חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יד – ברכת הריח

א – ברכות הריח

כשם שישנה מצווה לברך על כל דבר מאכל שאדם אוכל, כך ישנה מצווה לברך על הנאת ריח טוב. ואף שההנאה מהריח היא יותר רוחנית, תקנו חכמים לברך עליה, שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה (ברכות לה, א; לעיל א, ב). וכן למדו מן הפסוק (תהלים קנ, ו): "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" – "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח" (ברכות מג, ב). הרי שצריך להלל לה' על הנאת הריח. אבל לא תקנו חכמים לברך על הנאה משמיעת קול נעים או מראה נאה, מפני שמהנאות אלו אין ממשות שנכנסת לתוך גופו של האדם, ואילו בהנאת הריח, חלקיקי הריח נכנסים לגוף (מ"ב רטז, ד).

אמנם ברכה אחרונה לא תקנו על הריח, הואיל ולאחר שמפסיקים להריח, התענוג מסתלק ולא נשאר ממנו כלום (שו"ע או"ח רטז, א).

בברכה זו אנו לומדים לשים לב לדברים הדקים והעדינים שברא ה' בעולם, שאף הם מהנים את האדם ומעשירים את הרגשותיו. וכיוון שאמרו חכמים שהנשמה נהנית מהריח, הרי שהריח הטוב יכול לעורר את האמונה שבנשמה, ולחזק את הכוחות הרוחניים שבאדם, ולעורר בו חשק וכיסופים להתרומם למדרגה גבוהה, מעל ומעבר לדברים המוחשיים.

כדי שההודאה תהיה שלימה ומבוררת, תקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת לכל סוג של ריח, לפי החומר שממנו הריח יוצא. חמש ברכות הן:

א) על ריח היוצא ממין עץ, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא עצי בשמים".

ב) על ריח היוצא מעשבים, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא עשבי בשמים".

ג) על ריח טוב היוצא מפרי, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן ריח טוב בפירות".

ד) על ריח היוצא משאר דברים או מחומרים סינטטיים, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני בשמים".

ה) על ריח היוצא משמן אפרסמון, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא שמן ערב". ושמן זה אינו מצוי כיום.[1]

מיוחדת היא ברכת 'מיני בשמים' שבדיעבד פוטרת את כל סוגי הבשמים, שכולם 'מיני' בשמים הם. ולכן כל אימת שיש ספק לגבי סוג הריח, מברכים 'מיני בשמים' (שו"ע רטז, ב. ראו להלן בהלכה ה' הגדרת עשבים ועצים).

זו הסיבה שלמנהג אשכנז נוהגים לברך בעת ההבדלה על כל סוגי הבשמים 'מיני בשמים', שהואיל ורבים אינם יודעים מהו מין עשב ומהו מין עץ, יש חשש שיטעו בברכתם, אבל אם יברכו תמיד 'מיני בשמים', בכל אופן יוצאים ידי חובה. ולמנהג ספרד, כאשר ידוע מהו סוג הריח, מברכים עליו את ברכתו (מ"ב רצז, א; כה"ח לא).


[1]. שמן אפרסמון הוא הנקרא בלשון המקרא צרי, והוא שרף הנוטף מעצי הקטף (באלסאם בלעז, ואינו הפרי הנקרא כיום אפרסמון). שמן זה נחשב למשובח ביותר, והיו מייצרים אותו בארץ ישראל, וממנה ייצאו אותו לכל העולם. ולכבודה של ארץ ישראל תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת (ברכות מג, א).

ב – ברכת בשמים נוזליים וסינטטיים וטבק

על בשמים נוזליים שספגו את ריחם מעצים, מברכים 'עצי בשמים'. ואם ספגו את ריחם מעשבים – 'עשבי בשמים'. ואם ספגו את ריחם משניהם, מברכים 'מיני בשמים' (עי' שו"ע רטז, ו, מ"ב יט).

על טבק נהגו רבים שלא לברך, מפני שהוא נועד לתת הרגשה טובה ואילו הריח שהספיגו בו היה טפל לעיקר ייעודו. וגם ריחו היה בדרך כלל חלש, כמיני הריח שאין להם עיקר (כמבואר בהלכה הבאה). אבל כאשר נותנים בטבק הרבה ריח כפי שמקובל כיום, הדין תלוי במגמת הנוטלו: אם נטלו לשם הרגשה טובה ולא לשם הנאת הריח – לא יברך. ואם נטלו לשם הרגשה טובה וגם לשם הנאת הריח – חובה עליו לברך 'מיני בשמים'.[2]

יש אומרים שאין מברכים על בושם העשוי ממינים סינטטיים, הואיל ומצד טבעו אין בו ריח טוב, ורק על ידי פעולה מלאכותית נוצר בו הריח. אולם למעשה נראה שצריך לברך עליו, שהרי התכונות הכימיות שאפשרו ליצור את הריח הטוב נבראו על ידי ה', וממילא צריך לברך על הנאתו 'בורא מיני בשמים'.[3]


[2]. כתב בשו"ע רטז, ו, שיש אומרים שאם הוציאו מהשמן את הבשמים שנתנו בו את ריחם, אין מברכים על הריח שנותר בשמן כי הוא ריח שאין לו עיקר. וסיים בשו"ע "וכיוון שספק הוא נכון להיזהר מלהריח בו". ביאר במ"ב לא, שהכוונה לשמן שיש בו ריח קלוש, ולכן י"א שאין לברך עליו, שכן חומרי הבשמים עצמם אינם בו. אמנם לדעת רבים גם אם הוציאו את כל הבשמים מן הנוזל, ורק ריח קלוש נותר בו, מברכים עליו. וכ"כ הב"ח, מ"א, א"ר, נחלת צבי, ח"א, סדבה"נ יא, ו. וכתב במ"ב לב, שמי שאינו רוצה להחמיר על עצמו ולהימנע מלהריח בו, רשאי לכתחילה להריח בו ולברך.

לגבי טבק, רבים מספרי זמננו כתבו שהמנהג שלא לברך עליו, מפני שאין לו עיקר (אול"צ ח"ב יד, לח; חזו"ע עמ' שלא; פס"ת רטז, יא, שעה"ב יט, כא), ותמכו דבריהם במחז"ב רי, טו, שהביא את דברי הלק"ט א, קא, שאין מברכים על טבק. אולם נראה שהמנהג שלא לברך הוא דווקא על טבק שריחו הטוב קלוש, ועיקר מטרתו לעיטוש, רפואה והרגשה טובה (כך מבואר בהלק"ט א, קא, וערוה"ש רטז, ד). ואף שהיה בו מעט ריח טוב, הסבירו שאין לברך עליו מפני שלחומר הטבק עצמו אין ריח, ורק הספיגו בו נוזלים ריחניים, ואחר שהם התייבשו דינו כריח שאין לו עיקר שאין מברכים עליו. ואף על הטבק הזה כתבו במור וקציעה (סי' רי), ועיקרי הד"ט (י, סט), ושמח נפש, שצריך לברך. וכן למדנו כיוצא בזה לעניין השמן, שלדעת רבים, גם כאשר נותר בו ריח קלוש צריך לברך (הב"ח ודעימיה). ויש שכתבו שמחמת הספק, טוב לברך תחילה על ריח אחר (הגהות הלק"ט, כה"ח רטז, נד). אבל כל זה לגבי טבק שריחו הטוב קלוש, אבל על טבק שנועד גם להנאת ריח, ולשם כך הספיגו בו הרבה נוזלים ריחניים, לא דיברו כלל. ונראה שלכל הדעות, הנוטלו גם כדי ליהנות מריחו – חייב לברך. אמנם אם יטלנו לשם הרגשה טובה בלא כוונה ליהנות מריחו, לא יברך על ריחו, כדין הנוטל פרי לאוכלו, שאינו מברך על ריחו (כמבואר להלן בהלכה ד ובהערה 4).

[3]. בשש"כ סא, הערה לב, מובא שרשז"א פקפק אם אפשר לברך על בושם סינטטי. ובאבני ישפה ח"ב טז, א, כתב שלא לברך, והוסיף שאין לברך על שום בושם עד שיתברר שהוא מחומרים טבעיים. וכ"כ בוזאת הברכה בירור מג, ג. אולם הזכיר בעמוד 175 בשם הרב שיינברג והרב שווארץ שיש לברך. וכ"כ באול"צ יד, לח, וחזו"ע עמ' שיג, וברכ"ה ח"ג יב, כב, שיש לברך על מיני ריח סינטטיים.

וכן נראה לענ"ד שחובה לברך עליהם 'מיני בשמים'. ואין לומר ח"ו שלא ה' ברא את הבשמים הללו, כי הכל ממנו יתברך – גם התכונות הכימיות שאפשרו ליצור את הריח הטוב וגם השכלולים המדעיים שעל פיהם מייצרים את הבשמים. וגם אם אפשר היה לטעון בעבר, כאשר רק בשמים מועטים הופקו בדרך סינטטית, שאין לברך עליהם, כי הם יוצאי דופן ולא עליהם תקנו לברך. כיום שרוב הבשמים מופקים בדרך סינטטית, הם הפכו להיות עיקר מיני הבשמים, וממילא עיקר התקנה לברך על ריח טוב חלה עליהם. ואם לא כן, נמצאנו מבטלים תקנת חכמים לברך לה' על הריח הטוב. ונראה שרק על מקרים יוצאי דופן אפשר לומר שמספק יהנה ולא יברך, ולא על הנאות תדירות שאם יהנה מהן נמצא עובר תמיד באיסור של הנאה מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות לה, א). וגם אי אפשר להורות שלא ליהנות מבשמים אלו, כפי שכתב בשו"ע (רטז, ו), לגבי מיני ריח שיש ספק אם מברכים עליהם, מפני שזו גזירה שאי אפשר לגזור, שכן כיום רוב מיני הבשמים עשויים מחומרים סינטטיים. וגם אין כאן חשש איסור תורה, מפני שההודאה שבברכה אמת, כי הוא יתברך אכן ברא את כל מיני הריח (ראו לעיל יב, א, 1, 4).

ג – ארבעה מיני ריח טוב שאין מברכים עליהם

על ארבעה מיני ריח טוב אין מברכים: א) על ריח שאסור בהנאה. ב) על ריח שנועד להפגת ריחות רעים. ג) על ריח טוב שנועד לבשם דברים אחרים. ד) על ריח טוב שאין לו עיקר.

א) על בשמים המשמשים לעבודה זרה – אסור לברך. שהואיל ואסור לאדם ליהנות מדבר של עבודה-זרה, שנאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם", ממילא גם אם הריח בו – אסור לברך עליו (שו"ע ריז, ו). וכן אין מברכים על ריח פרי שהוא ערלה, הואיל ואסור ליהנות ממנו (רדב"ז, שכנה"ג).

וכן אסור לגבר להריח מבקבוק הבושם של אשה שהוא מכיר והיא אינה אשתו, ואם הריח – לא יברך. וזה אחד הסייגים שקבעו חכמים כדי לבצר את קדושת הנישואין ולמנוע התקשרות אישית בין גבר לאשה שאינה אשתו (שו"ע ריז, ד, מ"ב טז-יז).

ב) מברכים על ריח טוב שנועד להנאה, אבל אם ייעודו להפיג ריחות רעים, כמו בשמים ותרסיסים שנועדו לחדרי השירותים, אפילו אם יש להם ריח טוב – אין מברכים עליהם (ברכות נג, א; שו"ע ריז, ב). וגם מי שיריח אותם שלא בחדרי השירותים ויהנה מריחם הטוב – לא יברך, שהואיל ויוחדו להסרת ריחות רעים ולא לשם הנאה, לא תקנו לברך עליהם (שעה"צ ריז, טז, ובאו"ה 'של'). וכן אין מברכים על דאודורנט שנועד להפיג את ריח הזיעה. וכן אין מברכים על סבוני רחצה מבושמים, שעיקרם נועד להסרת לכלוך וריח רע מן הגוף (ערוה"ש ריז, ה). אמנם אם יחליט לשנות את ייעודו של החומר הריחני, ולהשתמש בו מכאן ואילך לשם הנאה ולא להפגת ריחות רעים, יברך על הנאת ריחו.

ג) כאשר ייעודו של הריח הטוב לבשם דברים אחרים, אין מברכים עליו, מפני שהוא לא נועד כדי שיהנו ממנו בפני עצמו. לפיכך, אין מברכים על אבקת כביסה שיש בה חומר ריחני, או על מיני ריח שמניחים בארון בגדים, מפני שהם נועדו לתת בבגדים השראה של ריח טוב, ולא כדי שיהנו מן הריח שלהם בנפרד (שו"ע ריז, ג). וכן אין מברכים על ריח טוב הנודף מקרם ידיים ומי גילוח (אפטרשייב), הואיל ונועדו להעניק לגוף השראה של ריח טוב, ולא כדי שיהנו מריחם העצמי. אבל על בושם מברכים, הואיל וריחו טוב וחזק, והוא נועד להנאה מריחו עצמו.

ד) אין מברכים על ריח שאין לו עיקר, היינו שמקור החומר הריחני אינו שם, שהואיל והריח שאנו מריחים עומד להתנדף בזמן קצר, אין לו חשיבות מספקת, ולא תקנו לברך עליו. לפיכך, אין מברכים על ריח טוב הנודף מבגדים שספגו את ריחם מאבקת כביסה ריחנית או מחומרים ריחניים שמניחים בארון. וכן אין מברכים על ריח בושם הנודף מאדם שבישם את עצמו (שו"ע ריז, ג). וכן מי שנכנס לחנות תמרוקים, ומריח את הריח שעוד נותר באוויר מהבקבוקים שנפתחו לפני כן כדי להריח מהם, אינו מברך, שהואיל ועתה כל הבקבוקים סגורים, אין לריח עיקר. ורק מי שיפתח בקבוק כדי להריח בו – כשיהנה מן הריח יברך על הנאתו (באו"ה ריז, ג, 'אלא'). וכן אשה שמבשמת את עצמה, תברך על הריח היוצא מן בקבוק הבושם.

ד – התנאים הנדרשים לברכת הריח

שלושה סוגי ריח ישנם: א) נועד להנאת ריח טוב. ב) הנאת הריח נלווית לעיקר ייעודו. ג) נועד להסרת ריחות רעים.

א) העובר ליד גינה ששתלו בה צמחים שמפיצים ריח טוב, כיוון שהם נועדו לתת ריח טוב שיהנו ממנו, הרוצה ליהנות מריחם, חובה עליו לברך. וכן העובר ליד חנות או דוכן שמוכרים בו מיני ריח שנועדו להפיץ ריח טוב, כדוגמת סבונים המיועדים לכך, אם הם פתוחים וריחם הטוב נודף ומזמין את העוברים ושבים לקנות מהם, הרי שהם נועדו להנאת הריח, וכל העובר שם ומריח בהם ונהנה, חייב לברך, אפילו אם אינו קונה מהם (ברכות נג, א, שו"ע ריז, א). וכן הנכנס למשתלה שיש בה שתילים ריחניים, יברך עליהם. שמן הסתם רצונו של בעל המשתלה שהנכנסים יהנו מריחם ויקנו את השתילים, נמצא שגם עתה נועדו להנאת הריח, וממילא כל הנהנה מהם חייב לברך. וכן הנכנס לבית ומריח קטורת ביתית או בושם שנועד להפיץ ריח טוב, כיוון שנהנה חייב לברך. וכן הנכנס למכונית שיש בה דבר המפיץ ריח טוב, כיוון שנהנה חייב לברך (שו"ע רטז, יב; שעה"צ ריז, א).

ב) יש דברים שיש להם ריח טוב, אבל לא זה ייעודם, ולכן גם מי שמריח את ריחם הטוב, כל זמן שלא עשה מעשה כדי להריחם, למרות שהוא נהנה מריחם – אינו רשאי לברך. למשל, העובר ליד פרדס שריחו טוב, כיוון שתכלית הפרדס לגדל פירות, הריח הטוב הנודף ממנו טפל, ואין מברכים עליו. אבל אם יתקרב אל הפרחים כדי להריחם, כיוון שעשה מעשה שהעניק לריח חשיבות, כבר אינו טפל וחובה לברך על הנאתו. וכן העובר ליד שדה שמגדלים בו עצים ועשבים ריחניים כדי לשווקם, וכן הנכנס למפעל שמייצר בשמים, הואיל ובינתיים הם נועדו למטרה מסחרית ולא להנאת ריח, גם הנהנה מריחם לא יברך. אבל אם יתקרב אל הענף הריחני או יקח מן הבשמים כדי להריחם – חייב לברך.

וכן ישנם פירות שלעיתים נודף מהם ריח טוב, כגון אתרוג ולימון, וכיוון שעיקר ייעודם לאכילה, הנהנה מריחם הטוב אינו מברך. אבל אם יטול את הפרי כדי להריחו, נעשה הריח שלו חשוב עבורו, ויברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות' (שו"ע רטז, ב[4]

ג) כפי שלמדנו (באות ב-ג בהלכה הקודמת), אם מין הריח נועד להפגת ריחות רעים, או כדי לתת ריח בדבר אחר, גם אם יטול אותו כדי ליהנות מריחו, לא יברך עליו. ורק אם ישנה את ייעודו, שיהיה נועד מכאן ואילך להנאת הריח – יברך עליו.


[4]. בעבר שהפירות גדלו באופן טבעי, ריחם היה יותר חזק, ולכן היו שנטלום לאכילה ולהרחה. וגם היום, אם ישמרו אותם במקום סגור, יש סיכוי שיתנו ריח טוב שנהנים להריחו. ואם בזמן נטילת הפרי יתכוון לשתי המטרות, כיוון שעשה מעשה גם עבור הריח, צריך לברך עליו (שו"ע רטז, ב, באו"ה שם). וטוב שיברך תחילה על ריחו ואח"כ יברך על אכילתו, שהריח מגיע אליו לפני שיטעם ממנו (עי' מ"ב רטז, י).

ה – הברכות השונות

הטועה ומברך על עצי בשמים 'עשבי בשמים' או על עשבי בשמים 'עצי בשמים' – לא יצא, שכן העצים אינם עשבים והעשבים אינם עצים. לפיכך, יש לדעת היטב מהו עשב ומהו עץ. תחילה נקדים שגם שיח נקרא בלשון חכמים עץ, ולכן בפועל רוב צמחי הבשמים הם עצים. שלושה תנאים לעץ: א) מתקיים בגזעו משנה לשנה. ב) ענפיו או עליו יוצאים מן הגזע או הגבעול ולא מן השורשים. ג) הגזע או הגבעול קשה. כאשר מתקיימים שלושת התנאים הללו, מברכים 'עצי בשמים'. לעומת זאת, שני תנאים למין עשב: א) גבעולו רך. ב) צריך לזורעו כל שנה מחדש או שעליו יוצאים משורשו. ובכל מצבי הביניים, יש ספק אם הוא עשב או עץ, ויש לברך 'מיני בשמים'[5]

נזכיר כמה מינים שברכתם 'עצי בשמים': הדס, ברוש לימוני, יסמין, רוזמרין, ציפורן, שיבא, יערה, מרווה, פרחים ועלים של אילנות ולואיזה מזן של גבעול קשה.

מינים שברכתם 'עשבי בשמים': פיגם, יקינתון ונרקיס שגבעולו רך.

לגבי נענע ולואיזה מזן של גבעול רך הסתפקו, ולכן עדיף לברך עליהם 'מיני בשמים'. וכן מי שהביאו לו מין צמח ריחני, ואין לו דרך קלה לברר אם הוא עשב או עץ, יברך 'מיני בשמים'.

תבלינים אינם נחשבים כפירות, הואיל ואינם נאכלים כשלעצמם אלא רק כתוספת. וגם אינם נחשבים כעצי בשמים או עשבי בשמים, הואיל ועיקרם לטעם ולא לריח. לפיכך, הנוטלם כדי ליהנות מריחם, מברך 'מיני בשמים' (רשב"ץ, עי' שעה"צ רטז, יב; כה"ח לד).

אנשים רבים נהנים מריח הקפה, ובמיוחד בזמן שקולים וטוחנים אותו. והעובר ליד חנות שקולים בה קפה או טוחנים אותו כדי למוכרו, כיוון שבעל החנות מעוניין שיריחו את ריחו הטוב ויבואו לקנותו, העובר שם ונהנה מן הריח, חייב לברך 'מיני בשמים'. אבל העובר ליד מפעל להכנת קפה, גם אם נהנה מהריח לא יברך, הואיל וייעודו של הקפה שם למסחר ולא להנאת ריח. ורק אם יטול מן הקפה בידו או יתקרב אליו כדי להריחו, חייב לברך. וכן דין הפותח שקית קפה חדשה, אם נטלה כדי ליהנות מריחה – חייב לברך. ואפילו מי שמכין כוס קפה לשתייה, שאז ריח הקפה חלש יותר, אם מתחילה יתכוון גם ליהנות מריח הקפה – יברך 'מיני בשמים'. ואם לא חשב על כך והתחיל לשתות, הריח טפל לטעם, ולא יברך עליו.[6]
על לחם חם, למרות שריחו טוב, אין מברכים (רמ"א רטז, יד, מ"ב נה), משום שריחו טפל לחשיבותו. ועוד, שאין הוא ריח שנהנים ממנו כשלעצמו אלא הוא ריח שמעורר תיאבון, נמצא שהוא טפל לאכילה. ולכן גם אין מברכים על ריח בשר צלי.


[5]. לרוה"פ החלוקה בין עשב לעץ היא כפי החלוקה בין פרי אדמה לפרי עץ (ראו לעיל ח, ב). ולדעת רא"ה וריא"ז, החילוק תלוי במראה, שאם הגבעול רך הוא עשב, ואם קשה הוא עץ. וכתב בבאו"ה רטז, ג, 'עצי', שיש לחוש לכל הדעות. אבל שלא כמו בפירות, שבהם במקרה של ספק מברכים 'האדמה', שכן גם פירות העץ צמחו מן האדמה, בברכת הריח אין אפשרות לברך 'עשבי בשמים' על עצים, שכן העץ אינו עשב. ולכן בכל מקרה של ספק בין עשב לעץ, מברכים 'מיני בשמים'.

[6]. בפרח שושן א, יג, הזכיר שצריך לברך על קפה כתוש חם, וכתב לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. וכ"כ מ"ב רטז, טז, וחזו"ע עמ' שכט. אבל לפי מה שלמדנו לעניין תבלינים, כיוון שכיום אין אוכלים את הקפה בנפרד, ברכתו 'מיני בשמים' (ברכ"ה ח"ג יב, יט. וזאת הברכה עמ' 381-קמד. ובעבר אכלוהו גם בנפרד עם סוכר, ולכן ברכתו היתה 'הנותן'). כדין קפה כך דין הנהנה מריח התה, שאם נטלו כדי ליהנות מריחו יברך 'מיני בשמים'.

ו – דינים בברכת הריח

הסובל מנזלת או אדם שניטל ממנו חוש הריח (תתרן), כיוון שאינו נהנה מהריח הטוב – אינו מברך. המסופק אם הוא חש את הריח או אם נותר עוד ריח בבושם, ינסה להריחו, ואם יחוש בריח טוב, יכוון ליהנות ויברך. הבודק בשמים שונים כדי להחליט מה לקנות, כל עוד הוא עסוק בבדיקתם, כיוון שאין כוונתו ליהנות – לא יברך (בא"ח ואתחנן ב,  וראו לעיל ט, א, 1).

נטל מין ריח ובירך עליו והניחו מידו, ואח"כ רצה שוב להריח בו, כיוון שבעת הברכה הראשונה לא חשב שאח"כ יריח ממנו עוד – יחזור ויברך. ואם כאשר בירך בראשונה התכוון להמשיך ולהריח ממנו, כל עוד הוא בביתו, ברכתו הראשונה מועילה לו לכל היום. וכן אם היה הריח נודף בבית, גם אם לא כיוון להמשיך להריח, כיוון שבפועל הריח ממשיך להגיע אליו, אינו צריך לחזור ולברך. ואם יצא מביתו למשך חצי שעה, הרי זה הפסק, וכשיחזור ויהנה מן הריח – יברך (שו"ע ריז, א, מ"א ג).

נכנס למקום שיש בו כמה מיני בשמים והוא נהנה מכולם יחד, יברך 'מיני בשמים'. ואם ירצה להריח מכל מין בנפרד, יכוון שלא ליהנות מכולם יחד, ויגש אל מיני הריחות השונים, ויברך על כל אחד מהם את ברכתו.

אם הפסיק בדיבור בעניין אחר בין הברכה להרחה, הפסיד את הברכה, ועליו לברך שוב לפני שיהנה מן הריח.

הנהנה מריח דלק או דבק – אינו מברך, שאין מברכים אלא על דבר שנחשב בעיני רוב בני אדם כריח טוב.

אדם שאינו נהנה מריח שנחשב טוב בעיני רוב בני אדם – אינו מברך, הואיל ולא נהנה.

אין מברכים על ריח היוצא ממקטרת, שהואיל ואסור לעשן משום שהעישון מזיק לבריאות, אין לברך על הנאת העישון.

אסור להריח בסוכות מההדסים שבארבעת המינים, שהואיל ועיקר ייעודם להנאת ריח, כאשר הוקצו הדסים אלו למצוות ארבעת המינים, התקדשו למצוותם ואסור ליהנות מריחם (סוכה לז, ב). אבל על האתרוג יש לברך כאשר נוטלו במיוחד כדי להריחו  ולא לשם קיום מצוות נטילת לולב.[7]


[7]. האתרוג מיועד לאכילה, לכן כאשר הוקצה למצוות ארבעת המינים – נאסר באכילה, אבל לא נאסר בהנאת הריח (סוכה לז, ב). כאשר נוטלים את האתרוג כדי לקיים בו את המצווה, מותר כדרך אגב גם להריח אותו. אולם אין מברכים על כך, כדין המריח פרי תוך אכילתו. ולכתחילה עדיף שבעת נטילתו למצווה לא יתכוון להריחו, כי אם יתכוון לכך, לדעת ראבי"ה, ראב"ן ורוקח יצטרך לברך עליו, ולה"ר שמחה לא יברך, מפני שייעודו למצווה מבטל את מעלת הריח שבו. וכתב רבנו פרץ שכדי לצאת מהספק טוב להימנע מלהריח בו, וכ"כ בשו"ע רטז, יד; תרנג, א. ואמנם גם אם נטלו להריחו בזמן אחר, כגון לפני שיגיע הזמן לקיים בו את המצווה, לרבנו שמחה, ט"ז, א"ר, ח"א, סדבה"נ – לא יברך, אולם לרוב הראשונים, וכן לרש"ל, מ"א וחוות יאיר, יברך. והעיקר כדעתם, שכך הוא פשט הגמרא סוכה לז, ב, וכן נפסק בבאו"ה רטז, יד; חזו"ע הל' ברכות עמ' שכז.

אסור להריח בשבת מפרי מחובר לעץ, שמא יקטפנו. אבל מותר להריח ענפים ריחניים שמחוברים לשורשם ולברך עליהם, מפני שאין צורך לקוטפם כדי להריחם (וראו פנה"ל שבת יט, ח).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן