אדם שרוצה לאכול לחם ואין לו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל (קרוב לק”מ), כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. אבל אם המים רחוקים יותר ממהלך מיל, יעטוף את ידיו בבגד או כפפות, כדי לחצוץ בין ידיו ללחם, ויברך ‘המוציא’ ויאכל (שו”ע קסג, א).
ומי שהולך בדרכו, וידוע לו שיש מים במרחק של כמה ק”מ בהמשך דרכו, אם המים קרובים משיעור ארבעה מיל (קרוב ל-4 ק”מ), עליו להמשיך בדרכו, וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. ואם המים נמצאים בצידי דרכו או מאחריו, כל זמן שהם במרחק של פחות ממיל (קרוב לק”מ), ילך למים ויטול ידיו.
אבל אם המים רחוקים ממנו יותר מארבעה מיל לפניו, או יותר ממיל לצידיו, והוא רעב – מותר לו לעטוף את ידיו בכפפות או בגד, ולאכול בלא נטילת ידיים. ואם אין לו בגד לעטוף את ידיו, יאכל את הלחם על ידי מזלג או כף, כדי שלא לנגוע בידיו בלחם (עי’ רמ”א קסג, א; מ”ב ז).[11]