חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – זימון

א – עניין הזימון

שלושה שאכלו לחם יחד, חייבים לזמן, היינו להוסיף ברכת הקדמה לברכת המזון. ואם הם עשרה שאכלו יחד, התווספה להם עוד מעלה, שהם מזכירים את שם ה' בזימון (להלן הלכה ה).[1]

כדי להרחיב מעט במשמעות הזימון, צריך לבאר שלהתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכל היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד, מעבר לתועלת וההנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וגם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. לשם כך נועד הזימון, שמעלתה של ברכת המזון שנעשית בזימון גדולה ממעלתה שלא בזימון, שעל ידי ההתאחדות של שלושה לברך יחד, נעשה קידוש השם וכבוד שמיים מתרבה. וכן נאמר (תהלים לד, ד): "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". הרי שיש מעלה בכך שאחד מזמן את חבריו לרומם ולגדל את שם ה' יחד עמו. וכן נאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות מה, א).

ישנן בעולם תפישות רוחניות, לפיהן האכילה היא הכרח מגונה, שיש להתבייש בו, וראוי לו לאדם לאכול לבדו כדי להסתיר את חרפתו. לדעתם, המנהג החברתי להתקבץ לאכול יחד הוא מנהג מגונה ומכוער, שמעניק חשיבות פולחנית לגוף ותאוותיו, והורס את היכולת של האדם להתנתק מעט מכבלי הגשמיות. אבל לפי התפישה התורנית, הגוף רע רק כאשר הוא מנותק מהערכים, אבל כאשר מגמת האכילה לקבל כוח, חיוניות ושמחה, לחיים טובים וערכיים, הרי שהאכילה היא טובה.

אלא שצריכים לשקוד על כך, כי כמו שאפשר לרומם את מגמת האכילה, כך תאוות האכילה יכולה לגרור את האדם אחריה, להשכיח ממנו את ייעודו ולהשפיל את חייו. לשם כך נועדו הברכות – להזכיר לאדם את מי שהמזון שלו, וממילא את מקומו ותפקידו של האדם בעולם.

כאשר אדם אוכל בחבורה, הסעודה מלוּוה בהרבה יותר רגשות. וכך אנו מוצאים שסעודה טובה מעצימה את רגשי הידידות שבין חברים ובני משפחה, ואף יכולה ליצור קירבה בין אנשים רחוקים. לעומת זאת, סעודה רעה ומתוחה יכולה לעורר רגשות שליליים ולהעצים מריבות. וכיוון שסעודה של חבורה היא בעלת משקל רב יותר, הברכות הרגילות שמספיקות לרומם את סעודתו של היחיד אינן מספיקות לחבורה, ועל כן צריכה החבורה להעצים את ברכת המזון על ידי ברכת הזימון.

ראוי להוסיף, תחושת הגיבוש החברתי שנוצרת בסעודה עלולה לשמש תחליף לערכים הקדושים, ולגרום בכך להדגשת יתר של הצד החומרני שבחיים. לפיכך, שלושה שאוכלים יחד, צריכים לומר דברי תורה. וכדברי רבי שמעון (אבות ג, ג): "שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".


[1]. לרוב ככל הראשונים הזימון מדברי חכמים, וכך דעת רב נטרונאי גאון, רי"ד, רא"ה, רשב"א, מאירי, ועוד רבים. וכ"כ רוב האחרונים, וביניהם ח"א ומ"ב קצב, א. ולראב"ד, מצוות הזימון מהתורה, וי"א שזימון בעשרה מהתורה ובשלושה מדרבנן (מבי"ט).

ב – מצוות הזימון כשאכלו בצוותא

אימתי חייבים המסובים לזמן? כאשר קבעו עצמם לאכול בצוותא, כגון שאמרו זה לזה בואו נאכל יחד, או בואו ונאכל במקום מסוים. וגם אם לא אמרו זה לזה דבר, אלא שברור להם שהם אוכלים יחד, כמו בני משפחה שאוכלים ארוחת ערב יחד, או חברים טובים שאוכלים יחד, הרי הם כמי שקבעו את עצמם לאכול יחד, וחובה עליהם לזמן. הסימן לכך שקבעו את עצמם לאכול יחד, שאם אחד מהם יחליט ללכת באמצע הסעודה ללא סיבה מיוחדת, ייחשב הדבר כלא מנומס, שהרי קבעו את עצמם לאכול יחד, והיאך הוא פורש מן החבורה.

אפילו היו רק שניים שהתחילו בסעודה, אם אח"כ הצטרף אליהם עוד אחד לאכול עמהם בצוותא, מתוך כוונה להישאר עמהם עד סוף הסעודה, התחייבו בזימון.

ויש מצב ביניים בו ישנה מצווה לזמן אבל אין חובה, והוא כשיש קשר בין הסועדים, שהם אוכלים יחד וקצת מדברים ביניהם, אבל לא קבעו את עצמם לאכול יחד, ואם אחד מהם יפרוש באמצע לא יֵראה הדבר כלא מנומס. במצב זה הם אינם חייבים לזמן אבל אם יזמנו יקיימו מצווה. וכשאין שום קשר בין הסועדים, כמו למשל במסעדה, כאשר יושבים בשולחנות נפרדים, אין מצטרפים לזימון.

בישיבה, או במוסד ציבורי, שכולם באים לאכול בשעה קבועה בחדר האוכל. אם היו שם חברים שהקפידו לאכול יחד בשולחן אחד, עד שלא יהיה מנומס מצד אחד מהם לעזוב לפני חבריו, חובה עליהם לזמן. ואלה שאינם מקפידים לשבת דווקא עם חברים מסוימים ולהתחיל יחד את הסעודה, ואם אחד מהם יפרוש לפני חבריו, לא ייחשב הדבר כלא מנומס, נמצאים במצב ביניים – אין עליהם חובה לזמן אבל אם יזמנו יקיימו מצווה. ואם הם נוהגים תמיד לזמן, מנהגם לזמן יוצר ביניהם איזו צוותא וקרוב לומר שהם חייבים לזמן. אבל מי שמלכתחילה רצה להזדרז בלא להיות תלוי בשכניו לשולחן, כיוון שהסכים בדעתו שאינו מתוועד עמהם, רשאי לברך את ברכת המזון בלא זימון.

וכל זה לגבי היושבים בשולחן אחד, אבל בני שולחנות נפרדים, אינם מצטרפים לזימון, מפני שאין ביניהם קשר. אמנם במקום שבני השולחנות הסמוכים מדברים זה עם זה, מותר להם להצטרף יחד לזימון.

בסעודת שבת, שרגילים כל המסובים לשיר יחד ולשמוע דברי תורה יחד, למרות שהם יושבים בשולחנות נפרדים, כולם מצטרפים יחד. ואם היו עשרה, חייבים בזימון של עשרה. וכן בסעודת ברית מילה, שבע ברכות, חתונה וכיוצא בזה, כיוון שכולם באו להשתתף באותו אירוע, כולם נחשבים כאוכלים יחד. ואף שבכל שולחן יש פחות מעשרה, כיוון שביחד הם יותר מעשרה, כולם חייבים בזימון של עשרה (ראו להלן יא).

האוכלים תוך נסיעה בכלי רכב, אם הם נוסעים יחד ואוכלים בצוותא – חובה עליהם לזמן. ואם כל אחד אוכל לעצמו ורק במקרה יצא שאכלו באותו זמן – לא יזמנו. ואם נוצר ביניהם איזה קשר, מצווה שיזמנו אבל לא חובה (עי' שו"ע קצג, ג). [2]


[2]. העיקר תלוי בהתוועדות שלהם בצוותא (כ"כ בה"ג, סמ"ג וריב"א כמובא בב"י קצג, ב-ג, רא"ה וריטב"א ברכות מב, או"ז א, קנ). ונראה שכל המחלוקות בזה סובבות סביב ציר אחד, האם יש כאן התוועדות או לא (ושלא ככמה ספרי זמננו שתלו את הדין בגדרים חיצוניים). נפרט את המחלוקות המרכזיות: א) לתר"י רק אם התחילו בסעודה יחד התחייבו בזימון, ולרא"ש ורי"ו גם אם סיימו יחד התחייבו בזימון, וכ"כ בשו"ע קצג, ב. ב) אם התחילו יחד ואינם רוצים לסיים יחד, לב"ח ומ"א אינם חייבים בזימון, ולשו"ע ר, א, ולרוה"פ וביניהם ט"ז, מאמ"ר, א"ר ומ"ב ר, ה, כיוון שהתחילו יחד חייבים בזימון. ג) אם התחילו שניים ואח"כ הצטרף שלישי ואחד מהם רוצה לצאת לפני שהשניים האחרים סיימו, לרוה"פ וביניהם ט"ז, מאמ"ר, ח"א ומ"ב קצג, יט, אינם חייבים לזמן, כי מזה שאינם מתכוונים לסיים יחד מוכח שלא התוועדו יחד לסעודה. ולא"ר ונה"ש, גם אם קבעו לשבת יחד באמצע הסעודה בלי להתחיל ולסיים יחד – התחייבו (וכ"כ ערוה"ש קצג, טו, מהרי"ל דיסקין קונ"א ה, כ). אמנם נראה שגם רוה"פ יסכימו שאם השלישי שהצטרף התכוון להישאר עד הסוף ופתאום נאלץ לצאת, כיוון שהתכוונו להתוועד ביחד, למרות שלא התחילו ולא סיימו יחד, חייבים בזימון. וכל מה שכתבו שסיום הסעודה קובע הוא במצב שלא הסכימו לאכול יחד. ד) עוד נחלקו במצב שאין חיוב לזמן: לדעת רמ"א קצג, ב, ורוה"פ (לבוש, ב"ח, פרישה, א"ר, מג"ג, ט"ז קצה, א, ערוה"ש קצג, יב, כה"ח טז), רשאים ואף מצווה שיזמנו. ולמ"א קצג, ח, ודעימיה, כל זמן שלא התחייבו בזימון, אינם רשאים לזמן, ולכך נוטה במ"ב כד. אולם במקום שיש ספק אם חייבים בזימון, נכון שיזמנו (א"ר קצג, ז). וכ"כ ח"א, מ"ב קצג, כו, שבספק חיוב יזמנו, אבל אם הם עשרה, מחמת הספק לא יזכירו את השם.

לסיכום כך הוא הכלל: א) אם קבעו עצמם לאכול בצוותא עד שיציאתו של אחד מהם באמצע תיחשב כמעשה לא מנומס, חובה עליהם לזמן, וסימן לדבר, שהתחילו את הסעודה יחד או שהתכוונו לסיימה יחד. ב) אם יש קשר מסוים בין היושבים בלא מחויבות להישאר יחד עד הסוף, אם ירצו לזמן רשאים, אבל אינם חייבים, וכך הוא דין בני הישיבה היושבים סביב שולחן אחד. וזאת משום שלדעת רוה"פ הלכה כרמ"א שיש מצב ביניים שבו רשאים לזמן אף שאין חייבים. בנוסף, ייתכן שגם למ"א ע"י רצונם לזמן נעשו אוכלים בצוותא ונתחייבו בו, וק"ו כאשר הם רגילים לזמן. ג) אם אין ביניהם שום קשר, לא יזמנו, שכן יסוד הזימון תלוי בצוותא, וכשאין שום קשר בין הסועדים אין זימון. וכך הוא דין בני שולחנות שונים במסעדה, ובני שולחנות שונים בישיבה, שהואיל ואין ביניהם קשר אינם מזמנים יחד.

ג – שלא לפרק חבורת זימון ולא להיפרד ממנה

היו שניים אוכלים יחד ויש להם אפשרות להזמין עוד אדם שיאכל עמהם, מצווה שיזמינוהו כדי שיוכלו לברך בזימון (שו"ע קצג, א, מ"ב ז. ראו בהלכה י באיזה מאכל ומשקה השלישי מצטרף לזימון).

הואיל ויש מצווה לזמן, אסור לשלושה או ארבעה או חמישה שהתחייבו בזימון להתחלק, שאם יתחלקו יפסידו את הזימון וימעטו בכבוד שמיים. ורק אם היו שם שישה, מותר להם להתחלק לשתי קבוצות של שלושה שבכל אחת יזמנו בנפרד. וכן אסור לעשרה שאכלו יחד להתחלק, כדי שלא יפסידו את הזכרת השם. ואם היו שם עשרים, מותר להם להתחלק לשתי קבוצות, שבשתיהן יזכירו את השם (ברכות נ, א; שו"ע קצג, א).

שלושה שאכלו לחם כאחד, וטעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את מצוות הזימון. ואפילו אם רק שניים מהם טעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את הזימון. אבל אם רק אחד מהם טעה ובירך, אף שהוא הפסיד את מצוותו, הואיל ונותרו שניים שעדיין חייבים בזימון, יכולים השניים לזמן עמו, שהואיל ואכל עמהם, יכול לענות "ברוך שאכלנו משלו" ולהצטרף לזימון (שו"ע קצד, א).[3]

שלושה שאכלו יחד ושניים מהם סיימו את סעודתם ורוצים לזמן ולברך, האחד שרוצה להמשיך לאכול חייב להפסיק ולהצטרף עמהם לזימון ואח"כ ימשיך לאכול, וכשיסיים יברך לעצמו את ברכת המזון. ואף שמלכתחילה מצווה שהזימון יהיה סמוך לברכת המזון, שאז הוא משמש הכנה לברכה, ואם יצטרף אליהם יאלץ לברך את ברכת המזון בנפרד מהזימון; כיוון שאת מצוות הזימון הוא מקיים גם כאשר הזימון אינו צמוד לברכת המזון, עליו להתחשב ברוב ולהצטרף לזימון. ואם הוא מתעקש שלא להצטרף עמהם, למרות זאת הם יכולים לזמן עליו, ואם לא יענה – יפסיד את מצוותו, אבל השניים יקיימו את המצווה, שהואיל והשלישי היה שם בעת הזימון, בעל כורחו הוא מצטרף עמהם לשלושה.

ואם אחד רוצה לסיים את סעודתו ולפרוש מהחבורה, והשניים רוצים להמשיך בסעודתם, אין היחיד יכול לכוף את חבריו לזמן לפני שיסיימו את הסעודה, ועליו להישאר עד שיסיימו את סעודתם ויזמנו ויברכו יחד. וכך הוא הכלל – הולכים תמיד אחר הרוב, שאם היו הסועדים חמישה, הולכים אחר השלושה. וכן אם היו יותר מעשרה, הרוב קובע אם לברך או להמשיך בסעודה (שו"ע ר, א).

ואם אותו יחיד שרוצה לזמן הוא אביהם או רבם של הסועדים, חובה עליהם לכבדו ולהצטרף אליו לזימון (ברכ"י ר, ב).

אף שלמדנו שהשניים אינם חייבים להתחשב ביחיד שרוצה לסיים את סעודתו ולזמן, מנהג חסידות שיתחשבו בו ויצטרפו אליו לזימון, ואח"כ ימשיכו בסעודתם. אבל אם יש חוצפה מסוימת בעזיבתו לפני סוף הסעודה, אינם צריכים להתחשב בו, ועליו להישאר עמהם עד סוף הסעודה כדי לברך בזימון. ואם השניים כבר סיימו את סעודתם, אף שחשבו להתעכב עוד, אינם רשאים לעכב יותר את היחיד, ועליהם להצטרף אליו לזימון (באו"ה ר, א, 'עד'. ראו בהלכה יא באילו מצבים מותר לאדם לברך בלא זימון).[4]


[3]. וכן בזימון עשרה, אם שלושה בירכו, יכולים השבעה הנותרים לצרפם לזימון בהזכרת השם (באו"ה קצד, א, 'אחד'. וראו בהלכה י, שהאוכל מזונות ובירך, אינו מצטרף).

שלושה שאכלו כאחד, ויצא אחד מהם לשוק, כשירצו חבריו לברך יקראו לו, כדי שיצטרף עמהם לזימון. ואף אם אינו יושב עמהם, אלא רק עומד מול הפתח ומראה עצמו להם ושומע אותם, מצטרף לזימון עמהם. וכל זה בזימון של שלושה, אבל לזימון של עשרה, כיוון שהם צריכים להזכיר את השם, משום כבוד הזכרת השם אין לצרף את מי שלא יושב עמהם (שו"ע קצד, ב).

[4]. יש להוסיף שההפסקה באמצע הסעודה לזימון היא בדיעבד לא רק מחמת שנכון להצמיד את הזימון לברהמ"ז, אלא שלדעת כמה ראשונים, וביניהם רב האי גאון והראב"ד, אחר שמפסיקים לזימון, אם רוצים להמשיך בסעודה צריכים ליטול ידיים ולברך 'המוציא'. ואמנם למעשה פסק בשו"ע ר, א, כדעת בה"ג, הרא"ש ותר"י, שימשיכו לאכול בלא ברכה, אולם לכתחילה עדיף שלא להיכנס לספק זה.

ד – מי ראוי לזמן

מצווה גדולה להיות המזמן, וכך מסופר בתלמוד (ברכות נג, ב) שאמר רב הונא לבנו, אם יכבדו אותך לזמן על הכוס, חטוף את המצווה וברך. ובמיוחד אורח צריך להיזהר שאם מכבדים אותו לזמן על כוס יין שלא יסרב, הואיל ובתוך ברכתו הוא צריך לכלול ברכה לבעל הבית, ואם יסרב הרי שהוא מסרב לברך את בעל הבית. אמרו חכמים (ברכות נה, א), שהמסרב לברך על כוס של ברכה גורם לעצמו שיתקצרו ימיו ושנותיו. וגם כשהזימון בלי כוס יין, יש בו חשיבות מרובה, וצריך לְחַזֵר אחריו, וראוי לאורח שלא לסרב לזמן (שו"ע רא, ג). אמנם מנגד, אסור לאדם לרדוף אחר הכבוד, ולכן אם אין חבריו מכבדים אותו לזמן, לא ידחוף את עצמו לזמן בניגוד לרצון חבריו.

כשיש בין המסובים תלמיד חכם, מצווה לכבד אותו בזימון. וכן אם יש שם כהן, מצווה לכבדו בזימון, שלמדו חכמים (גיטין נט, ב) ממה שנאמר (ויקרא כא, ח): "וְקִדַּשְׁתּוֹ", שמצווה להקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה (מ"א רא, ד). ואם היו שם תלמיד חכם וכהן שאינו תלמיד חכם, התלמיד חכם קודם. ואסור לתלמיד חכם להשפיל את עצמו מול הכהן, מפני שכבוד התורה קודם לכבוד הכהונה (מגילה כח, א).

אבל אם ברור שהכבוד שייך לתלמיד חכם, מותר לתלמיד חכם לתת רשות לכהן לזמן. וגם כאשר הכהן תלמיד חכם אלא שהישראל תלמיד חכם גדול יותר, מעלת הגדול בתורה קודמת, אלא שבמקרה כזה, מידת חסידות שהגדול בתורה יכבד את הכהן לזמן (תוס' שם, רמ"א קסז, יד, מ"ב עא). וכן מותר לחכם לומר שיכבדו בזימון אדם אחר, כדי לחנכו ולעודדו (שו"ע רא, א-ב).

עוד אמרו חכמים (סוטה לח, ב): "אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין", היינו למי שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו (רש"י). שהואיל ואינו קנאי ושמח בטובתם של הבריות, יכוון יותר לטובה בברכת המזון וביחוד בברכת האורח. ומן הסתם תלמיד חכם הוא גם טוב עין.

כאשר המסובים הם אורחים של בעל הבית, נוהגים לתת לאחד האורחים לזמן, וזאת גם כאשר בעל הבית הוא החכם שבהם. מפני שבעבר המזמן היה היחיד שבירך בקול ושאר המסובים היו מכוונים לצאת בברכתו, וכאשר האורח בירך, היה מוסיף בברכתו את 'ברכת האורח' (לעיל ד, ב). ואף היום, שכל אחד מברך לעצמו, יש מקום לתת לאורח לזמן, כדי שיאמר את 'ברכת האורח' בקול כחלק מברכת המזון, ושאר המסובים יענו אחריו אמן. אמנם אם בעל הבית ירצה, זכותו לקחת את מצוות הזימון לעצמו, וכן נהגו כמה גדולים. אבל אם אחד האורחים הוא תלמיד חכם, ובעל הבית אינו תלמיד חכם, נכון שיכבד את התלמיד חכם בזימון. בכל אופן, גם כאשר האורח אינו מזמן, טוב שיאמר את 'ברכת האורח' בקול, כדי ששאר המסובים יענו אחריו אמן.

ראוי להעיר שאורחים רבים מיוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בברכה קצרה: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". ורבים תמהו על כך, שמדוע לא יאמרו את נוסח הברכה המפורטת שתקנו חכמים (לחם חמודות, מ"ב רא, ה, כמובא לעיל ד, ב). ויותר נכון שגם אורחים יוצאי אשכנז יאמרו את נוסח 'ברכת האורח', וראוי להדפיס לשם כך את נוסח 'ברכת האורח' בכל הברכונים.[5]


[5]. בברכות מו, ב, מסופר שרבי כיבד את רב בהיותו צעיר בברכת הזימון למרות שהיה שם ר' חייא שהיה גדול ממנו. למדו מזה רוה"פ שזכותו של בעל הבית לכבד איזה אורח שירצה אפילו הוא פחות ת"ח מהאורח השני, וכ"כ רמ"א רא, א, פמ"ג, מאמ"ר, עי' מ"ב ד. וכתב בשו"ע רא, א, שבעל הבית רשאי לכבד עצמו בזימון. ואמרו בזוהר שמכבדים את מי שאמר דברי תורה בזימון (כה"ח ט). עוד על ערך כוס של ברכה למדנו בחולין פז, א, שהיא שווה ארבעים זהובים, שהמזמן מברך עליה ארבע ברכות ופוטר את שאר השומעים (וראו בהלכה ו). גם בעת ברכת האורח, צריך המזמן להגביה את הכוס (שע"ת סו"ס קצ).

יש אומרים שמה שאמרו (ברכות נה, א) שאורח שמסרב לזמן מקצר ימיו – הוא דווקא על כוס יין (מ"א ה). אבל בשו"ע (רא, ג) לא הזכיר כוס יין. וי"א שבמקום שממילא אין המזמן אומר את ברכת האורח אלא כולם אומרים "הרחמן" (כמו שנוהגים חלק מיוצאי אשכנז), אין בזה קפידא (עי' שעה"צ יד). אמנם אפשר לומר שגם עצם הזימון הוא דבר גדול, ולכן עצם הסירוב לזמן לכבודו יתברך הוא חמור (עי' מ"ב יד, שעה"צ טז, בא"ח שלח כד). המשלם על סעודתו אינו חייב לברך את ברכת האורח (מ"ב רא, ז). בעל הסעודה הוא המארח ולא בעל הבית (מ"ב רא, ג), אמנם נראה שאם אין מי שהסעודה שלו, בעל הבית נחשב המארח (כך משמע בשעה"צ רא, ו).

הטור למד מהירושלמי שצריך להקדים לוי לישראל, ולמהר"ם מרוטנבורג ורוה"פ אין צריך להקדים, וכמה אחרונים כתבו שטוב להקדים (מ"ב יג עפ"י א"ר ושועה"ר). יש נוהגים לכבד אָבֵל בתוך י"ב חודש בזימון, כשם שמכבדים אותו להיות חזן, כדי שיהא בכך עילוי נשמה לנפטר (מ"ב רא, א, כה"ח ב).

ה – נוסח הזימון

מצוות הזימון כך היא, המזמן פונה אל חבריו ואומר: "נברך שאכלנו משלו". והם עונים אחריו: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא אומר אחריהם: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ומתוך כך הם מתחילים בברכת המזון.

נוהגים שלפני עיקר הזימון, המזמן קורא למסובים להשתתף בברכה בלשון "הב לן ונברך" או "רבותי נברך". וכיוון שחכמים לא קבעו לכך נוסח, יש בזה הבדלים בין המנהגים (מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).[6]

עשרה שאכלו יחד, השכינה שורה ביניהם, שכל עשרה יהודים שהתאספו למטרה טובה, השכינה שורה ביניהם, ועל כן הם מזכירים בזימון את שם ה'. המזמן אומר: "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והם עונים: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא עונה אחריהם: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". אם המזמן והמסובים שכחו להזכיר את השם, יצאו ידי זימון אבל הפסידו את הזכרת השם (שו"ע קצב, א-ב).

רבים מהדרים להגביה עצמם מעט בעת שמזכירים את השם, אבל אין זו חובה.[7]

מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיהיה אדם שומע את חבריו מזמנים והוא עומד מנגד בלא להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן' (שו"ע קצח, א). וכן ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (מ"ב קצח, ד). שכן הזימון נחשב כברכה, וכל השומע ברכה מחבירו חייב לענות אחריו 'אמן'. אמנם אלה שעונים "ברוך ומבורך" וכו', אינם עונים 'אמן' אחר חבריהם ואחר המזמן, מפני שהם שותפים בברכה עצמה.

מי שאכל כ'זית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו" (מ"ב קצח, א).


[6]. כתבו האחרונים על פי הזוהר (ח"ג קפו, ב) שצריך להוסיף הקדמה לזימון, בה יקרא המזמן למסובים להשתתף בברכת הזימון. למנהג הרבה מיוצאי ספרד אומר המזמן: "הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא". והם עונים: "שמיים", כלומר ברשות שמיים. ושוב המזמן אומר: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ובשבת מוסיף: וברשות שבת מלכתא) נברך שאכלנו משלו". ויוצאי אשכנז היו קוראים למסובים ביידיש, וכיום רבים פותחים בעברית: "רבותי נברך". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והמזמן חוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ברשות רבותי נברך שאכלנו משלו".

כשאביו נמצא שם, יאמר: "ברשות אבי מורי ורבותי", ובפני הרב יקדים: "ברשות הרב", ואם יש שם כהן יוסיף: "ברשות הכהן" או "הכהנים", ואם הוא אורח, יוסיף: "ברשות בעל הבית" (שו"ע קצב, א, מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).

יש מהאשכנזים שנוהגים שלאחר שהמזמן מסיים: "ובטובו חיינו", הוא מוסיף ואומר: "ברוך הוא וברוך שמו", כדי להבדיל בין הזימון לתחילת הברכה (ד"מ), וכדי להוסיף עוד שבח על העונים (מהר"ל ופרישה). אבל מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים שלא לומר תוספת זו שלא נזכרה בגמרא ובראשונים (דרכי משה קצב, ב, מ"ב ד, כה"ח ח).

[7]. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מהדר לעמוד מלא קומתו בהזכרת השם שבזימון. אבל מהדין אין צריך להגביה עצמו אפילו מעט (א"א בוטשאטש קצב, חת"ס או"ח נא).

אם המזמן שכח להזכיר את השם, ונזכר שטעה לפני שהמסובים ענו אחריו, יכול לחזור ולתקן את עצמו (שו"ע קצב, ב). אם לא נזכר עד שהמסובים ענו, והמסובים זכרו לומר את השם, כאשר המזמן חוזר על דבריהם יזכיר את השם (מ"ב קצב, י). נחלקו האחרונים במצב שהמזמן והמסובים טעו ולא הזכירו את השם, ואח"כ המזמן נזכר, האם יזכיר את השם כשיחזור אחריהם (מ"ב קצב, י). ושב ואל תעשה עדיף.

ו – המזמן והמסובים בברכת המזון

בימי חכמים, נהגו שהמזמן היה מברך את ברכת המזון בקול, והמסובים היו מכוונים ליבם לברכתו ועונים אחריו אמן ויוצאים בשמיעתם ידי חובת ברכת המזון. לכתחילה כך עדיף, שבזה שכולם יוצאים יחד בברכה מתרבה כבוד שמיים. אלא שכתבו הראשונים, שהואיל ורבים מתקשים לכוון את דעתם למה שיאמר המברך, עדיף שכל אחד מהמסובים יאמר בפיו את כל ברכת המזון עם המזמן, שעל ידי כך יתרכזו יותר בברכה (שו"ע קפג, ז, מ"ב כז). וכיוון שממילא אין המזמן מוציא את המסובים ידי חובתם, רבים מעדיפים שכל אחד יברך לעצמו את ברכת המזון בקצב המתאים לו. ואע"פ כן, יש הידור בכך שהמזמן יברך את כל הברכות בקול רם, והמסובים יאמרו עמו את ברכת המזון מילה במילה, שעל ידי כך יש להם את המעלה של "ברוב עם הדרת מלך". ועוד, שבדרך כלל, באופן זה מכוונים יותר.[8]

נחלקו הפוסקים עד היכן מצוות הזימון, כלומר עד היכן צריכים המסובים לשמוע את המזמן כדי לצאת ידי חובת זימון. יש אומרים שברכת הזימון מסתיימת באמירת "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". וממילא לפי זה, אף שטוב שהמסובים ישמעו מהמזמן את ברכת 'הזן' ויאמרו אותה עמו בלחש, מכל מקום גם אם לא שמעו ממנו את הברכה – יצאו ידי מצוות זימון. ומי שהפסיק באמצע סעודתו כדי להצטרף לזימון, רשאי מיד אחר שענה "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" להמשיך לאכול. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ר, ב).

ויש אומרים שמצוות הזימון נמשכת עד סוף ברכת 'הזן'. וכך הורו פוסקי אשכנז. לדעה זו, המזמן צריך לומר בקול את הברכה הראשונה, והמשתתפים בזימון צריכים לברך אותה בלחש עם המזמן. ובמיוחד המצטרפים באמצע סעודתם לזימון, צריכים להפסיק לאכול ולשמוע את המזמן עד סיום ברכת 'הזן'. ואם המזמן לא אמר את ברכת 'הזן' בקול – לא יצאו ידי מצוות זימון (תוס', רא"ש, רמ"א, מ"ב קפג, כח, בא"ח קרח ט).

למעשה, לכתחילה יש להקפיד לשמוע מהמזמן את כל ברכת 'הזן', וכאשר יש שם מסובים רבים, צריך שיהיה למזמן קול חזק כדי שכל המסובים ישמעוהו. ובדיעבד, אם המזמן אמר את הברכה הראשונה בלחש, יצאו ידי חובת זימון.[9]

כאשר הסעודה רבת משתתפים, וקשה למזמן להשמיע את קולו בלא רמקול, מוטב שייעזר בו כדי שהכל ישמעו אותו ויצטרפו לברכת המזון, ויתרבה על ידי כך כבוד שמיים. ואע"פ כן יזמן בקול רם כפי יכולתו, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע את קולו בלא הרמקול.[10]


[8]. כ"כ בב"י קפג, ז, עפ"י שבה"ל, או"ח, תשב"ץ (ועפ"י רא"ש לעניין ברכות ק"ש), שכל אחד צריך לברך עם המזמן בלחש. ואמנם הב"ח חלק עליו, שעיקר ברכת הזימון שהמזמן יוציא את השומעים ידי חובתם. אולם רוב האחרונים כתבו כשו"ע, שהמזמן יברך בקול והמסובים יאמרו עמו את הברכה מילה במילה, וכ"כ בשועה"ר קפג, י, ח"א מח, א, מ"ב קפג, כז. ורק כאשר נמצא שם מי שאינו יודע לברך, יצא ידי חובתו בשמיעת המזמן.

למנהג אשכנז, נכון שהמסובים יקדימו מעט בסיום כל ברכה כדי שיענו אמן אחר המזמן (רמ"א קפג, ז). ולמנהג ספרד, לא יענו אחריו אמן, מפני שכל זמן שהם מברכים בעצמם, אסור להם להפסיק לעניית אמן, ולכן טוב שיסיימו את הברכה יחד עם המזמן, כדי שלא יהיה סיפק בידם לענות אחריו אמן (יבי"א ח"א או"ח יא ו).

[9]. נחלקו בברכות מו, א: "עד היכן ברכת הזימון? רב נחמן אמר עד 'נברך', רב ששת אמר עד 'הזן'". רי"ף ורמב"ם פסקו כרב נחמן, ולכן אין ברכת 'הזן' חלק מהזימון. ולדעת בה"ג, תוס', רא"ש, ראב"ד, הלכה כרב ששת. אלא שנחלקו בהסבר דעתו: לתוס', רא"ש ותר"י, רק מי שמצטרף לזימון ומתכוון להמשיך לאכול צריך לשמוע את 'הזן', שהואיל ואינו מברך, אין לזימון על מה לחול אם לא ישמע עד סוף 'הזן', וכ"כ רמ"א ר, ב. ולרש"י, ר"ח, ראב"ד ותשב"ץ, לרב ששת ברכת 'הזן' היא חלק מהזימון, וכל שלא שמע מהמזמן את ברכת 'הזן', גם אם אמרה בעצמו, לא יצא ידי מצוות זימון. וכ"כ במ"ב קפג, כח, שצריכים כולם לשמוע את המזמן אומר ברכת 'הזן' ולומר עמו בלחש מילה במילה, וממילא יש להקפיד שקולו של המזמן יהיה חזק (מ"ב קצג, יז). אמנם שלושה שמצטרפים לעשרה כדי שיוכלו להזכיר השם, שמתכוונים אח"כ לזמן בעצמם (כדלהלן יב), גם למ"ב אינם צריכים לשמוע מהמזמן את ברכת 'הזן' (מ"ב ר, ט).

[10]. ראו להלן יב, ט, שנחלקו האחרונים אם אפשר לצאת ידי חובה בשמיעת רמקול. לגבי זימון יש סברה נוספת להקל (הובאה בשבט הלוי י, מ), שהזימון נועד לעורר את המסובים לקדש יחד את השם בברהמ"ז, ואינו מוציאם ידי חובת ברכה שהם חייבים בה, ולכן אין צריך שדווקא קולו המקורי של המזמן יישמע. ואמנם יש סוברים שגם זימון אסור ברמקול (עי' פס"ת קצג, ג). ולדעתם, כשאין שם מי שיכול להשמיע את קולו לכולם, עדיף שייפרדו לחבורות של עשרה. אולם למעשה נראה שעדיף לזמן ברמקול, מפני שסברת המקילים בזימון נראית, וכך הוא המנהג הרווח, ועל ידי זה מתרבה כבוד שמיים. ועוד, שיש לחשוש שאם יתחלקו לקבוצות, רבים יפסידו את הזימון. אלא שלכתחילה כדי להתחשב בדעת המחמירים, טוב שהמזמן יגביה את קולו כפי יכולתו, וירחיק מעט את המיקרופון מפיו, כדי שרבים ככל האפשר יוכלו לשומעו גם אם לא היה מסתייע ברמקול.

ז – נשים בזימון

נשים אינן מצטרפות לגברים לזימון, שאם היו שם שני גברים ואשה – אינה מצטרפת עמהם ליצור חובת זימון. והטעם לכך משום צניעות, שהזימון נוצר על ידי האכילה יחד בדיבוק חברים, שכוחה של הסעודה גדול לקרב רחוקים זה לזה, ואין ראוי שיהיה דיבוק חברים בין גברים ונשים. לפיכך, לא תקנו חכמים זימון לגברים ונשים יחד, ולא חילקו בזה בין קרובים יותר לקרובים פחות, ולכן אפילו אב עם בתו וחתנו אינם מצטרפים לזימון.

אבל אם היו שם שלושה גברים, כיוון שכבר נוצרה על ידי שלושת הגברים חובת זימון, גם הנשים היושבות בסעודה חייבות לענות לזימון. ואין בזה פגם צניעות, משום שהנשים אינן שותפות עם הגברים ביצירת החיוב, אלא מצטרפות לענות על הזימון. וצריך להתחזק בקיום הלכה זו, כי פעמים רבות כשאוכלים בסעודה משפחתית שלושה גברים ועוד נשים, למרות שהנשים חייבות בזימון, שוכחים להקפיד שכל הנשים ישתתפו בזימון.[11]

שלוש נשים שאכלו יחד, לא הטילו עליהן חכמים חובה לזמן, וזאת משום שנשים רבות לא ידעו היטב את ברכת המזון, וחלקן היו מסתפקות בברכה קצרה בלשונן במקום לברך את נוסח ברכת המזון, ולכן לא רצו חכמים לקבוע להן את הזימון כחיוב נוסף. ואע"פ כן, כאשר שלוש נשים יושבות יחד לאכול, מצווה שיברכו בזימון. ורק שוני אחד יש בדין נשים, שאפילו היו עשר, אינן מזמנות בהזכרת השם, כי הזכרת השם מבוססת על דין המניין, ולא תקנו חכמים דין מניין לנשים (שו"ע קצט, ו-ז).

ואף שבפועל נשים רבות לא נהגו לזמן, נכון לעודד נשים לזמן. ואף אם יש שם גבר או שניים, אינן צריכות להימנע מלזמן. והגברים שנמצאים שם, צריכים לענות אחר האשה המזמנת. אם אכלו כ'זית' או שתו 'רביעית' – יענו כנוסח הזימון. ואם לא – יענו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד" (ראו בהלכה ה).[12]


[11]. כאשר האשה טרודה בהכנת האוכל והגשתו, ולפעמים תוך כך גם בטיפול בילדים, אפשר לומר שאינה מתחייבת בזימון, מפני שאינה נחשבת כיושבת עמהם, וכפי שכתב באג"מ ח"ה ט, י. אבל בשבתות, וכן אשה שיושבת עמהם ואינה טרודה, יש להקפיד שתענה לזימון.

נשים שהשתתפו בסעודה שיש בה שלושה גברים ונתחייבו בזימון, אם הן רוצות, מותר להן לזמן לעצמן ולצאת לפני שהגברים יסיימו (שועה"ר, מ"ב יח). אבל אם השתתפו בסעודה של עשרה, אינן יכולות לזמן לעצמן, כי כבר התחייבו בזימון בהזכרת השם (שועה"ר קצט, ו). בדיעבד, כשצריכות לצאת, דינן כמו גברים (להלן יא, 18), שבשעת הדחק יוכלו לברך בלי זימון, וכשאפשר – יזמנו לעצמן בשלוש.

[12]. במשנה ברכות מה, א, מבואר שנשים אינן מצטרפות לגברים לזימון. אבל שלוש נשים שאכלו לעצמן, לתר"י, רא"ש וגר"א, חייבות לזמן, וזו כוונת הגמ' (מה, ב): "נשים מזמנות לעצמן". וכך מבואר בערכין ג, א: "הכל חייבים בזימון", וביארה הגמ' שהכוונה לרבות נשים. וכך דעת רמב"ם (ברכות ה, ז, עפ"י הנוסח המדויק).

לעומת זאת כתבו תוס' שם, שזו מצוות רשות לנשים, ואפשר שלא רצו חכמים להחמיר על הנשים, שגם את ברהמ"ז רבות מהן לא ידעו כראוי. וכיוון שזו מצוות רשות, נשים לא נהגו לזמן, ורק כשיש בסעודה שלושה גברים – הנשים חייבות לענות על הזימון שלהם, ועל זה דובר בערכין. וכ"כ רש"י וסמ"ג, וכן נפסק בשו"ע קצט, ו-ז. עוד הוזכר טעם לכך שהמצווה רשות, מפני שעיקרה על כוס יין, ולאשה שאינה רגילה בזה יש גנאי בשתיית כוס יין (שעה"צ ו). למעשה, יש לעודד נשים לקיים את המצווה ולזמן, שכן לדעת רבים הן חייבות בזימון ואף לחולקים יש להן בזה מצווה. וכ"כ בא"ח קורח יג.

כתבו הראשונים שהטעם לכך שנשים אינן מצטרפות לגברים לזימון – "משום פריצותא" (מאירי, ריטב"א ור"ן). וביאר ר"ן (מגילה ו, ב, 'מתני'), שכאשר הצירוף שלהם יוצר מציאות חדשה של חיוב זימון, יש צד של פריצת גדרי הצניעות, כי אז הם צריכים להתלכד יחד ליצירת החיוב. לפי זה מובן מדוע אחר שיש שלושה גברים ונוצר חיוב, גם נשים שישבו שם חייבות לענות על הזימון שלהם (מ"ב יז).

אין מניעה לנשים לזמן במקום שיש גברים, וכ"כ בהליכות ביתה יב, ז, עפ"י רשז"א. וכמדומה שכך משמע משועה"ר קצט, ו, ומ"ב יח (ושלא כתשובות והנהגות ד, נא). וכן מובן שגברים עונים על זימון של נשים, כמו שעונים אמן אחר ברכות של אשה.

דין צירוף קטנה לשתיים גדולות, כדין צירוף קטן לשניים גדולים (להלן הלכה ט).

ח – עם הארץ

אמרו חכמים בתחילה, שאין לבני תורה לצרף עמי הארץ לזימון, והיתה בזה מחאה כנגד עמי הארץ שלא למדו תורה ולא שימשו תלמידי חכמים, שעל כן אין ראוי לבני תורה להצטרף עמהם לסעודה. ואין הכוונה לגרום חס וחלילה לניתוק בין בני תורה לעמי הארץ, שכן מצרפים עמי הארץ למניין, ואם ירצו ללמוד תורה – ילמדום ברצון, ואם יבקשו עזרה – מצווה לגמול עמהם חסד. אלא שקירוב הלבבות בסעודה עלול לטשטש את המחאה הנצרכת כלפי עמי הארץ. כי האווירה בסעודה משוחררת ופתוחה, ולפעמים כוללת גם שתיית משקה אלכוהולי, ואין ראוי לבני תורה להתחבר כל כך לאדם שאינו קשור לתורה. ולכן אף אם אכלו יחד, וביחד איתו הם שלושה, כיוון שאין ראוי שיצטרפו יחד לסעודה, אין מזמנים עליו (ברכות מז, ב). אמנם עמי הארץ עצמם, אם אכלו שלושה יחד, חייבים בזימון (מאירי, ריטב"א, באו"ה קצט, ג, 'מזמנין עליו').

אולם לאחר מכן, בימי הראשונים, יצאה הוראה שאין להרחיק את עמי הארץ, שאם ירחיקום יבנו במה לעצמם ויתרחקו יותר מדרך התורה והמצוות. לפיכך, אין לחלק בין דין הזימון לדין המניין, וכמו שלמניין עשרה לתפילה מצרפים כל יהודי שרוצה בכך, ואפילו אם הוא עובר עבירות חמורות בפרהסיא, כגון שהוא אוכל שרצים וחזיר, כך מצרפים כל יהודי המעוניין לברך ברכת המזון לזימון שלושה או עשרה. אמנם עם מי שעובר עבירות להכעיס, כדי להתריס נגד התורה ונושאיה, אין ראוי לשבת בסעודה, וממילא אין לצרפו לזימון (שו"ע קצט, ג).[13]


[13]. בברכות מז, ב, מבוארות הדעות השונות איזהו עם הארץ שאינו מצטרף לזימון, ואמר רב הונא שהלכה כאחרים, שאפילו אם לא שימש ת"ח נחשב עם הארץ ואינו מצטרף לזימון. ואף שלעניין מניין מצרפים גם רשע עובר עבירות, הואיל והזימון קשור לסעודה, אין ראוי שיצטרפו לשבת בסעודה אחת בני תורה עם עמי הארץ שמונעים עצמם מלימוד תורה וקיום מצוות, וממילא גם לא שייך לצרפם לזימון. מן הסתם רצו חכמים על ידי מחאה זו לעורר את עמי הארץ ללמוד תורה כראוי. אולם לאחר מכן, בתקופת הראשונים, כתבו תוס' (חגיגה כב, א, וברכות שם) שחוששים לדעת ר' יוסי שאמר על כיוצא בזה, שאין להרחיק עמי הארץ ולהחמיר עמהם כדי שלא יפרשו ויעשו במה לעצמם. וכן נפסק בשו"ע קצט, ג, שמצרפים עמי הארץ לזימון. אלא שכתבו מ"א קצט, ב, ומ"ב ב, ובאו"ה, שאין לצרף לזימון עוברי עבירות בפרהסיא. ורשז"א ועוד כמה מפוסקי זמננו הורו שחילוני שהוא בגדר 'תינוק שנשבה' מצרפים כיום לזימון (פס"ת קצט, ב, ויש חולקים). אמנם כל מה שהחמיר מ"א לגבי עוברי עבירות בפרהסיא הוא דווקא כאשר דובר ביחידים, שלא חששו שיתרחקו ויבנו במה לעצמם, ורק מטעם 'תינוק שנשבה' הקילו בהם. אבל כיום, כאשר למרבה הצער עוברי העבירות בפרהסיא מרובים, והחשש גדול שיתרחקו כחילוניים או שיעשו לעצמם במה כרפורמים, עפ"י סברת ר' יוסי והתוס' (וגם מ"א מסכים לזה), יש להורות למעשה שכל הרוצה להצטרף לקיום מצוות ברהמ"ז מצטרף לזימון. נמצא שלמעשה דין זימון כדין צירוף למניין, ובמניין אמרו שכל יהודי מצטרף. ואולי ישנו חילוק מסוים, שלעניין זימון גם עם מי שעובר עבירה אחת להכעיס, אין ראוי לשבת לסעודה, וממילא אין ראוי לצרפו לזימון (כדין המקורי של עם הארץ). אבל לעניין מניין, כל עוד הוא רוצה להשתתף במצוות ורוצה להתפלל, למרות שיש בידו עבירות שהוא עושה להכעיס, אולי אפשר לצרפו למניין (עי' באו"ה קצט, ג, וראו פנה"ל תפילה ב, ח). וראו להלן יג, ז, לעניין ישיבה עם עמי הארץ בסעודה.

האוכל מאכלים שאינם כשרים, אינו רשאי לברך על אכילתו (ראו יב, י), וממילא גם אינו מצטרף לזימון, וכדברי חכמים במשנה (ברכות מה, א), שהאוכל טבל מדרבנן אינו מצטרף לזימון (שו"ע קצו, א).

ט – צירוף קטן

נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה, האם קטן מצטרף לזימון (ב"י קצט, י).

למנהג יוצאי אשכנז, אין מצרפים קטן לזימון, ורק משעה שהגיע הבן לגיל שלוש עשרה הוא מצטרף לזימון (רמ"א קצט, י).

ולמנהג יוצאי ספרד, מצרפים קטן אחד לזימון, ובתנאי שהוא מבין למי מברכים, והוא לפחות בן שש. לפיכך, אם אכלו יחד שני גדולים וקטן שמבין למי מברכים, אחד מהגדולים יזמן. ואם אכלו תשעה גדולים וקטן שמבין למי מברכים, הגדול שמזמן מזכיר את השם (ריב"ש תנ"א כמובא בב"י, שו"ע קצט, י).[14]


[14]. יסוד הסוגיה בברכות מז, ב, ומח, א, שם מובאות דעות אימתי מצרפים קטן לזימון. ובסוף הסוגיא אמרו שהלכה כרב נחמן שאמר: "קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו". וכן פסקו רי"ף, רמב"ם, תר"י ועוד, וכן נפסק בשו"ע קצט, י. לעומת זאת דעת רב נטרונאי גאון ורב שר שלום גאון, ראבי"ה ומהרי"ל ועוד, שאין מצרפים קטן לזימון, וכן מנהג אשכנז (רמ"א).

אף שלמנהג אשכנז אין מצרפים קטן, אם בן אשכנז אוכל עם בן ספרד שרוצה לצרף קטן, יכול בן אשכנז להצטרף עמהם ולהשלים להם לזימון שלושה. ואם רוצים בני ספרד לצרף יוצא אשכנז לזימון בעשרה עם קטן, יצטרף עמהם, אך לא יזכיר את השם, ושאר המזמנים שנוהגים כמנהג ספרד יזכירו את השם (רשז"א והרב אליהו כמובא בוזאת הברכה עמ' 132. וראו בהרחבות לגבי גיל הקטן).

חרש שיכול לכוון ולענות לזימון מצטרף (רמ"א קצט, י). אילם שמבין את הזימון אבל אינו יכול לענות כלל, לבא"ח קורח יב, וערוה"ש קצט, ד, אינו מצטרף, ולשועה"ר קצט, י, מצטרף. חרש-אילם שאינו יודע לדבר כלל ואינו מבין במה מדובר – לכל הדעות אינו מצטרף (וראו פנה"ל תפילה ב, ז, שם מבואר ששוטה גמור אינו מצטרף למניין וכן הדין לזימון). שיכור כלוט, שמתנהג כשוטה גמור, אינו מצטרף. שיכור שאינו יכול לדבר כראוי בפני המלך, מצטרף לשלושה ואינו מצטרף לעשרה, ואם יכול לדבר בפני המלך מצטרף לעשרה (מ"ב צט, יא). ישן אינו מצטרף לשלושה, ולעשרה מצרפים בשעת הדחק ישן אחד ולא שניים (מ"ב נה, לג-לד).

י – דיני המצטרפים לזימון – באיזה אוכל ואימתי

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מכל משקה חוץ ממים, מצטרפים לזימון עשרה, שאף הם נכללים בקריאה "שאכלנו משלו", ובזכותם יזכירו את השם. ואם רק שישה אכלו לחם, כיוון שאין שם רוב ניכר שאכל לחם, יזמנו בלא הזכרת השם (שו"ע קצז, ב[15]

לגבי זימון שלושה נחלקו הראשונים. לדעת רמב"ם, רק אם כל השלושה יאכלו לחם, מצטרפים לזימון. ולדעת רי"ף, גם אם שניים יאכלו לחם והשלישי מזונות, השלישי מצטרף לזימון. ולדעת רא"ש, גם אם השלישי יאכל פירות או ירקות או משקה שאינו מים, מצטרף לזימון. למעשה, אם היו שניים שאכלו לחם, לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד, גם אם אכל עמהם פירות או ירקות או שתה משקה מזין, יזמנו עמו (שו"ע קצז, ג).

על המצטרפים להקפיד לברך ברכה אחרונה לאחר הזימון, ואם טעו ובירכו לפני הזימון, כבר אינם יכולים להצטרף. המזמן צריך להיות אחד מאלה שאכלו לחם.[16]

שניים שאוכלים יחד, יכולים לצרף עמהם שלישי לזימון כל זמן שלא גמרו בדעתם לסיים את סעודתם, ועדיין הם במצב שאם יביאו לפניהם מאכל שהם אוהבים מאוד, יאכלו ממנו משהו. שהואיל ולא סיימו את סעודתם לגמרי, אם יבוא לשם אדם שלישי, והם לא ממהרים, מצווה שימתינו לו עד שיאכל כדי שיברכו בזימון. ואף שבפועל לא יאכלו עמו, כיוון שהיו יכולים לאכול עמו, והם ממתינים לו עד שיאכל, הרי שהם מצטרפים לזימון (שו"ע קצז, א).[17]


[15]. נחלקו הפוסקים בשאלה, איזה שיעור צריך המצטרף לאכול, לדעת רא"ה וגר"א, אין צורך לאכול כ'זית' ולשתות 'רביעית' כדי להצטרף לזימון. ולמרדכי וראבי"ה, צריך כ'זית' או 'רביעית', וכ"כ שו"ע קצז, ב ורוה"פ. אלא שנחלקו, האם שיעור כ'זית' ו'רביעית' הוא כדי שיצטרכו לברך ברכה אחרונה (רשב"א), או מפני שזה שיעור חשוב (פמ"ג). למעשה, אם יש דעה שסוברת שהיה צריך לברך על האכילה או על השתייה ברכה אחרונה, כגון ששתה רוב 'רביעית', או ששתה משקה חם בשיעור אכילת פרס, אף שבפועל אין מברכים מפני ספק ברכות, יש לצרף את השותה לזימון (ראו להלן י, ה; י, י). וכך משמע מבאו"ה. וכן נחלקו באיזה משקה מצטרף לזימון, למ"א ועוד, אפילו השותה מים מצטרף. אבל לשו"ע קצז, ב, ורוב האחרונים ומ"ב יב, השותה מים אינו מצטרף אלא רק השותה משקה מזין. ונסתפקו אחרוני זמננו לעניין מיץ ממותק, עי' וזאת הברכה עמ' 130. למעשה נראה, שהשותה מיץ מצטרף, הואיל ויש בו ערך קלורי או מרכיבים אחרים כויטמינים וקפאין. וכ"כ בערוה"ש ה, שכל שיש בו קצת חשיבות מצטרף.

[16]. למהר"ם, שו"ע קצז, ג, ועוד אחרונים, אין לשניים להציע לשלישי לאכול עמהם ירקות או פירות או משקה, כדי שלא להיכנס לספק. ולהרבה אחרונים, וכ"כ כנה"ג ומ"ב כב, אם השלישי אינו מעוניין לאכול מזונות, יציעו לו פירות או ירקות או משקה, כדי לזכות בזימון. כאשר שלושה אכלו לחם ואחד טעה ובירך, מצטרף עמהם לזימון, כמבואר לעיל הלכה ג. אבל כאשר מדובר בצירוף שלישי שאכל מזונות או פירות, אם אחד מהם טעה ובירך ברכה אחרונה או ברהמ"ז, כיוון שניתק עצמו מהאכילה עמהם, הפסידו את הזימון (באו"ה קצד, א, 'אחד', ומ"ב קצז, ט).

[17]. אם הם ממתינים לו עד שיסיים אכילתו, חייבים לזמן. ואם ממתינים עד שיאכל כ'זית', רשאים לזמן (וראו לעיל הערה 2 אות ד). וכן הדין לשבעה שאכלו לחם, שאם ימתינו לשלושה שיאכלו כ'זית' ירק, יוכלו לזמן עמהם בהזכרת השם.

יא – הנצרך לצאת לפני הזימון כגון בסעודת חתונה

החיוב על היחיד להישאר עם חבריו עד הזימון הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. לדוגמה, הנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון או לצורך מצווה, רשאי לברך בלא זימון. ובמצב כזה, מנהג חסידות לחבריו שיצטרפו עמו לזימון, ובמיוחד כאשר הם שניים, נכון שיצטרפו עמו לזימון, שאם לא כן, יפסידו את מצוות הזימון.

דין זה מצוי מאוד בסעודות חתונה, שהואיל והן ארוכות מאוד, לרבים יש קושי להישאר בהן עד סופן. יש שיתקשו עקב כך לקום למחרת לתפילה או שיהיו עייפים בעבודתם, ויש שרגילים לקבוע בכל לילה זמן ללימוד, ואם ישארו עד הסוף יאבדו את קביעותם. לכל אלה וכיוצא בהם מותר לברך בלא זימון. אמנם מי שאין לו צורך גדול, כיוון שהתוועד עם כולם בסעודה, חובה עליו להישאר עד לזימון ושבע הברכות.

מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמהם לגמרי, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון ויוכל לברך לעצמו גם שלא לצורך גדול. ואם ירצו שכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם, שהואיל ובפועל אכל עמהם, למרות שלא קבע עצמו לאכול עמהם בצוותא עד הסוף, רשאים לזמן עמו.[18]


[18]. כאשר היחיד חייב לצאת, נכון שיצטרפו אליו לזימון, כמובא במ"ב ר, ה, ושעה"צ ז, שלדעת בה"ג צריכים השניים לנהוג לפנים משורת הדין. וק"ו כאשר בלעדיו לא יהיה להם זימון (ראו לעיל בהלכה ג ובהערה 4). עצם ההיתר לצאת לצורך גדול, מובא בב"י ר, א. ומשמע ממ"ב ר, ה, וקצג, טז, לא, שההיתר דווקא למניעת הפסד או לצורך מצווה שתתבטל אם לא יצא. וביוסף אומץ קנט כתב, שגם איבוד זמן רב למי שהדבר קשה עליו מתיר לברך בלא זימון. ועל כן בחתונה, למרות שהצורך לצאת אינו הכרחי, אם מדובר בזמן רב, גם לצורך רגיל ניתן להקל. אמנם מנגד צריך לזכור, שיש מצווה להישאר עד סוף סעודת הנישואין, ומובא בשם ר"ח מבריסק, שדברי חז"ל (ברכות ו, ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות", מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות. ולכן אין להקל בזה בלא צורך ממשי. והיודע שייאלץ לצאת, יקבע בדעתו מתחילה שאינו מתוועד עמהם בסעודה, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון (אג"מ או"ח א, נו, עפ"י רמ"א קצג, ג). יש שהציעו למתכוון לצאת לפני הסוף, שיקפיד להתחיל בסעודה אחר שחבריו יאכלו כ'זית' פת, שאז לתוס' מה, א, אינו נחשב מתוועד עמהם (ברכ"ה ח"ב ו, יב). ויותר טוב שיאמר להם שייאלץ לצאת לפני הסוף, שעל ידי כך הוא אינו מתוועד עמהם (אג"מ שם).

כל שרשאי לפרוש מהזימון רשאי לפרוש לפני שבע ברכות, שאין החיוב בהן גדול מהחיוב בזימון (ראו אוצה"פ סב, כה, י). ואם יש שם שניים שמוכנים להצטרף אליו לזימון – יזמן בשקט בשלושה. ונראה שאם הם בחתונה יאמרו 'שהשמחה במעונו'. אבל לא יברכו 'אשר ברא' הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמנו על כוס יין עלולה להיות פגיעה בחתן. וטוב שהמצטרפים לזימון יאכלו אח"כ עוד כ'זית', כדי שיהיו שותפים ממש בזימון עשרה (עי' מ"ב ר, סוס"ק ט, וכמובא בהלכה הבאה). ומ"מ אף שאכלו אח"כ כ'זית' לחם, לא יוכלו להיות המזמנים, אבל יוכלו לברך שבע ברכות.

אם יש שם עשרה שרוצים לברך, לא יזמנו בעשרה, מפני שיש בזה פגיעה בחתן, שקבוצה שלימה פורשת באמצע הסעודה (עי' שו"ע קצג, א). אבל אם מדובר באנשים נכבדים כרבנים שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, או שהחתן יודע שהסעודה ארוכה ומסכים שיפרשו באמצע, נכון שהיוצאים יזמנו בעשרה על כוס יין ויברכו שבע ברכות. ואם קשה להם לקבץ עשרה, יזמנו בשלושה על הכוס ויברכו 'אשר ברא'. ובכל אופן, בסוף הסעודה שאר המסובים יזמנו ויברכו שוב שבע ברכות. וכן מצינו כיוצא בזה שכתב בשו"ע אה"ע סב, יא, שאפשר שיהיו בסעודת החתונה כמה וכמה חבורות שמברכות שבע ברכות. ומוכח משו"ע שם שאין צורך שהחתן ישב עמם, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתן גם כשאינו שומע את הברכות, וכ"כ ערוה"ש סב, לז.

יב – האם מי שהשתתף בזימון יכול להצטרף לעוד זימון

שלושה שאכלו יחד ורצה אחד מהם לברך ולצאת והסכימו חבריו להצטרף עמו לזימון, אם יבוא אח"כ אדם נוסף ויאכל עמהם יחד וירצה לזמן, אינם רשאים לזמן עמו, שהרי כבר יצאו ידי חובת הזימון, ואין אפשרות לזמן פעמיים בסעודה אחת.

אבל אם אחד הצטרף אל חבריו שרצו לצאת וענה עמהם לזימון, ואח"כ באו ואכלו עמו עוד שניים, הרי הוא מצטרף עמהם לזימון. שהואיל ויש שם שניים שלא יצאו ידי חובת זימון, הם יכולים לצרף את השלישי שאכל עמהם לזימון. אבל הוא עצמו אינו יכול להיות המזמן, הואיל וכבר יצא ידי חובת זימון. וכך יכול אותו אדם שכבר יצא ידי חובת זימון להשלים זימון לעוד שניים ואח"כ לעוד שניים בלא גבול. שכל זמן שיש שם שניים שעוד לא יצאו ידי חובת זימון, והוא אוכל עמהם כ'זית', למרות שכבר יצא ידי זימון יכול להצטרף לזימון נוסף (מ"ב ר, ט).[19]

כאשר אכלו יחד עשרה, וחלקם סיימו את סעודתם וביקשו מהממשיכים לסעוד להצטרף אליהם לזימון בהזכרת השם. כפי שלמדנו (הלכה ג) אם המסיימים הם הרוב, המיעוט חייב להצטרף אליהם. ואם המסיימים הם מיעוט, אין השאר חייבים להצטרף אליהם, אבל מנהג חסידות שיצטרפו. ובכל אופן, כאשר אלה שנמצאים עדיין באמצע סעודתם מצטרפים לזימון עשרה וממשיכים לאכול עוד, יוכלו לזמן לעצמם בסיום סעודתם בלי הזכרת השם, שהואיל והצטרפו לעשרה כדי שיוכלו להזכיר את השם, לא אבדו את הזכות לזמן לעצמם סמוך לברכת המזון. ואפילו אם היו הנותרים עשרה, לא יזמנו בהזכרת השם, מפני שאת מצוות הזכרת השם שבזימון כבר קיימו, ואי אפשר לקיים מצווה זו פעמיים באותה סעודה.

ואם הצטרפו לשם חמישה שעוד לא זימנו כלל, ויחד עם אותם שכבר ענו לזימון בהזכרת השם הם עשרה, ואכלו יחד עוד כ'זית', יש לאותם חמישה חדשים מצווה לזמן בהזכרת השם. ואף שהם אינם רוב המניין, לעניין הזכרת השם בזימון אין צורך ברוב, אלא די שלא יהיו מיעוט. ובלבד שאחד מהחמישה החדשים יזמן (מ"ב ר, ט).[20]


[19]. הם צריכים לאכול עמו כזית לחם והוא מספיק שיאכל כזית ירק או ישתה משקה מזין, כמבואר לעיל הלכה י'. עוד נחלקו בעניין זה, לגבי קבוצה של חמישה, שאחד מהם הצטרף לשניים מהם לזימון, שלדעת מ"א, ח"א ומ"ב ר, ט, אותו אחד אינו יכול להצטרף אח"כ לשניים האחרים, שהואיל והם קבוצה אחת שאסור לה להתחלק, אם שלושה מהם עשו זימון, השניים הנותרים הפסידו את מצוותם. אבל לדעת אבן העוזר, שועה"ר ר, ב, ערוה"ש ה, ותהלה לדוד א, אותו אחד יכול להשלים זימון לשניים הנותרים. וכן הלכה, וכפי שלמדנו (הערה 2) שבספק זימון – מזמנים.

[20]. אם אלה שכבר זימנו הם שלושה, יכולים לזמן בעשרה אם השבעה אכלו כ'זית' פת, והשלושה שכבר זימנו יאכלו עמהם כ'זית' ירק וכיוצא בזה. ואם יש שם ארבעה או חמישה שכבר יצאו ידי זימון, מצטרפים רק אם כולם יאכלו יחד כזית פת (מ"ב ר, ט).

יג – כוס של ברכה

תקנו חכמים לברך את ברכת המזון על כוס יין, כדי שתיאמר בחגיגיות ובשמחה, וכוס זו נקראת 'כוס של ברכה'. המיוחד ביין שהוא גם מזין וגם משמח. וכאשר מברכים לה' על כוס יין, מראים בכך שהברכה שלימה, שאנו מודים לה' גם על המזון שנתן לנו, וגם על התוכן האלוקי שמעניק משמעות ושמחה לחיינו. אכן בברכת המזון אנו מבטאים את התוכן האלוקי של קיומנו בעולם הזה, לגלות שכינה בארץ הטובה שנתן לנו, על ידי הברית והתורה, ירושלים, מלכות ישראל ובית המקדש. ויש שאינם עומדים על העניין הזה, ומתייחסים לברכת המזון כעול המוטל על האדם, שאחר שנהנה, חובה עליו לשלם 'מס' – ברכה לה'. אך האמת שברכת המזון היא שיאה של הסעודה כולה. שעל ידי ששבענו ואף נהנינו מן האוכל, אנו יכולים להגיע למדרגה הרוממה שבה אנו מודים ומברכים לה'. וכשאנו עושים זאת על כוס יין, השמחה הרוחנית שבאה לידי ביטוי בברכת המזון מתגלה גם בשמחה גופנית, שאחר שזכינו לברך לה' אנו שותים מהיין ושמחים לפני ה'.

אמרו חכמים (ברכות נא, א): "כל המברך על כוס מלא – נותנים לו נחלה בלא מיצרים", ו"זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא". על ידי שילוב התוכן האלוקי שבברכת המזון, עם השמחה וההנאה שבעולם הזה, הברכה האלוקית מתגלה בשלמות, בעולם הזה ובעולם הבא. וכיוון שזו ברכה אלוקית, אין לה גבולות; וגם כשהיא מתגלה בעולם הזה המוגבל, היא מתפשטת בלא מיצרים.

נחלקו הפוסקים בשאלה, באיזה מצב ראוי לברך על כוס יין. יש אומרים שאפילו יחיד צריך לברך על כוס יין, ואם אין לו יין, והוא מצפה שעוד כמה שעות יהיה לו יין, לא יאכל בינתיים לחם, כדי שלא יברך ברכת המזון בלא כוס יין. ואם הם שניים שאוכלים, כל אחד צריך לברך על כוס יין, ואם הם שלושה, די להם בכוס אחת, שעליה יברך המזמן (רא"ש וטור).

ויש אומרים, שרק כאשר הם חייבים בזימון של שלושה או עשרה, אז ברכת המזון שלהם חשובה וטעונה כוס יין, אבל כשאינם מזמנים, אינם מברכים על הכוס (הגה"מ בשם ר"י). ויש אומרים, שאפילו אם הם מזמנים בעשרה, אינם חייבים לברך על הכוס אלא שזו מצווה מן המובחר (רי"ף ורמב"ם).

למעשה, כאשר אין מזמנים, אין נוהגים לברך על כוס יין (מ"ב קפב, טז). וכאשר מברכים בזימון – מצווה לברך על כוס יין אך אין זו חובה. ולכן גם הנוהגים להדר במצוות, כאשר קשה להם להשיג יין או שקשה להם לשתות יין, או שאינם רוצים לטרוח על כך, אינם מזמנים על הכוס. ובשבתות וימים טובים נוהגים להדר בזה יותר. ובשמחות חשובות, כאשר מזמנים בעשרה, נוהגים להקפיד לזמן על הכוס.[21]



[21]. שו"ע קפב, א, הזכיר את שלוש הדעות בסדר שכתבתי, ועל פי כללי ההלכה, דעת היש אומרים האחרונה היא העיקר להלכה. וכך דעת רוב האחרונים, שאין הברכה על הכוס חובה אלא מצווה, וכן המנהג, וכפי שכתב במ"ב ד. בפשטות הרוצים להדר יברכו גם ביחיד על כוס יין, אולם על פי הזוהר והאר"י אין מברכים על כוס יין בלא זימון, וכן המנהג (מ"ב טו-טז; כה"ח א). בשבת ויו"ט מהדרים יותר לזמן על כוס, כמבואר בשל"ה ובערוה"ש קפב, א.

יד – דיני כוס של ברכה

כמה ברכות תקנו חכמים לומר על כוס יין, ברכת המזון, ברכות הקידושין והנישואין וקידוש. ובכל מקום שתקנו חכמים לברך על כוס, הכוונה לכוס שתכיל לכל הפחות כשיעור רביעית הלוג יין (75 מ"ל. שבת עו, ב; להלן י, י).

הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. כשאין שם כוס שלימה, אפשר בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. אבל אם יש בה סדק שדרכו היין נוזל עד שאינה מחזיקה 'רביעית' יין – פסולה (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד).

ראוי לבחור כוס יפה לברכה. וכשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה (פנה"ל שבת ו, ו, 7).

צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יכינו אותה לברכה על ידי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א).

למרות שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס שמילאו אותה בשפע. יש נוהגים להדר למלא את הכוס עד גדותיה, כך שמסתבר שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, ולכך התכוונו חכמים כשאמרו 'כוס מלא' (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל).

אמרו חכמים שצריך למזוג את היין במים כדי שיהיה ערב לשתייה, שכן בזמנם היין היה חי, ובלא מזיגתו במים טעמו היה חזק מדי (ברכות נ, ב). ואמרו לסיים את מזיגתו בברכת הארץ, כדי להראות בכך את שבח הארץ שיינותיה חזקים (ברכות נא, א). אבל כיום, כאשר קונים יין מוכן, אין צורך למוזגו, שעוד לפני שהכניסוהו לבקבוק הטעימוהו באופן המשובח (רמ"א קפג, ב). והנוהגים על פי הקבלה, נוהגים בכל אופן למזוג את היין במעט מים בברכת 'הארץ' (כה"ח ו).

צריך למזוג את היין מהבקבוק לשם מצוות כוס של ברכה, וטוב לעשות זאת בסמוך לברכה (רמ"א קפג, ב, מ"א ג).

אמרו חכמים (ברכות נא, א), שייטול בתחילה את הכוס בשתי ידיו, כדי לבטא בכך את חביבותה, ואח"כ כשיזמן ויברך – יאחז אותה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה. ויאחז את הכוס בכל אצבעותיו, כדי שהאצבעות יעטרו את הכוס. ויגביה את הכוס טפח מעל השולחן, כדי שתראה לכל. ויתן את עיניו בכוס, כדי שלא יסיח את דעתו. ואם הוא צריך, יביט בסידור, וטוב שיקרב את הסידור לכוס כדי שיראה את שניהם. לאחר שישתה מהיין, טוב שישלח לאשתו את הכוס, שתשתה אף היא מהיין, שעל ידי כך תתפשט הברכה אליה ואליו (כמבואר בסעיף הבא).[22]


[22]. ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא". רמב"ם הזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר ר' יוחנן. אולם קשה, שר' יוחנן עצמו מביא את הספק אם אפשר שיד שמאל תסייע לימין. ואכן הגאונים כתבו שכל העשרה להלכה. ורא"ש כתב שרק עיטור ועיטוף אינם להלכה. ולתר"י חמישה להלכה, הארבעה הראשונים, וגם נותנו בימין, והשאר אינם חובה. והגר"א קפג, ז, ביאר, שהארבעה דברים הם לעיכובא והשאר למצווה.

נחלקו במשמעות חי (שהוא מארבעה דברים שנוהגים לכו"ע), ולמעשה, כל הפירושים נפסקו להלכה. יש שפירשו שהכוס תהיה שלימה (תוס', שו"ע קפג, ג). ויש שפירשו, שבזמנים שהיה להם יין חי, היינו שאינו מזוג במים, ימזוג את היין החי לכוס, ורק אח"כ ימזגנו במים כפי שאמרו חכמים (ברכות נ, ב), ועוד אמרו שימזגנו בברכת הארץ (שם נא, א). לר"ת הכוונה שיגמור למזוג בברכת הארץ, אבל יכול להתחיל לפני ברהמ"ז, ולרי"ף ימזוג במים רק בברכת הארץ (ועי' בב"י קפג, ב). ויש שפירשו שייתן את היין מהבקבוק לכוס לכבוד הברכה (רש"י, רמ"א קפג, ב, מ"ב ח).

איטר (שמאלי), לדעת מ"ב קפג, כ, יטול את הכוס בידו השמאלית, שהיא החזקה אצלו. והמקובלים וחלק מהפוסקים כתבו, שיאחז בימין כל אדם, וכך נוהגים רבים (כה"ח קפג, כט, פס"ת קפג, יג).

כפי שלמדנו, שני ההידורים שפחות מקפידים בהם הם "עיטור ועיטוף". נחלקו בגמ' (ברכות נא, א) מהו העיטור, לרב יהודה מעטרו בתלמידים שעומדים סביבו בעת הברכה, לרב חסדא מעטרו בכוסות נאים. ועי' במ"ב קפג, טו, וכה"ח כ, ופנה"ל שבת ו, 9, בדעות השונות כיצד נכון לאחוז את הכוס באצבעות. ואפשר אולי לומר שעל ידי אחיזת הכוס בכל האצבעות ישנו עיטור. ובכל צורה שייטול את הכוס בכל אצבעותיו ינהג כראוי לאחת הדעות, וכך כתבתי למעלה. ויש שאמרו כי בזה שאין ממלאים את הכוס לגמרי, מקיימים את העיטור, שהנותר בראש הכוס הוא כעין עטרה (אמנם בט"ז ד, ומ"א ד, דחו סברתם). עיטוף, לבית יוסף ההידור הוא שיתעטף בטלית. וכיום, להולכים תמיד בכובע וחליפה, יתעטף בהם (מ"ב קפג, יא), וכפי שכתבתי לעיל ד, יב. וי"א שעצם זה שהוא מכסה ראשו בכיפה, ומכסה את גופו כמו בתפילה, הרי שהוא מקיים עיטוף (רי"ו, ד"מ קפג, א). אכן לכתחילה צריכים האוכלים בים או בבריכה, לברך ברהמ"ז כשהם לבושים בחולצה ומכנסיים, כמו בתפילה (ראו פנה"ל תפילה ה, ד-ה). ←

כאשר היין יקר וקשה להשיגו, נהגו במקומות רבים לברך על 'חמר מדינה', היינו משקה חשוב שנוהגים לכבד בו אורחים (רמ"א קפב, ב). ולדעת רבים צריך שיהיה בו אלכוהול (ראו פנה"ל שבת ח, ד). ולתהלה לדוד קפב, ב, מי שאוהב יותר 'חמר מדינה' רשאי לברך עליו גם כאשר יש שם יין. ועל פי הקבלה יש לברך דווקא על היין (כה"ח קפב, יד).

טו – שתיית היין

לאחר סיום ברכת המזון המזמן מברך "בורא פרי הגפן" ושותה מהיין. מצד הדין, כדי לקיים את מצוות השתייה מכוס של ברכה, די שהמזמן ישתה כשיעור 'מלא לוגמיו', שאצל אדם בינוני הוא בסביבות 50 מ"ל (פנה"ל שבת ו, ה). אלא שהואיל ולא שתה 'רביעית', הפסיד את הברכה האחרונה על היין, ולכן טוב שישתה 'רביעית' (75 מ"ל), ויברך אחר שתייתו 'מעין שלוש' (עי' שו"ע קצ, ג).

אם המזמן מתקשה לשתות מהיין כשיעור 'מלא-לוגמיו', יכול המזמן לברך ולטעום מעט מן היין, ואחד מהמסובים ישתה במקומו שיעור 'מלא-לוגמיו' (שו"ע או"ח קצ, ד). ואם כמה מהמסובים ישתו יחד כשיעור 'מלא-לוגמיו', קיימו את המצווה בדיעבד (שו"ע או"ח רעא, יד, מ"ב עג; פנה"ל שבת ו, ה, 6).

אף שמצד המצווה, די שאחד מהמסובים ישתה מן הכוס כשיעור 'מלא לוגמיו', מצווה מן המובחר שכולם ישתו מהיין, כפי שנוהגים בקידוש, כדי שכולם יהיו שותפים בכוס של ברכה. במיוחד ראוי לאדם לשלוח לאשתו את הכוס שבירך עליה, שיש בזה סגולה שעל ידי כך הברכה תימשך אליה ואליו (ברכות נא, ב; שו"ע קפג, ד).[23]

כמו בקידוש גם בכוס של ברכה צריכים להקפיד שהיין לא יהיה פגום. יין פגום הוא יין שכבר שתו ממנו. ורק לשתייה חדשה היין נחשב פגום, כגון שאם שתה מכוס הקידוש בליל שבת, היין הנותר בכוס נחשב פגום לקידוש של יום שבת. אבל בליל שבת, רשאים השומעים לשתות מכוס הקידוש, למרות שהמקדש כבר שתה ממנה. מפני ששתייתם נחשבת המשך לשתייתו, ואין היין שבכוס נחשב פגום לגביהם במשך כל שתיית אותה המצווה. וכך נוהגים רבים, שהאשה שותה מכוס הברכה והקידוש של בעלה. אולם לגבי שאר המסובים, במיוחד אלה שאינם מבני המשפחה הקרובים, אין זה דרך ארץ, שכן רבים אינם רוצים לשתות מכוסו של אדם אחר. וכן נפסק להלכה, שאין לאדם להגיש את הכוס ששתה ממנה לחבירו, שמא ייגעל מכך ויתבייש לומר לו זאת. ועוד, שאולי זה ששתה ראשון חולה, והשני שישתה מכוסו ידבק במחלתו (שו"ע או"ח קע, טז, מ"ב לז; ולהלן יב, ה).

לפיכך מעדיפים שהמברך ימזוג מכוסו לשאר הכוסות, אלא שאז שתייתם אינה המשך ישיר לשתייתו, וכיוון שהוא כבר שתה מהיין, היין שהוא מוזג לכוסותיהם נחשב פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. הפתרון לכך, שאחר שהמזמן יברך על הגפן ועוד לפני שיתחיל לשתות – ימזוג מכוס הברכה לכוס אחרת וממנה הוא ישתה, וכך היין שיישאר בכוס הברכה לא ייפגם, ויוכל למזוג ממנו לכוסותיהם של שאר המסובים. ואם היין שבכוס אינו מספיק לכל הרוצים לשתות, יוסיף על היין שבכוס עוד יין מהבקבוק וימזוג לכוסותיהם.

הדרך המהודרת ביותר, שעוד לפני ברכת המזון ימזגו יין לכוסותיהם של כל המסובים הרוצים לטעום מהיין של הברכה. ואין צורך לשטוף את כוסותיהם תחילה וגם אין צורך שיהיה לכל אחד שיעור 'רביעית' יין בכוסו, אלא ימזגו כפי מה שירצו לשתות אחר הברכה, כי עיקר כוס הברכה היא כוסו של המברך, ורק לגביה צריך להקפיד שתהיה נקייה ושיהיה בה שיעור 'רביעית'. ואחר שיסיים המברך את ברכת המזון, יברך על היין, וכולם יענו אמן וישתו מן הכוסות שלפניהם. דרך זו נחשבת למהודרת ביותר, מפני שאין בה שום הפסק בין שמיעת ברכת 'הגפן' לשתיית היין, והיין שהם שותים לא נפגם כלל על ידי שתיית המברך. אמנם רבים אינם מדקדקים כל כך בהלכות דרך ארץ, ונותנים מן הכוס ששתה ממנה המברך לשאר המסובים, ומי שאינו נמאס מכך שותה, והאחרים שנמאסים מכך אינם שותים. אבל כאמור, המהודר ביותר, הן בברכת המזון והן בקידוש, לדאוג שלא יהיה שום פגם ושמץ מיאוס ביין של כוס הברכה, כדי שיוכלו הכל להדר במצווה ולשתות מהיין.[24]

חשוב לציין, שהמסובים יוצאים בברכת היין של המזמן רק אם כיוונו לצאת ידי חובתם. אבל אם חשבו שלא ימזגו להם יין ולבסוף הביאו להם את הכוס או שמזגו להם יין, עליהם לברך "בורא פרי הגפן" לפני שיישתו (שו"ע קצ, ה).


[23]. מתוך שהאשה מתברכת, גם האיש חוזר ומתברך, שאמרו (ב"מ נט, א): "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". ואמרו (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה".

[24]. בשועה"ר קצ, ה, בוארו הדברים בהרחבה. פרטי דין כוס של ברכה, ושלא יהיה פגום, וכיצד אפשר לתקנו, ושבשעת הדחק אפשר לברך על כוס פגומה, מבואר בשו"ע קפב, ג-ז; שו"ע רעא, טז-יז; פנה"ל שבת ו, ו-ז, והערה 8. ועוד יעויין שם בהערה 10, בדין דיבור בין ברכת היין לשתייה לגבי השומעים שרוצים לשתות מכוס הברכה.

ויש להקשות על מנהג רבים ששותים מכוס של ברכה ואינם חוששים להידבק ממחלה (עי' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). ואכן כתב בבא"ח בהר יג, ששותים דווקא כאשר יודעים שזה ששתה לפניהם אינו חולה. ויש שכתבו שאולי זכות המצווה מועילה (שדי חמד).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן