נדבק בידו לכלוך או צבע, הם חוצצים בין המים לידו. אם החציצה מקיפה את רוב היד, היא פוסלת את הנטילה.
אבל אם החציצה דבוקה למיעוט היד, הדין תלוי בהקפדה על אותה חציצה. אם גם הוא וגם רוב האנשים רגילים להקפיד על אותה חציצה, כגון שיש על ידו צבע שיש בו ממשות, למרות שהיא על מקצת ידו, חובה עליו להסירה לפני הנטילה. ואם נטל בלא להסירה, נטילתו פסולה, ויסיר את החציצה וישוב ליטול ידיו בברכה. צבע שאין בו ממשות, היינו שלא ניתן למששו, למרות שמקפידים עליו, כיוון שאין בו ממשות, אינו חוצץ.
אם החציצה הדבוקה למיעוט ידו היא חציצה שרוב האנשים רגילים להקפיד להסירה והוא אינו מקפיד, או שהוא מקפיד להסירה ורוב האנשים אינם מקפידים – עליו להסיר את אותה חציצה לפני הנטילה. ואם טעה ונטל עם חציצה זו, יחזור ליטול, אבל לא יברך, מפני שלדעת חלק מהפוסקים, אין זו חציצה.[5]
אנשים שמלאכתם בצביעה, שבאופן קבוע יש על ידיהם כתמי צבע שקשה להסירם בכל יום, למרות ששאר בני אדם רגילים להקפיד על כתמים שכאלה, לגבי העוסקים בצבע אין הם נחשבים חציצה, כי ידוע שאינם מקפידים עליהם. וכן הדין לגבי סופרי סת"ם שידיהם מוכתמות בדיו (שו"ע קסא, ב).
וכן נשים שצובעות את ציפורניהן, אין בזה חציצה, שהרי הן מעוניינות בו. ואם הצבע החל להתקלף, והן מקפידות שלא לילך בו באופן זה – חובה להסירו לפני הנטילה.
טבעת שעונדים על האצבע, ואין רגילים להסירה בשום מצב, נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל טבעת שמקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה נחשבת כחלק מהיד ולכן היא חוצצת בנטילה. לפיכך, אשה שמקפידה להסיר את טבעתה בעת שהיא לשה בצק, צריכה להסיר את טבעתה לפני הנטילה. ואמנם מצד הדין, אם היא מונחת בצורה רופפת על האצבע, המים עוברים תחתיה וממילא אינה חוצצת, אך הואיל ולעיתים קשה להבחין אם היא רופפת או מהודקת, נוהגים להחמיר להסיר לפני הנטילה כל טבעת שרגילים להסיר בזמנים מסוימים (שו"ע ורמ"א קסא, ג; פנה"ל טהרת המשפחה ה, ב, 13).
מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פצעו פלסטר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע – יטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה (שו"ע קסב, י). ויקפיד שהמים יגיעו לכל מקום ביד מלבד המקום שתחת הפלסטר או התחבושת. ואם לא יכול ליטול את כל היד ברציפות, ייטול כל פעם חלק מהיד ברביעית מים (75 מ"ל, כמבואר בהלכה הבאה, שכאשר נוטלים ב'רביעית' המים אינם מקבלים טומאה).
פצע שהגליד: אם הגלד מפריע וקל להסירו, יש להסירו לפני הנטילה. אבל אם אינו מפריע מפני קטנותו, או שקשה להסירו מפני שהסרתו עלולה לפתוח מחדש את הפצע או להכאיב, אין צריך להסירו לפני הנטילה (שועה"ר קסא, ו; פנה"ל טהרת המשפחה ה, יד).