אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, שיש בו מעט זיעה, צריך ליטול את ידיו מחדש, מפני שמגמת הנטילה לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה, וכשנגע במקום מטונף שבגופו, הפסיד את הנטילה. לדעת רבים, אף צריך לברך על נטילה זו (רשב”א, שו”ע קסד, ב), אולם כיוון שיש חולקים על כך, יטול ידיו בלא ברכה (רש”ל, שכנה”ג). ואפילו אם התפנה לקטנים, כשיצא יטול ידיו בלא ברכה.
אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה. וכך יעשה: מיד לאחר הנטילה יברך ‘על נטילת ידיים’, ואחר שינגב את ידיו יברך ‘אשר יצר’. ואף שגם בזה יש מפקפקים, כך דעת רוב הפוסקים, וכך גם מנהג רבים (מ”ב קס”ד, יג, ובאו”ה ‘לחזור’).[10]
הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח את דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם, דינו כמי שמתחיל לאכול מחדש שחייב ליטול בברכה, אבל ‘המוציא’ לא יברך, הואיל והתכוון להמשיך לאכול לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע סעודתו למשך יותר מחצי שעה, אם ירצה אח”כ להמשיך בסעודתו ולאכול לחם – יטול ידיו בברכה (ראו לעיל ו). ואם ישן פחות מחצי שעה, כשיחזור יטול ידיו בלא ברכה (שו”ע קע, א; מ”ב קע, ט; מ”ב קעח, מח, ועי’ פס”ת קסד, ה).
