אדם שרוצה לאכול לחם ואין לו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל (קרוב לק”מ, כ-18 דקות הליכה), כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. אבל אם המים רחוקים יותר ממהלך מיל, יעטוף את ידיו בבגד או כפפות, כדי לחצוץ בין ידיו ללחם, ויברך ‘המוציא’ ויאכל (שו”ע קסג, א).
ההולך בדרך ויודע שיש מים במרחק של כמה ק”מ בהמשך דרכו, אם המים קרובים משיעור ארבעה מיל (קרוב ל-4 ק”מ, כ-72 דקות הליכה), עליו להמשיך בדרכו, וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. ואם המים נמצאים בצידי דרכו או מאחריו, כל זמן שהם במרחק של פחות ממיל, ילך למים ויטול ידיו.
אבל אם המים רחוקים ממנו יותר מארבעה מיל לפניו, או יותר ממיל לצדדיו, והוא רעב – מותר לו לעטוף את ידיו בכפפות או בגד, ולאכול בלא נטילת ידיים. ואם אין לו בגד לעטוף את ידיו, יאכל את הלחם במזלג או בכף, כדי שלא לנגוע בידיו בלחם (עי’ רמ”א קסג, א; מ”ב ז).[12]
בפנה”ל תפילה ב, 4, מובאת השאלה, האם בנסיעה צריך לחשב לפי מרחק מיל או לפי זמן נסיעה של 18 דקות. למעשה, הנמצא בדרך נסיעתו צריך להמשיך עד 72 דקות, אבל מי שנמצא בביתו, או שצריך לסטות מדרך נסיעתו, טוב להחמיר לפי זמן הליכת מיל, אבל החובה היא עד מרחק של מיל.
