיבא שבעת זקנותו נכלא על ידי הרומאים, ובכל יום היה מביא לו יהושע משרתו אוכל ומים לשתייה ולנטילת ידיים. יום אחד שפך הסוהר חצי מן המים, עד שלא נותר בהם שיעור מספיק לנטילה ושתייה. העדיף רבי עקיבא להשתמש באותם המים לנטילה ולא לשתייה. ואף שמצד הדין, במצב של אונס כזה היה פטור מנטילת ידיים, העדיף רבי עקיבא להחמיר על עצמו ולסכן כמעט את נפשו בצמא, ובלבד שיקיים את דברי חכמים שתקנו ליטול ידיים לפני הסעודה. על ידי מסירות נפשו לימד רבי עקיבא את כולנו עד כמה חשוב לדקדק בקיום דבריהם של חכמים.


[2]. שבע המצוות הן: א) קריאת הלל בזמנים ידועים. ב) קריאת מגילה בפורים. ג) נרות חנוכה. ד) נרות שבת. ה) נטילת ידיים. ו) ברכות הנהנין, ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות הבקשה. ז) עירוב. ראוי לציין שכל דברי חכמים רמוזים בתורה שבכתב. וכך גם בעניין נטילת ידיים, ישנו פסוק הרומז לכך כמבואר בתלמוד (חולין קו, א).

ה – נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

בכלל תקנת נטילת ידיים לפני אכילת לחם תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לא נכנס לפרטי הדינים, רק נציין שהמים או משקים אחרים מ'שבעת המשקים' (יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) גורמים להעברת הטומאה והגברתה. לכן תקנו חכמים שכל האוכל פרי או מאכל אחר שיש עליו רטיבות של אחד מ'שבעת המשקים', ייטול את ידיו ויטהרם בכך, שאם לא כן, ידיו יטמאו את הפרי או המאכל.

לדעת רוב הפוסקים, גם היום, שאיננו נוהגים בדיני טומאה וטהרה, צריכים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו אחד מן המשקים. וכמו שדין נטילת ידיים לפני הסעודה לא התבטל בזמן הזה, כך גם דין הנטילה לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה לא נתבטל. וכך היא דעת רמב"ם, רש"י, רבנו יונה, רא"ש ועוד.

אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמננו צריך לקדש את הידיים ולנקותן לקראת הסעודה. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך תרומה, וכיוון שהיום דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים, אין צורך ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.

רוב האחרונים פסקו שיש ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה, אלא שהואיל ויש אומרים שאין מצווה ליטול, הורו שלא לברך על נטילה זו (שו"ע קנח, ד; מ"ב קנח, כ).

אמנם למעשה, רבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה (דברי חמודות, מ"א קנח, ח). וזאת משום שנטילת ידיים היא תקנת חכמים, וממילא הדין הוא שבמצב של ספק, כגון מחלוקת הפוסקים, הלכה כדעת המקילים. לא זו בלבד, אלא שבמקרים רבים של אכילת דבר שטיבולו במשקה יש גם ספק אם לדעת המחמירים צריך ליטול ידיים, כפי שמבואר בהערה.[3]


[3]. יש נוהגים כדעת המחמירים ונוטלים ידיים בברכה על דבר שטיבולו במשקה (מנהג יוצאי תימן הנוהגים כרמב"ם, וכן נהגו הגר"א ותלמידיו). ורבים כתבו ליטול בלא ברכה. אולם המנהג הרווח כדעת מיעוט הראשונים, הסוברים שאין צריך ליטול ידיים לקראת אכילת דבר שטיבולו במשקה. ויש להוסיף, שבמקרים רבים נחלקו הפוסקים האם חל דין דבר שטיבולו במשקה, ובהם גם הנוהגים להחמיר יכולים להקל לכתחילה מטעם 'ספק ספיקא': א' אולי הלכה כדעת המקילים שאין צריך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ב' גם אם הלכה כמחמירים, אולי אין זה נחשב דבר שטיבולו במשקה. נזכיר ארבע מחלוקות: א) שטף פירות, כענבים, ונותרה עליהם רטיבות, לדעת רוה"פ יש ליטול ידיים לפני אכילתם (רדב"ז ד, עח; ברכ"י קנח, ה; שיורי ברכה א), אולם מנהג עולי תימן כסוברים שצריך ליטול ידיים רק כאשר מטבילים את המאכל במשקה כדי להטעימו (שו"ת החיים והשלום לרב כסאר או"ח ע; הרב קאפח להל' ברכות ו, אות ד; זית רענן על שתילי זיתים קנח, יא). ב) יש סוברים שמשקה מבושל אין דינו כמשקה (שו"ת מהרימ"ט ח"א עו, ובשיירי כנה"ג קנח, ג). לפי זה הטובל ביסקוויט בתה פטור מנטילה (וכ"כ בא"ח תזריע יט). ג) י"א שאין צריך ליטול ידיים לפני אכילת מאכל רטוב בכף או במזלג, וקל וחומר כשהמשקה מבושל (ערוה"ש קנח, יב. עי' כה"ח כג). ד) האוכל פחות משיעור נפח 'כביצה', אינו צריך נטילה מטעם ספק ספיקא (ראו בהלכה הבאה, ובמ"ב קנח, כ, שהעלה סברה להקל רק ב'כזית', ועי' גם בפנה"ל פסח טז, 15).

ו – על איזו כמות לחם צריך ליטול

נחלקו הפוסקים בשאלה על איזה שיעור מאכל צריכים ליטול ידיים. יש אומרים שדין נטילת ידיים מקביל לברכת 'המוציא', וכמו שהאוכל אפילו חתיכה מזערית של לחם צריך לברך 'המוציא', כך הוא גם צריך ליטול ידיים (לחם חמודות ומ"א). ויש אומרים שהנטילה נתקנה למי שמתכוון לאכול שיעור כ'זית'. לדעה זו דין נטילת ידיים מקביל לדין ברכת המזון, וכמו שעל אכילה בשיעור של כ'זית' מברכים ברכה אחרונה, כך גם האוכל שיעור זה צריך ליטול ידיים לפני אכילתו (ריטב"א והגר"א). ויש סוברים, שיש מקום לומר שנטילת ידיים נתקנה רק למי שמתכוון לאכול כשיעור נפח של 'ביצה' (ב"י עפ"י הרוקח).

להלכה חוששים לכל השיטות, לפיכך, גם מי שמתכוון לאכול שיעור מזערי של לחם, יטול ידיים. אבל את הברכה יברך רק מי שמתכוון לאכול לחם כשיעור 'ביצה', שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות – ההוראה שלא לברך (שו"ע קנח, ב-ג, מ"ב י). וכל אדם מכיר את גודלה של ה'ביצה', ואם להערכתו יש בלחם שהוא מתכוון לאכול כשיעור נפח של 'ביצה' – יברך על הנטילה (ראו להלן י, ו).

גם מי שמתכוון לקבוע סעודה על מאפים של מיני מזונות, צריך ליטול ידיים תחילה בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון (כמבואר במ"ב קנח, ח; כה"ח קנח, ז, ולהלן ו, ב).

ז – המים

את הנטילה יש לבצע מתוך כלי שיהיו בו מים בשיעור של 'רביעית הלוג' לכל הפחות, שהוא כנפח ביצה ומחצה (75 מ"ל, להלן י, 11). הנוטל בפחות משיעור זה לא יצא ידי חובה (להלן בהלכות יא-יב).

המים צריכים להיות שקופים כמראם הטבעי, אבל אם המראה שלהם השתנה – נפסלו לנטילה. לפי זה אסור ליטול ידיים במיץ, מפני שהוא מים שנשתנו מראיהם (שו"ע או"ח קס, א).

מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים לנטילה, מפני שנעשו על ידי המלאכה כמי שופכים. ולכן מים ששטפו בהם כלים פסולים לנטילה. וכן מים שהניחו בהם בקבוק חם כדי לצננו ולהגישו לתינוק – נפסלו מנטילה, מפני שנעשתה בהם מלאכה (שו"ע קס, ב).

כדי לבאר מעט את סגולת הטהרה שבמים, יש להקדים, שכידוע הטומאה שייכת למוות ולחידלון, ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה. לעומת זאת, המים הם נוזל החיים, שעל ידם כל מיני הצומח והחי מתקיימים. יתר על כן, המים קדמו לכל הבריאה, שעוד לפני תחילת מעשה בראשית נאמר: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", נמצא שהמים הם היסוד הקדום. ולכן אולי ציוותה התורה שאדם שנטמא והתרחק ממקור חייו – יטבול את כל גופו במקווה מים – ביסוד החיים הראשוני שבעולם, ומתוך כך יתעוררו שורשי החיים שבקרבו, והנשמה הטהורה שבו תתגבר, והטומאה שדבקה בבשרו תסתלק. בנוסף לכך, תכונתם של המים שהם מנקים את הלכלוך שדבק בבשר, ויש בטבילה סמליות, שכשם שהלכלוך מתנקה ויורד על ידי המים, כך גם הטומאה שנדבקה בחיצוניותו של האדם, עוברת ומסתלקת על ידי הטבילה במים (ראו בפנה"ל טהרת המשפחה א, יא-יב).

טעם זה שייך גם לנטילה שלפני הסעודה. האכילה עלולה להשפיל את האדם לצד החומרני, אבל כאשר הוא מטהר תחילה את ידיו במים, שהם יסוד החיים, הוא מרומם את אכילתו אל המגמה האידיאלית, שהמזון וטעמו הטוב יתנו בו כוח ושמחה לחיים מלאי תוכן.

זו אולי הסיבה, ששבחו חכמים את הנוטל ידיו בשפע מים (שבת סב, ב). והכוונה שנוטל ידיו בהידור, באופן שהמים שוטפים את כל כף ידו. אבל לא התכוונו לעודד את הנוטל לאבד מים רבים בחינם, שיש בזה איסור 'בל תשחית'.

ח – כלי

הנטילה שמטהרת את הידיים לקראת הסעודה צריכה להתבצע על ידי כלי, וכפי שמצינו שהכהנים היו מקדשים את ידיהם ורגליהם בכיור, שהוא כלי. בלא כלי – הנטילה פסולה. למשל, מי שחבירו חפן בכפות ידיו מים והטילם על ידיו – לא יצא ידי חובת נטילה, מפני שנעשתה בלא כלי. וכן אם מילא שקית ניילון במים, ומתוך השקית שפך מים על ידיו – לא יצא ידי חובת הנטילה, מפני שהשקית איננה כלי.

הכלי צריך להכיל לכל הפחות 'רביעית' (כביצה ומחצה, 75 מ"ל). ואם אינו מכיל שיעור זה – פסול לנטילה (שו"ע קנט, א).

כלי שיש בו נקב, אם הוא 'כונס-משקה', כלומר, שאם יניחוהו בתוך משקה – יכנס המשקה לתוכו דרך הנקב – פסול. וכשיש בתוכו מים והם נוזלים ממנו טיפה אחר טיפה ברציפות, בוודאי הנקב הוא כשיעור 'כונס-משקה' ופסול (שו"ע קנט, א; מ"ב ז).

אם הנקב יותר רחב ויוצאים ממנו מים שאפשר ליטול בהם את הידיים, ועד מקום הנקב הכלי מחזיק 'רביעית' – הכלי כשר לנטילה דרך הנקב (שו"ע קנט, ב).

אם ישנו שבר בשפתו של הכלי, עדיין אפשר ליטול בו ידיים, אלא שצריכים להקפיד ליטול דרך המקום ששפתו נשברה, משום שרק עד למקום השבר המים נשמרים בכלי בלא לגלוש החוצה, ומה שלמעלה מזה, כיוון שאינו מסוגל לשמור את המים – אינו נחשב כלי ופסול לנטילה. וכן מותר ליטול ידיים מקנקן שיש משפך בשפתו, אלא שאם המשפך נמוך משפתו הרגילה, צריך ליטול דרך המשפך. וכן מותר ליטול ידיים מקומקום, אלא שאם פייתו נמוכה משאר שפתו, צריך ליטול דרך פיו, מפני שרק עד לגובה זה הקומקום אוגר את מימיו (מ"ב קנט, כד).

יש אומרים שלכתחילה אין ליטול בכוס חד פעמית העשויה מפלסטיק או קרטון, מפני שאינה נחשבת לכלי בר קיימא, שהרי עומדים לזורקה לאחר השימוש. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שאין הבדל אם משתמשים בכלי פעם אחת או כמה פעמים, וכיוון שגם בכוס חד פעמית משתמשים ככלי, שהרי שותים בה – דינה כדין כלי ומותר ליטול בה ידיים (ציץ אליעזר יב, כג). אמנם משום הידור מצווה עדיף להשתמש בכלי קבוע שאין עומדים לזורקו (אז נדברו ו, מח. וראו פנה"ל שבת ה, 5).

מותר ליטול ידיים מבקבוק, ואף שיארך מעט זמן עד שהמים ירטיבו את כל היד, אין בזה בעיה. ואם אפשר, עדיף שהמים יזרמו ברציפות עד שירטיבו את כל היד (מ"ב קסב, ל; עי' שעה"צ כז-כח).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שכל רעיון או אידיאל, גם אם יהיה נעלה ביותר, זקוק למסגרת, כדי שאפשר יהיה להגשימו. המים מסמלים את התוכן, והכלי את המסגרת שבלעדיה המים אינם יכולים לטהר את הידיים.

ט – כח גברא ודין ברז

תקנו חכמים שהמים יישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תיעשה ב'כח-גברא', היינו בכוחו של אדם. וסמכו דבריהם על הפסוק (במדבר יט, יז): "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". אבל אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא 'כח-גברא'.

לדוגמה, דודי מים שיש ברז בתחתיתם, לכל הדעות נחשבים כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים יישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים. השאלה, האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. מצד אחד המים יוצאים מכוח האדם שפתח את הברז, ומאידך, פעולתו רק הסירה את המעצור שבברז, והמים זרמו מעצמם, והשאלה האם פעולה כזו נחשבת ל'כח-גברא'. להלכה, המים שיוצאים מיד לאחר פתיחת הברז נחשבים כמים שבאו מכוח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. לפיכך, הרוצה ליטול את ידיו מהברז שבדוד, צריך להניח את ידו תחת הברז, לפותחו, ולאחר שהמים הראשונים יצאו ממנו – לסוגרו, וכך יחזור על אותה הפעולה, עד שהמים ירטיבו את כל כף היד, שאפשר לגמור נטילת כל יד בכמה שפיכות רצופות (שו"ע קנט, ט; מ"ב קסב, ל).

וכל זה דווקא בברז שמחובר לכלי, אבל בברז הרגיל שבכיור אי אפשר ליטול ידיים, שאף כי הזרם הראשון שיוצא אחר פתיחת הברז נחשב כבא מ'כח-גברא', צינור המים אינו כלי, ולמדנו שהנטילה צריכה לבוא מכלי.[4]

אפשר ליטול את הידיים בלא כלי ובלא 'כח-גברא', על ידי טבילתן במקווה כשר, וכן במעיין, נהר וים. שכן כוחו של המקווה גדול מכוח הנטילה, שהרי הטבילה במקווה מטהרת את כל הגוף, קל וחומר שתטהר את הידיים. גם על טבילת הידיים מברכים "על נטילת ידיים" (עי' שו"ע קנט, יד-כ).


[4]. התעוררה שאלה לגבי ברז מים חמים שיוצאים מדוד, וכן ברז מים קרים בבתים שהתקינו על גגותיהם חבית מים שממנה המים זורמים לבית. יש אומרים, שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים מהברז נחשבים כיוצאים מכלי, ואין ליטול בו ידיים (שערים המצויינים בהלכה מ, ה; אור לציון א, טז). ויש אומרים, שהמים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי (ישכיל עבדי ח"ה או"ח כו; ציץ אליעזר ח, ז). בשעת הדחק אפשר להקל.

י – חציצה

נדבק בידו לכלוך או צבע, הם חוצצים בין המים לידו. אם החציצה מקיפה את רוב היד, היא פוסלת את הנטילה.

אבל אם החציצה דבוקה למיעוט היד, הדין תלוי בהקפדה על אותה חציצה. אם גם הוא וגם רוב האנשים רגילים להקפיד על אותה חציצה, כגון שיש על ידו צבע שיש בו ממשות, למרות שהיא על מקצת ידו, חובה עליו להסירה לפני הנטילה. ואם נטל בלא להסירה, נטילתו פסולה, ויסיר את החציצה וישוב ליטול ידיו בברכה. צבע שאין בו ממשות, היינו שלא ניתן למששו, למרות שמקפידים עליו, כיוון שאין בו ממשות, אינו חוצץ.

אם החציצה הדבוקה למיעוט ידו היא חציצה שרוב האנשים רגילים להקפיד להסירה והוא אינו מקפיד, או שהוא מקפיד להסירה ורוב האנשים אינם מקפידים – עליו להסיר את אותה חציצה לפני הנטילה. ואם טעה ונטל עם חציצה זו, יחזור ליטול, אבל לא יברך, מפני שלדעת חלק מהפוסקים, אין זו חציצה.[5]

אנשים שמלאכתם בצביעה, שבאופן קבוע יש על ידיהם כתמי צבע שקשה להסירם בכל יום, למרות ששאר בני אדם רגילים להקפיד על כתמים שכאלה, לגבי העוסקים בצבע אין הם נחשבים חציצה, כי ידוע שאינם מקפידים עליהם. וכן הדין לגבי סופרי סת"ם שידיהם מוכתמות בדיו (שו"ע קסא, ב).

וכן נשים שצובעות את ציפורניהן, אין בזה חציצה, שהרי הן מעוניינות בו. ואם הצבע החל להתקלף, והן מקפידות שלא לילך בו באופן זה – חובה להסירו לפני הנטילה.

טבעת שעונדים על האצבע, ואין רגילים להסירה בשום מצב, נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל טבעת שמקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה נחשבת כחלק מהיד ולכן היא חוצצת בנטילה. לפיכך, אשה שמקפידה להסיר את טבעתה בעת שהיא לשה בצק, צריכה להסיר את טבעתה לפני הנטילה. ואמנם מצד הדין, אם היא מונחת בצורה רופפת על האצבע, המים עוברים תחתיה וממילא אינה חוצצת, אך הואיל ולעיתים קשה להבחין אם היא רופפת או מהודקת, נוהגים להחמיר להסיר לפני הנטילה כל טבעת שרגילים להסיר בזמנים מסוימים (שו"ע ורמ"א קסא, ג; פנה"ל טהרת המשפחה ה, ב, 13).

מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פצעו פלסטר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע – יטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה (שו"ע קסב, י). ויקפיד שהמים יגיעו לכל מקום ביד מלבד המקום שתחת הפלסטר או התחבושת. ואם לא יכול ליטול את כל היד ברציפות, ייטול כל פעם חלק מהיד ברביעית מים (75 מ"ל, כמבואר בהלכה הבאה, שכאשר נוטלים ב'רביעית' המים אינם מקבלים טומאה).

פצע שהגליד: אם הגלד מפריע וקל להסירו, יש להסירו לפני הנטילה. אבל אם אינו מפריע מפני קטנותו, או שקשה להסירו מפני שהסרתו עלולה לפתוח מחדש את הפצע או להכאיב, אין צריך להסירו לפני הנטילה (שועה"ר קסא, ו; פנה"ל טהרת המשפחה ה, יד).


[5]. לרמב"ם ההקפדה נקבעת לפי דעתו של הנוטל, ולרשב"א לפי רוב בני אדם, וחוששים לכתחילה לשתי השיטות, ולכן יטול בלא ברכה. עי' מ"ב קסא, ז ו-י. על כל דיני החציצה ראו עוד בפנה"ל טהרת המשפחה ה, ב, 1; ה, יב-יד.

יא – סדר הנטילה למעשה

כך הוא סדר הנטילה: נוטלים תחילה את יד ימין פעמיים ברציפות, ואח"כ נוטלים את יד שמאל פעמיים ברציפות. ומקדימים יד ימין, מפני שהיא רומזת למידת החסד. במשך כל הנטילה עד הניגוב נוהגים להגביה מעט את אצבעות הידיים. (יש מהדרים על פי האר"י ליטול כל יד שלוש פעמים, ואח"כ מגביהים את הידיים לגובה הראש ומברכים, כה"ח קסב, ב).

נטילה זו שונה מנטילת הבוקר, שבנטילת הבוקר צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין, היינו ימין ואח"כ שמאל וחוזר חלילה עד שייטול כל יד שלוש פעמים. מפני שלאחר השינה, רוח רעה שורה על הידיים, ואמרו חכמים שהדרך להסירה היא דווקא בנטילה לסירוגין (שבת קט, א). אבל בנטילה לסעודה, לא רק שאין צורך ליטול לסירוגין אלא להיפך, עדיף ליטול כל יד פעמיים ברציפות. שאם יצא שבנטילה הראשונה ישפוך על ידו פחות משיעור 'רביעית' (כנפח ביצה ומחצה), המים הראשונים שיבואו על היד אומנם יטהרו את היד, אבל הם עצמם (המים שעל היד), יישארו טמאים, ורק על ידי הנטילה השנייה, גם המים שעל היד ייטהרו. וכדי לזרז את טהרתם מדקדקים ליטול כל יד פעמיים ברציפות.

למרות שנוטלים כל יד פעמיים, נכון להקפיד לשפוך בפעם הראשונה על כל יד לכל הפחות כשיעור 'רביעית-הלוג' (כנפח ביצה ומחצה), ובזה מטהרים את הידיים לגמרי לכל הפוסקים.[6]

הנטלה המצויה מכילה כליטר מים, וכבר בחציה אפשר לקיים את הנטילה על פי כל ההידורים. הבעיה שרבים אינם שופכים את המים בדייקנות ויעילות, וכך גם כאשר שופכים על היד מים רבים, הם אינם מרטיבים את כל האצבעות וכף היד, וממילא אינם מטהרים את היד. ולכן צריך ללמוד לשפוך את המים כראוי, כך שבכל נטילה יגיעו המים לכל היד.

ראוי לציין שאפשר ליטול ידיים בכוס רגילה. ואף שאנו מקפידים ליטול את כל כף היד ומקפידים לשפוך בתחילה 'רביעית' על כל יד, ולכן המים שבכוס מספיקים בדרך כלל רק ליד אחת, אפשר לאחר סיום נטילת יד ימין למלא את הכוס במים מהברז ולהמשיך ליטול את יד שמאל. רק צריך להקפיד בעת מילוי הכוס, שהיד הנטולה לא תיגע ביד שאינה נטולה.


[6]. שיעור 'רביעית הלוג' לר"ח נאה – 86 מ"ל, ולחשבון עדכני – 75 מ"ל, ולחזו"א – 150 מ"ל, ואין צריך לחשוש לשיטתו, כמבואר להלן י, 11. אמנם המחמיר בזה תבא עליו ברכה, שאמרו חכמים שטוב ליטול בשפע מים, וכך גם יוכל ליטול כראוי את כל ידו. אבל מעבר לשיעור חזו"א אין מקום להחמיר. סדר הנטילה נתבאר היטב במ"ב קסב, סעיפים: א, מט. והגבהת הידיים התבארה בשו"ע קסב, א, ומ"ב ט-יא. ושם מבואר שמעיקר הדין לרוה"פ, כאשר נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את אצבעות הידיים. ואע"פ כן יש נוהגים לדקדק בזה. בדיעבד, אם לא נטל ידיו פעמיים, אבל נטל כל יד ב'רביעית', אין טומאה בידיים, שכן לדעת רוב הראשונים, אחר שנטל ברביעית אין יותר טומאה במים. ורק לראב"ד, גם כשנוטל ב'רביעית', עדיין המים שעל היד נותרים טמאים, ולכן לדעתו צריך ליטול פעם שנייה. לכתחילה נוהגים כראב"ד, אבל בדיעבד אחר נטילה ב'רביעית' אין המים שעל היד טמאים.

יב – דקדוקים בעת הנטילה

תהליך הסרת הטומאה מהידיים וטהרתן מורכב, וכל עוד הוא נמשך יש להיזהר מאוד שלא לקלקלו. ולכן אחר שנטל אדם את ידו הראשונה, צריך להיזהר שלא יגע בה בידו השנייה. שאם היד הלא נטולה תיגע ביד שנטהרה, היד הלא נטולה תטמא את המים שעל היד הטהורה, והמים הללו יטמאו הן את היד שנטהרה והן את היד הלא נטולה. וכיוון שהטומאה באה לכל יד מחברתה, אין אפשרות להמשיך לטהר אותן בנטילה נוספת, כי הנטילה הנוספת יכולה לטהר רק את המים הראשונים שנטמאו תוך שטיהרו את היד, אבל מים שנטמאו ממגע של יד אחרת, אינם ניטהרים בנטילה נוספת, אלא צריך לנגב את הידיים ולהתחיל את הנטילה מחדש.

לאחר סיום נטילת שתי הידיים, היינו אחר נטילת כל יד פעמיים, הן יכולות לנגוע זו בזו, ורבים נוהגים לשפשפן זו בזו. אבל אם יהודי אחר שידיו אינן נטולות, יגע בהן בידו, יחזרו הידיים להיטמא, וכדי לטהרן יצטרכו לנגבן ולהתחיל את הנטילה מחדש (שו"ע קסב, ד, מ"ב מה, ומח).

לאחר ניגוב הידיים, נחתם תהליך טהרתן ושוב אינן מקבלות טומאה. ואפילו אם יגע בהן יהודי אחר שלא נטל את ידיו, הידיים הנטולות לא ייטמאו. ואפילו אם ידו של אותו יהודי תהיה רטובה, הידיים הנטולות שכבר נגמרה טהרתן לא ייטמאו, ומותר לו להמשיך בסעודה.

יש מדקדקים לנגב את ידיות הנטלה מכל רטיבות, מפני שלדעתם כשיקח אדם את הכלי לנטילה, ייטמאו המים שעל הכלי מידיו, ולאחר שייטול את ידו הימנית, ויחזור לאחוז בידית כדי ליטול את יד שמאל, תחזור היד הימנית ותיטמא מן המים הטמאים שעל הידית. וכדי למנוע את טומאת המים שעל הכלי, מנגבים את ידיות הכלי ממים (פת"ש ושלחן שלמה).

אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שאין צריך לנגב את הכלי לפני הנטילה. משום שרק מים שעל הידיים בעת הנטילה עצמה נטמאים ממגע יד לא נטולה, אבל המים שעל הידיים לפני תחילת הנטילה – אינם נטמאים. לדוגמה, מי שהיו ידיו מלוכלכות, ושטפם לפני הנטילה, אין המים שעל ידיו טמאים, ולכן בלא לנגבם הוא יכול למלא את הנטלה במים וליטול בה את הידיים (באו"ה קסב, ב, 'הנוטל'). וכן לגבי המגע של היד בידית הנטלה, כיוון שהיא נעשית לפני תחילת הנטילה, המים שעל הידית אינם נטמאים מהיד, וממילא גם אח"כ כאשר בתוך תהליך הנטילה תיגע היד במים שעל הידית, היד לא תיטמא מהם. אלא שבדבר אחד צריך להקפיד, ליטול כל יד פעמיים ברציפות, שאז המים שעל היד נִטהרים לגמרי. אבל כשנוטלים את היד פעם אחת בפחות מ'רביעית', המים הטמאים שעל היד עוברים לידית, וכאשר היד השנייה תיגע בידית, תיטמא, ויצטרך לחזור ולנגב את ידיו וליטול אותן מחדש (מ"ב קסב, מט, שעה"צ מא).[7]


[7]. יש מחמירים לנגב את ידיות הכלי רק במקום שרבים נוטלים, מתוך חשש שמא יהיה מי שיטול ידו בפחות מ'רביעית' לסירוגין, וידו תטמא את המים שעל ידית הכלי, ומים אלו יטמאו את ידי כל הנוטלים אח"כ (ארץ צבי ל"ה). אמנם גם בזה המנהג להקל. וראו בהרחבות, שיש לכך שני טעמים: האחד, ספק אם היה אחד שנטל בפחות מ'רביעית' ונגע בידית הכלי, וספק בדרבנן להקל. השני, יש מקום לומר שהמים הטמאים שנותרו על הידית מידיו של הקודם אינם מטמאים את זה שנוטל אחריו, שאולי רק את הנוטל עצמו הם יכולים לטמא ולא אדם אחר. והרוצה לצאת מרוב הספקות, יקפיד לנגב כל יד לפני נטילתה וייטול אותה ב'רביעית', שכן לשועה"ר (קסב, י) ודעימיה, אחר שנטל ידו ב'רביעית', נחתמה טהרתה ושוב לא תיטמא כלל. ואמנם לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, כפי שכתבתי למעלה, מ"מ כאן שיש עוד סיבות להקל, אפשר לצרף את שועה"ר ודעימיה להקל.

אין המים שבנטלה נפסלים ממגע היד בהם לפני תחילת הנטילה (רמ"א קס, יא).

יג – זמן הברכה

מברכים "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה ולפני ניגוב הידיים. ולכאורה יש לשאול, הרי על כל המצוות אנו מברכים לפני עשייתן, כדי לייחד את כוונתנו לקראת המצווה, ומדוע ברכה זו אנו מברכים לאחר עשייתה, היינו לאחר הנטילה?

טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן מברכים אותה לאחר הנטילה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק הטובל כדי להתגייר, מברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך על הגיור (עי' תוס' ברכות נא, א; טור וב"י קנח, יא).

בנוסף לכך, הניגוב הוא חלק מהמצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לכבוד הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, מ"ב קנח, מה-מו). לפי זה, כל זמן שמברכים לפני הניגוב, נחשבים עדיין כמי שמברכים לפני סיום המצווה.[8]

הואיל והברכה מוסבת על כל תהליך הנטילה, אסור להפסיק בדיבור בכל משך הזמן שמתחילת הנטילה ועד לסוף הניגוב. ויש למהר לברך מיד אחר הנטילה, וכן יש להזדרז לנגב מיד אחר סיום הברכה.


[8]. לדעת הט"ז קנח, יב, אם כבר ניגב ידיו, כיוון שסיים את המצווה, הפסיד את הברכה. ולרוב הפוסקים, וביניהם רמ"א קנח, יא, מ"א טז, מ"ב מד, בדיעבד, כל זמן שלא התחיל לברך על הלחם, עדיין יכול לברך על הנטילה. שהואיל וכבר נעקרה ברכת הנטילה ממקומה, אפשר לברכה גם אחר סיום הניגוב. והרוצה להדר יעשה כעצת הפמ"ג במשב"ז קנח, יב, שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה חדשה, ויחזור ליטול ידיו בברכה. ולדעת הבן איש חי שמיני ז, רק באופן זה יוכל לברך.

לרמב"ם ברכות ו, ב, מברך לפני הנטילה, והנוהגים כמותו נכון שימשיכו במנהגם. אולם גם בתימן רבים לא נהגו כמותו (פסקי מהרי"ץ הל' הנהגת האדם בבוקר כב).

יד – הפסק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לדבר בין סיום ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'. לדעת הרמב"ם, כל זמן שאינו מסיח את דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשים, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ולדעת הרא"ש, אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך הסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.

למעשה, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא להפסיק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא' בדיבור שאינו הכרחי לצורך הסעודה (שו"ע קסו, א, מ"ב ב-ג). אמנם לענות 'אמן' מותר באותו זמן (קצוש"ע מא, ב). וכן אם אדם מכובד פנה אליו בשאלה, ואם לא ישיב לו תהיה בכך פגיעה בכבודו, יענה לו בקצרה.[9]

יש אומרים (רמ"א עפ"י תוס' סוטה לט, א), שראוי שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת 'המוציא' יהיה פחות משיעור הליכת כ"ב אמה – כ-11 מטר. אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, אפילו לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב).


[9]. מנהג רבים מעולי תימן, לדבר בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא', והואיל ויש למנהגם בסיס איתן בהלכה, אינם צריכים לחוש לדעת המחמירים ולשנות את מנהגם.

טו – הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכיו

לפעמים אדם מתפנה לצרכיו לפני הארוחה, ונמצא שבצאתו מבית הכסא עליו ליטול את ידיו משתי סיבות, האחת, לטהר עצמו אחר עשיית צרכיו, והשנייה, לקראת הסעודה. והשאלה, האם אפשר להסתפק בנטילה אחת.

יש אומרים שעדיף ליטול את ידיו פעמיים. מפני שאם יטול פעם אחת, יצטרך לברך בבת אחת שתי ברכות, 'אשר-יצר' ו'על נטילת ידיים'. ומיד לאחר הנטילה אינו יכול לברך 'אשר-יצר' מפני שאסור להפסיק בין הנטילה לברכת הנטילה, וגם לאחר שינגב את ידיו לא יוכל לברך 'אשר-יצר', כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת 'המוציא' שעל הלחם. ולדחות את ברכת 'אשר-יצר' עד לאחר שיתחיל לאכול זוהי דחייה גדולה מדי. ולכן ישטוף תחילה את ידיו בלא כלי, באופן שאינו כשר לנטילת ידיים לסעודה, ויברך 'אשר-יצר'. ואחר כך, בלא שיצטרך לנגב את ידיו, יטול אותן בשנית על ידי כלי, ויברך על הנטילה (עי' שו"ע או"ח קסה, א, ומ"ב ב).

ויש אומרים, שאפשר להסתפק בנטילה אחת מכלי, ויברך לפני שינגב את ידיו על הנטילה, ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר-יצר', ואח"כ יברך על הלחם ויאכל. ולדעתם אין ברכת 'אשר-יצר' נחשבת הפסק בין הנטילה לאכילת הלחם. והרוצה לסמוך על דבריהם רשאי (עי' מ"ב קסה, ב). ולדעת כמה מגדולי האחרונים, מנהג זה עדיף, וכן נוהגים רבים (גר"א, ערוה"ש קסה, ב).

טז – המתפנה באמצע הסעודה

אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, שיש בו מעט זיעה, צריך ליטול את ידיו מחדש, מפני שמגמת הנטילה לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה, וכשנגע במקום מטונף שבגופו, הפסיד את הנטילה. לדעת רבים, אף צריך לברך על נטילה זו (רשב"א, שו"ע קסד, ב), אולם כיוון שיש חולקים על כך, יטול ידיו בלא ברכה (רש"ל, שכנה"ג). ואפילו אם התפנה לקטנים, כשיצא יטול ידיו בלא ברכה.

אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה. וכך יעשה: מיד לאחר הנטילה יברך 'על נטילת ידיים', ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר יצר'. ואף שגם בזה יש מפקפקים, כך דעת רוב הפוסקים, וכך גם מנהג רבים (מ"ב קס"ד, יג, ובאו"ה 'לחזור').[10]

הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח את דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם, דינו כמי שמתחיל לאכול מחדש שחייב ליטול בברכה, אבל 'המוציא' לא יברך, הואיל והתכוון להמשיך לאכול לחם.[11]


[10]. לרשב"א (א, קצב) ועוד ראשונים, גם הנוגע במקום מכוסה שבגופו, צריך ליטול ידיים בברכה. וכ"כ שו"ע קסד, ב, לבוש, מור וקציעה, בית מאיר ועוד רבים. ורש"ל כתב שלא תקנו נטילה בברכה באמצע הסעודה, ולכן כתב שהנוגע במקום מכוסה, יטול בלא ברכה. וכ"כ שכנה"ג, עולת תמיד, מג"ג ועוד. ויש אחרונים שכתבו שגם המתפנה לגדולים, יטול בלא ברכה, וכ"כ ט"ז, שועה"ר, פמ"ג, קצוש"ע ובא"ח. ואין לטעון כנגד הנוהג כמותם. אולם במ"ב ובאו"ה חיזק את דברי רשב"א ושו"ע, שגם הנוגע במקומות מכוסים צריך לברך, וכתב שהנוהג לברך כמותם לא הפסיד. והוא עצמו הכריע עפ"י ח"א מ, יד, לברך אחר שהתפנה לגדולים. ובנשמ"א ביאר שגם רש"ל מסכים לזה, מפני שרק לגבי נגיעה במקומות מכוסים שבגופו חלק על רשב"א, והביא ראיה מגמ' יומא ל, א. ובבאו"ה צירף עוד סברה, שלמדנו בסי' ז', שלדעת הרבה ראשונים, כל מי שמתפנה לגדולים, צריך אח"כ ליטול ידיים בברכה. וכן מצינו אחרונים רבים, שלא חששו לספק, וכתבו לברך לכל הפחות אחר שהתפנה לגדולים, ומהם: ערוה"ש קסד, ה; אפיקי מגינים קסד, ז. וכתב בבית ברוך מ, פה, שכך המנהג. וכ"כ בהרבה ספרים מבני דורינו. ואם כן למרות שמדובר בספק ברכות יש לברך, הואיל וכך היא דעת הראשונים (ואין ראשון שחולק על כך במפורש), וכך דעת רוב הפוסקים, וכך הדין מצד ספק ספיקא (שיש סוברים לברך ענט"י אחר התפנות לגדולים). ולמדנו שיש סוברים שגם לגבי ברכות הולכים אחר רוב ברור, וכן אחר ספק ספיקא (כמבואר להלן יב, 4). בנוסף, כלל הוא שבמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות, וכך אכן נוהגים רבים, כפי שמוכח ממה שכתבו הרבה אחרונים לברך גם לאחר שנתפרסמו דברי רש"ל ודעימיה.

[11]. הלך לישון על מיטתו באמצע סעודתו למשך יותר מחצי שעה, אם ירצה אח"כ להמשיך בסעודתו ולאכול לחם בנפח 'כביצה' – יטול ידיו בברכה (לעיל ו), ויברך 'המוציא' על הלחם, הואיל ובשנתו הסיח דעתו מהאכילה (להלן ג, י). ואם ישן פחות מחצי שעה, כשיחזור יטול ידיו בלא ברכה (שו"ע קע, א; מ"ב קע, ט; מ"ב קעח, מח, ועי' פס"ת קסד, ה).

יז – שעת הדחק

אדם שרוצה לאכול לחם ואין לו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל (קרוב לק"מ, כ-18 דקות הליכה), כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. אבל אם המים רחוקים יותר ממהלך מיל, יעטוף את ידיו בבגד או כפפות, כדי לחצוץ בין ידיו ללחם, ויברך 'המוציא' ויאכל (שו"ע קסג, א).

ההולך בדרך ויודע שיש מים במרחק של כמה ק"מ בהמשך דרכו, אם המים קרובים משיעור ארבעה מיל (קרוב ל-4 ק"מ, כ-72 דקות הליכה), עליו להמשיך בדרכו, וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. ואם המים נמצאים בצידי דרכו או מאחריו, כל זמן שהם במרחק של פחות ממיל, ילך למים ויטול ידיו.

אבל אם המים רחוקים ממנו יותר מארבעה מיל לפניו, או יותר ממיל לצדדיו, והוא רעב – מותר לו לעטוף את ידיו בכפפות או בגד, ולאכול בלא נטילת ידיים. ואם אין לו בגד לעטוף את ידיו, יאכל את הלחם במזלג או בכף, כדי שלא לנגוע בידיו בלחם (עי' רמ"א קסג, א; מ"ב ז).[12]


[12]. לשיטת ר"ח נאה מיל הוא 960 מטר, ואמה 48 ס"מ. ולשיטת חזו"א מיל הוא 1152 מטר, ואמה 57.6 ס"מ. ולפי חשבון עדכני, מיל הוא 912 מטר, ואמה 45.6 ס"מ. (מדות ושיעורי תורה לר' חיים בניש ה, כד; ו, ד). החובה ללכת עד מרחק מיל וד' מילין, הוא דווקא כאשר ידוע לו שיש שם מים, אבל מספק אינו צריך ללכת.

בפנה"ל תפילה ב, 4, מובאת השאלה, האם בנסיעה צריך לחשב לפי מרחק מיל או לפי זמן נסיעה של 18 דקות. למעשה, הנמצא בדרך נסיעתו צריך להמשיך עד 72 דקות, אבל מי שנמצא בביתו, או שצריך לסטות מדרך נסיעתו, טוב להחמיר לפי זמן הליכת מיל, אבל החובה היא עד מרחק של מיל.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן