חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – נוסח הזימון

מצוות הזימון כך היא, המזמן פונה אל חבריו ואומר: "נברך שאכלנו משלו". והם עונים אחריו: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא אומר אחריהם: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ומתוך כך הם מתחילים בברכת המזון.

נוהגים שלפני עיקר הזימון, המזמן קורא למסובים להשתתף בברכה בלשון "הב לן ונברך" או "רבותי נברך". וכיוון שחכמים לא קבעו לכך נוסח, יש בזה הבדלים בין המנהגים (מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).[6]

עשרה שאכלו יחד, השכינה שורה ביניהם, שכל עשרה יהודים שהתאספו למטרה טובה, השכינה שורה ביניהם, ועל כן הם מזכירים בזימון את שם ה'. המזמן אומר: "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והם עונים: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא עונה אחריהם: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". אם המזמן והמסובים שכחו להזכיר את השם, יצאו ידי זימון אבל הפסידו את הזכרת השם (שו"ע קצב, א-ב).

רבים מהדרים להגביה עצמם מעט בעת שמזכירים את השם, אבל אין זו חובה.[7]

מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיהיה אדם שומע את חבריו מזמנים והוא עומד מנגד בלא להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן' (שו"ע קצח, א). וכן ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (מ"ב קצח, ד). שכן הזימון נחשב כברכה, וכל השומע ברכה מחבירו חייב לענות אחריו 'אמן'. אמנם אלה שעונים "ברוך ומבורך" וכו', אינם עונים 'אמן' אחר חבריהם ואחר המזמן, מפני שהם שותפים בברכה עצמה.

מי שאכל כ'זית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו" (מ"ב קצח, א).


[6]. כתבו האחרונים על פי הזוהר (ח"ג קפו, ב) שצריך להוסיף הקדמה לזימון, בה יקרא המזמן למסובים להשתתף בברכת הזימון. למנהג הרבה מיוצאי ספרד אומר המזמן: "הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא". והם עונים: "שמיים", כלומר ברשות שמיים. ושוב המזמן אומר: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ובשבת מוסיף: וברשות שבת מלכתא) נברך שאכלנו משלו". ויוצאי אשכנז היו קוראים למסובים ביידיש, וכיום רבים פותחים בעברית: "רבותי נברך". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והמזמן חוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ברשות רבותי נברך שאכלנו משלו".

כשאביו נמצא שם, יאמר: "ברשות אבי מורי ורבותי", ובפני הרב יקדים: "ברשות הרב", ואם יש שם כהן יוסיף: "ברשות הכהן" או "הכהנים", ואם הוא אורח, יוסיף: "ברשות בעל הבית" (שו"ע קצב, א, מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).

יש מהאשכנזים שנוהגים שלאחר שהמזמן מסיים: "ובטובו חיינו", הוא מוסיף ואומר: "ברוך הוא וברוך שמו", כדי להבדיל בין הזימון לתחילת הברכה (ד"מ), וכדי להוסיף עוד שבח על העונים (מהר"ל ופרישה). אבל מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים שלא לומר תוספת זו שלא נזכרה בגמרא ובראשונים (דרכי משה קצב, ב, מ"ב ד, כה"ח ח).

[7]. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מהדר לעמוד מלא קומתו בהזכרת השם שבזימון. אבל מהדין אין צריך להגביה עצמו אפילו מעט (א"א בוטשאטש קצב, חת"ס או"ח נא).

אם המזמן שכח להזכיר את השם, ונזכר שטעה לפני שהמסובים ענו אחריו, יכול לחזור ולתקן את עצמו (שו"ע קצב, ב). אם לא נזכר עד שהמסובים ענו, והמסובים זכרו לומר את השם, כאשר המזמן חוזר על דבריהם יזכיר את השם (מ"ב קצב, י). נחלקו האחרונים במצב שהמזמן והמסובים טעו ולא הזכירו את השם, ואח"כ המזמן נזכר, האם יזכיר את השם כשיחזור אחריהם (מ"ב קצב, י). ושב ואל תעשה עדיף.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן