שלושה סוגי ריח ישנם: א) נועד להנאת ריח טוב. ב) הנאת הריח נלווית לעיקר ייעודו. ג) נועד להסרת ריחות רעים.
א) העובר ליד גינה ששתלו בה צמחים שמפיצים ריח טוב, כיוון שהם נועדו לתת ריח טוב שיהנו ממנו, הרוצה ליהנות מריחם, חובה עליו לברך. וכן העובר ליד חנות או דוכן שמוכרים בו מיני ריח שנועדו להפיץ ריח טוב, כדוגמת סבונים המיועדים לכך, אם הם פתוחים וריחם הטוב נודף ומזמין את העוברים ושבים לקנות מהם, הרי שהם נועדו להנאת הריח, וכל העובר שם ומריח בהם ונהנה, חייב לברך, אפילו אם אינו קונה מהם (ברכות נג, א, שו"ע ריז, א). וכן הנכנס למשתלה שיש בה שתילים ריחניים, יברך עליהם. שמן הסתם רצונו של בעל המשתלה שהנכנסים יהנו מריחם ויקנו את השתילים, נמצא שגם עתה נועדו להנאת הריח, וממילא כל הנהנה מהם חייב לברך. וכן הנכנס לבית ומריח קטורת ביתית או בושם שנועד להפיץ ריח טוב, כיוון שנהנה חייב לברך. וכן הנכנס למכונית שיש בה דבר המפיץ ריח טוב, כיוון שנהנה חייב לברך (שו"ע רטז, יב; שעה"צ ריז, א).
ב) יש דברים שיש להם ריח טוב, אבל לא זה ייעודם, ולכן גם מי שמריח את ריחם הטוב, כל זמן שלא עשה מעשה כדי להריחם, למרות שהוא נהנה מריחם – אינו רשאי לברך. למשל, העובר ליד פרדס שריחו טוב, כיוון שתכלית הפרדס לגדל פירות, הריח הטוב הנודף ממנו טפל, ואין מברכים עליו. אבל אם יתקרב אל הפרחים כדי להריחם, כיוון שעשה מעשה שהעניק לריח חשיבות, כבר אינו טפל וחובה לברך על הנאתו. וכן העובר ליד שדה שמגדלים בו עצים ועשבים ריחניים כדי לשווקם, וכן הנכנס למפעל שמייצר בשמים, הואיל ובינתיים הם נועדו למטרה מסחרית ולא להנאת ריח, גם הנהנה מריחם לא יברך. אבל אם יתקרב אל הענף הריחני או יקח מן הבשמים כדי להריחם – חייב לברך.
וכן ישנם פירות שלעיתים נודף מהם ריח טוב, כגון אתרוג ולימון, וכיוון שעיקר ייעודם לאכילה, הנהנה מריחם הטוב אינו מברך. אבל אם יטול את הפרי כדי להריחו, נעשה הריח שלו חשוב עבורו, ויברך עליו 'הנותן ריח טוב בפירות' (שו"ע רטז, ב[4]
ג) כפי שלמדנו (באות ב-ג בהלכה הקודמת), אם מין הריח נועד להפגת ריחות רעים, או כדי לתת ריח בדבר אחר, גם אם יטול אותו כדי ליהנות מריחו, לא יברך עליו. ורק אם ישנה את ייעודו, שיהיה נועד מכאן ואילך להנאת הריח – יברך עליו.
