קטגוריות

טו – פיסול וציור

א – איסור עשיית פסלים לנוי

בנוסף לאיסור לעשות פסלים לשם עבודה זרה (לעיל ג, ג), אסרה התורה לעשות לשם נוי פסלים שהרואים אותם עלולים לטעות ולדמות שיש להם כוח והשפעה וירצו לעובדם כאלילים או כמתווכים בין האדם לה’. שנאמר (שמות כ, יט-כ): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם” (רמב”ם ע”ז ג, י).

איסור עשיית פסלים לשם נוי חל על שלושה סוגים של פסלים שעלולים להזכיר כוחות עליונים: א) צורת אדם, ב) צורת מלאכים, ג) גרמי שמיים.

צורת אדם, כפי שדרשו חכמים (ע”ז מג, ב): “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי – לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי”, שה’ מתגלה אל הנביאים בדמיון של צורת אדם, שנאמר (יחזקאל א, כו): “וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה”. ונאמר (בראשית א, כז): “וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”.

מלאכים וגרמי שמיים, כפי שדרשו חכמים (ע”ז מג, ב): “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי” – “לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום”. במדור העליון: “כגון אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת”, היינו פסלים שנתפשים בעיני בני אדם כדמויות אלה. במדור התחתון: “כגון חמה ולבנה, כוכבים ומזלות”. כמו כן, אסור לעשות פסל כדוגמת פני החיות שנושאות את המרכבה ומתוארות ביחזקאל כדימוי להנהגת ה’ בעולם. שנאמר (יחזקאל א, ו-י): “וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה… וּפְנֵי שׁוֹר… וּפְנֵי נֶשֶׁר”. כלומר האיסור הוא לעשות דמות אחת שיש לה ארבע פנים, מלפנים פני אדם, מימין פני אריה, משמאל פני שור, ומאחור פני נשר. וכן אסור לעשות במקום פני השור פני כרוב (פני ילד), שכן ביקש יחזקאל הנביא שבמראה המרכבה תשתנה צורת השור לכרוב, כדי שלא להזכיר את חטא העגל (חגיגה יג, ב).

אבל מותר לעשות דמות של כל אחד מהפרצופים לבדו. מפני שאיסור עשיית פסלים לשם נוי חל על שלושת סוגי הפסלים שעלולים להזכיר כוחות עליונים, ולא על פסלים של חיות כדוגמת אריות, פסלים של עופות כדוגמת נשר, ופסלים של עצים ופרחים וכל שאר דברים שבטבע (ע”ז מג, ב; רש”י, שו”ע קמא, ד; ו; כ).[1]


[1]. במכילתא דר’ ישמעאל (שמות כ, כ): “ר’ נתן אומר: לא תעשון אותי, שלא תאמר: עושה אני לו כמין דמות ואשתחווה לו”. פירש בספר העיקרים ג, יח, שהחשש הוא שאנשים יחשבו שצורות אלו יכולות לתווך בין האדם לה’, וכ”כ אבן עזרא, ספורנו ואברבנאל. כיוצא בזה כתב רמב”ם (ע”ז ג, י), שטעם האיסור לעשות צורות לנוי, “כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לעבודה”. הרב הרצוג ביאר, שיטעו הנוכרים לחשוב שגם ישראל טועים בעבודה זרה (פסקים וכתבים ד, מד). להלן בהלכה ח יבואר שיש שהחמירו גם שלא לעשות פסלי חיות, אולם ההלכה כמבואר למעלה, שרק שלושה סוגים של פסלים אסורים לנוי.

מזלות: לב”ח וט”ז קמא, יג, אין לצייר צורה של אחד משנים עשר המזלות, כדוגמת אריה, טלה ושור. והוסיף הט”ז שלא יפה עושים המציירים במחזורים את צורת המזלות. אולם הש”ך קמא, ל, דחה דבריהם, וכתב שכשם שבפני המרכבה האיסור הוא רק בארבעת הפנים יחד, כך גם בשנים עשר המזלות. ע”כ. ורבים כתבו שהאיסור הוא רק כאשר מציירים אותם כצורתם ברקיע, כלומר כמקבץ של כוכבים או נקודות שיוצרים את צורת המזל, אך אין שום איסור לצייר או לפסל את השמות הסמליים שנתנו למִקְבצי הכוכבים (מאירי ע”ז מב, ב, ‘דין עושה’; יד קטנה על הרמב”ם הל’ ע”ז ב, ג, לג; אג”מ יו”ד ב, נה; דברי יציב יו”ד לח, טז).

ב – ציור הצורות האסורות

נחלקו הפוסקים בשאלה האם שלושת סוגי הפסלים שאסור לעשות גם לשם נוי, אסור לעשות גם בציור. יש מחמירים וסוברים שכל שאסור בפיסול אסור בציור. ויש מהמחמירים שסוברים שצורת אדם מותר לצייר, הואיל ואנו רגילים לראות אדם עם נפח, והציור שלו שונה בתכלית. אולם צורת שמש וירח וכוכבים, אנחנו רגילים לראות בשמיים בלא נפח, כדוגמת ציור, ולכן גם לציירם אסור. מנגד, לדעת רוב הפוסקים ציור שונה במהותו מפיסול, ולכן כל שלושת סוגי הפסלים האסורים מותרים בציור.

למעשה, מותר לצייר דמות אדם הואיל וכך היא דעת רוב רובם של הפוסקים (להלן ד). לגבי צורת שמש וירח וכוכבים, למרות שדעת רוב הפוסקים להקל, כיוון שגם המחמירים רבים, נכון להחמיר כדעתם (להלן ו). ואף שַׁמָּשִׁים שבמדור העליון כגון אופנים, שרפים, חיות הקודש ומלאכי השרת, לכתחילה אין לצייר.[2]


[2]. שלוש אפשרויות של קביעת צורות על קיר ישנן: א) צורה בולטת, תבליט (תלת מימדי), שדינה כמו פסל. ב) צורה שקועה, תחריט, שנחלקו אם דינה כפסל. ג) ציור שטוח, כלומר בלי נפח, שרבים מתירים.

נתחיל בדין תחריט, ונמנה את שיטות הפוסקים מהמחמירים למקילים, ולאחר מכן נוסיף את דעת המקילים לגבי ציור. א) כל שאסור בפיסול אסור גם בתחריט (ראב”ד, רמב”ן, ר”ן ע”ז מג, ב; ט”ז קמא, יב). ב) כל שאסור בפיסול אסור בתחריט, זולת אדם שאיסורו רק בתבליט אבל בתחריט מותר (רמב”ם ע”ז ג, י; אורחות חיים). ג) רק שַׁמָּשִׁים שבמדור התחתון – שמש, ירח, כוכבים ומזלות אסורים בתחריט, אבל אדם ושמשים שבמדור העליון כמלאכים מותרים בתחריט (ר”ת, ר”י וריב”א בתוס’ ע”ז מג, ב, ‘והא ר”ג’; סמ”ג, רבנו פרץ, רא”ש ע”ז ג, ה; שו”ע קמא, ד; שולחן גבוה כב). ד) הכל מותר בתחריט (רשב”א, סמ”ק, בה”ג כמובא ברמב”ן, מהר”ם מרוטנבורג ג, כד, וכמובא בתוס’ יומא נד, א, ‘כרובים’, רבנו שמחה, וטור לפי דרכי משה קמא, ה).

לגבי ציור שטוח, יש אומרים שדינו כתחריט (ראב”ד, ש”ך בנקה”כ; לחם רב טו; פרשת הכסף), ויש סוברים שהמחמירים בתחריט מקילים בציור (מהר”ם, ט”ז קמא, יב; מרדכי כמובא בדרכי משה קמא, ה, כנסת יחזקאל או”ח יג; בית שלמה יו”ד א, קצח; משמרת שלום יו”ד קמא, ג. וכן דעת הריטב”א, אלא שלדעתו אם יש עובי לדיו, הציור נחשב כתבליט, ורוה”פ סוברים שדינו כציור).

ג – איסור השהיית צורות וקישוט הבית

כפי שלמדנו בהלכה א, אסרה התורה לעשות שלושה סוגים של פסלים שעלולים לעובדם, גם כאשר עושים אותם לשם נוי. בנוסף לכך, אסרו חכמים להשהות בבית פסל שרגילים לעובדו, שמא יחשדו במחזיק בו שהוא רוצה לעובדו. איסור זה חל על כל פסל שרגילים לעובדו באותו זמן, ובכלל זה גם פסלים שאינם משלושת הסוגים שאסרה התורה לעשות לנוי, כדוגמת דרקון שהיו רגילים לעובדו בעבר. אמנם כיוון שהפסל נעשה לנוי ולא לשם עבודה זרה, אין בפסל איסור הנאה, ומותר להתיכו או למוכרו לנוכרי (ע”ז מג, ב; שו”ע ורמ”א קמא, ד; ש”ך כד).

כאשר אין שום חשש שיחשדו בישראל שהוא רוצה לעבוד את הפסל, כגון שכבר אין יותר אנשים שעובדים אותו, אף שהוא אחד משלושת הסוגים האסורים בעשייה – צורת אדם, מלאכים וגרמי שמיים, מותר להשהותו בבית. אמנם יש אומרים, שעדיף לא לקשט את הבית בדבר שאסור לישראל לעשותו.[3]


[3]. בעבודה זרה מג, ב, למדנו שבנוסף לאיסור התורה לעשות פסלים שמזכירים כוחות עליונים, כאדם, מלאכים וגרמי שמיים, אסרו חכמים לאדם להשהות ברשותו פסל שרגילים לעובדו, מפני החשד. לדעת רובם המכריע של הראשונים החשד הוא שיחשבו שבעל הפסל עובד אותו (בה”ג, רש”י, תוס’, רמב”ן, רשב”א, רא”ש, רא”ה ועוד רבים). ויש אומרים שהחשד הוא גם שמא עבר על איסור עשיית פסל (תר”י ומאירי). והלכה כרובם המכריע של הפוסקים שאין חוששים לחשד זה, ועל כן מותר להשהות בבית פסל שאין רגילים לעובדו, ורק כאשר יש חשש שמא מחזיק הפסל עובדו אסור להשהותו בבית.

שתי שיטות ישנן בזה: א) רק פסלים שרבים רגילים לעובדם אסור להשהות בבית, וכפי שמבואר במשנה (ע”ז מב, ב): צורת דרקון, חמה ולבנה. וכן בכל דור לפי מה שרבים רגילים לעבוד (בה”ג, רשב”א, ריטב”א). ב) יש מחמירים שכל פסל מכובד שיש סיכוי מסוים שיחשדו בו שהוא עובדו, אסור להשהות בבית, ובכלל זה גם פסלי חיות מכובדים (רמב”ן, רדב”ז). ורבנו ירוחם סובר שחומרה זו חלה רק על פסלים שמוזכרים בתלמוד, כשלושת הסוגים הנלמדים מ’לא תעשון’ וכן דרקון, אבל לא על פסלי חיות. למעשה, מעת שהפסיקו לעבוד פסלים אלה במדינות שבהן יהודים חיים, אין איסור להשהות פסלים שכאלה בבית. וכן פסקו האחרונים, ומהם: חכמ”א פה, ו; העמק שאלה נז, ג; נחל אשכול נ, כז; דעת כהן סה; דברי יציב ד, לח. ויש שחששו והחמירו לאסור השהיית פסלי אדם גם כשברור שאין עובדים אותם. ועי’ חת”ס ו, ו. ועי’ ש”ך קמא, יז, שכתב שאין לדעה זו מקור. למעלה הטעמתי את מנהג המחמירים, שעדיף לא לקשט את הבית בפסלים שאסור לעשות.

סוגיית הטבעת מרכזית בגמרא ובראשונים, אולם כיוון שאינה מעשית לימינו, נסכם אותה בהערה: ע”ז מג, ב: “תניא: טבעת שחותמה בולט – אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע – מותר להניחה ואסור לחתום בה”. בעבר עובדי אלילים נהגו להטביע בתבליט את צורת האלילים כדוגמת צורת שמש או אדם על הטבעת שלהם, כדי שיוכלו לנשקה בכל עת. בטבעות עם צורות כאלה השתמשו רבים גם לשם נוי או לצורך חתימה על שעווה שבה חתמו על מכתבים או חבילות כדי למנוע זיוף. בתקופה שבה אנשים רבים נהגו לעבוד צורות אלו, הורו חכמים שאסור לענוד טבעת שעליה צורה בולטת שרגילים לעובדה, כדי שלא יחשדו בו שהוא עובד אותה (ר”ח, רש”י, ראב”ד, רשב”א, רא”ה). אבל אין איסור להחזיק טבעת זו בכיס או להשהותה בבית, כי באופן זה אין מחשיבים את האליל ומכבדים אותו, וממילא אין חשד (פרישה יו”ד קמא, כה). וגם אין איסור לחתום בה, כי הצורה שתיעשה על השעווה תהיה שוקעת. ואם הצורה שעל הטבעת שוקעת, מותר לעונדה על האצבע לנוי, הואיל ואין בה צורת תבליט שעובדים אותה, אבל אסור לחתום בה, הואיל והחתימה תעשה על השעווה תבליט של צורה שרגילים לעובדה. מנגד, לתוס’, רא”ש, ריטב”א, שו”ע קמא, ה, וש”ך כח, בכלל האיסור להניח חותם בולט אסור גם להשהותו בבית. וביאר ביד פשוטה (ע”ז ג, יא), שאין להניח בבית צורה לשם נוי, משום חשד, אבל אם יש בטבעת צורך ממשי כדי לחתום בה, כבר אין חשד. ויש מבארים, שהחשש בהשהייה בבית הוא רק בכלים מכובדים שנועדו לנוי, שאז יש מקום לחשוד שהצורות לשם אלילים, אבל אין איסור להשהות צורות שעל כלים מבוזים, היינו שנועדו לשימוש מסוים, כגון חותמת, הואיל וברור שאין עובדים אותם (רמב”ן, רא”ה, מהרי”ט).

ד – אדם חסר, ציור וצילום

האיסור הוא לעשות פסל של אדם שלם, עם פרצופו וכל גופו. בין אם הוא פסל שלם מכל צדדיו, ובין אם הוא תבליט של צידו הקדמי עם פרצופו וכל גופו. אבל מותר לעשות פסל אדם שיש בו חיסרון ניכר, כגון להחסיר בו חלק מהאוזן או את קצה הרגל. וכן מותר לעשות ביוסט, היינו פסל של אדם עם פרצופו המדויק ופלג גופו העליון. וכן מותר לעשות תבליט של פרופיל, הואיל ורואים בפרופיל רק עין אחת, יד אחת ורגל אחת (רא”ש, שו”ע ורמ”א קמא, ז). ויש מחמירים בזה, אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים.[4]

כאמור לעיל (הלכה ב), לדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר לצייר דמות של אדם, משום שהאיסור לעשות צורת אדם הוא כדוגמת הופעתו בפועל, וכיוון שהאדם נראה לעינינו עם נפח, האיסור הוא רק באופן שיש לו נפח כפסל או תבליט, ולא בציור שבו דמותו שטוחה (תוס’, רא”ש, שו”ע קמד, ד).

כשהחלו לפתח מצלמות, היו רבנים שמחשש לגאווה ולאיסור עשיית צורה לדעת מקצת הפוסקים, הקפידו שלא יצלמו אותם ולא ידפיסו את תמונתם. אמנם במשך השנים הצילום הפך להיות נפוץ מאוד, ובכך התבטלו החששות שליוו אותו בתחילתו. שכן אין חשש גאווה בדבר שהכל נוהגים לעשות כדבר שבשגרה. גם חשש איסור עשיית צורה לדעת מקצת הפוסקים התבטל, הואיל והאיסור הוא לעשות צורת אדם לשם נוי ואומנות, אבל אין איסור לצלם אדם מסוים לשם תיעוד וזיכרון. בנוסף, ככל שמלאכת הצילום השתכללה, הצילום נעשה בפעולה קלה שכבר קשה להגדירה כמעשה.[5][5]


[4]. רבים כתבו שאין איסור לעשות פסל אדם שאינו שלם (ביוסט), ומהם: רא”ש (ע”ז ג, ה), תר”י, רבנו פרץ, הגה”מ, רבנו ירוחם וטור. וכן פסק שו”ע קמא, ז, וכתב רמ”א שכך נוהגים. וכ”כ בית דוד, יד הקטנה, בית הלל, א”ר, נהר שלום ועוד. אולם סמ”ג (לאוין כב) אסר. וכ”כ מהרי”ט (יו”ד לה), ויעב”ץ (א, קע). וחששו לדעתם בחכמ”א (פה, ד), ובא”ח (ש”ב מסעי י), הואיל והוא ספק תורה. ועי’ בדעת כהן סה. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שהתירו.

לפיכך, מותר לעשות פסל שלם אם יפגמו אותו. השאלה איזה גודל פגם צריך. לחת”ס יו”ד קכח, מספיק פגם קטן, כגון פגימת ראש אוזנו או ראש חוטמו. לבית לחם יהודה יו”ד קמא, צריך להסיר את כל החוטם, כדי שיהיה ניכר החיסרון. למעשה נראה שצריך חיסרון שהרואה יבחין בו במבט ראשון, וזה יכול להיות גם בחלק מאוזנו. עוד כתב בחת”ס שם, שיהודי שרוצה ללמוד להיות פַּסָּל עבור גויים, רשאי בשעת הצורך לעשות פסלים לנוי בלא לסיים אותם, כגון שיעשה אותם בלא עין, ועוזרו הנוכרי יסיימם עבורו.

[5]. כפי שלמדנו בהערה 2, לשלוש שיטות מתוך ארבע, מותר לעשות תחריט של אדם. ורק לשיטת ראב”ד, רמב”ן ור”ן, אסור לעשות תחריט. ונחלקו אם לשיטה זו יאסרו גם ציור: לראב”ד ולש”ך בנקה”כ, גם ציור יאסרו. ולט”ז, כנסת יחזקאל, בית שלמה ועוד, ציור מותר. נמצא אם כן, שלדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, מותר לצייר ולצלם אדם. למרות זאת, כשהחלו לצלם אנשים, היו רבנים שנהגו לאסור או לחשוש לאיסור, כדוגמת ה’חכם צבי’ שהקפיד שלא יציירו אותו (שאלת יעבץ א, קע). וכ”כ להחמיר דברי מלכיאל ג, נח; ישכיל עבדי ח”ב קונ”א יו”ד יא. בבא”ח ש”ש מסעי ט, כתב שמעיקר הדין מותר, ומנהג חסידות להימנע. בדעת כהן סו, כתב שיש חסידים שנמנעים מכך, ויש לדבריהם מקום מסוים, אבל העיקר שמותר. ע”כ. ככל שהצילום הפך להיות יותר רווח, גם המהדרים שלא לצלם ולהצטלם בעצמם, לא מחו במי שרצה לצלמם, שאין למחות במי שנוהג כהלכה. יתר על כן, ככל שהיה ברור יותר שמגמת הצילום היא תיעוד ולא עשיית צורה של אדם, נסתלק החשש. ואפשר לומר שכשם שמותר לעשות צורות של חמה לצורך לימוד (להלן הלכה ז), כך מותר לכתחילה לצלם אדם לצורך תיעוד. בשו”ת הלל אומר יו”ד סג, כתב שאף יש בכך מעלה, שהילדים יראו את הוריהם ויזכרום ויתחזקו בתורה ובמצוות.

ה – פסלי אדם לנוי

בכלל האיסור שאסרה התורה על ישראל לעשות פסל אדם לצורך נוי, אסור לישראל לייצר בידיו או על ידי מכונה – פסלונים קטנים של אנשים בצורת חיילים, ליצנים, מנהיגים ידועים מהעבר או חסידים רוקדים. וכן אסור לייצר תבליט של הצד הקדמי שלהם. ואף שברור שפסלונים אלה לא מיועדים לעבודה זרה, כבר למדנו שאסרה התורה לעשות פסלים של אדם לנוי. אבל אם נוכרים עשו אותם, כיוון שאין כיום מי שעובד אותם, ואין חשש שיחשדו שהמחזיק אותם רוצה לעובדם, אין איסור להחזיקם בבית (רשב”א, רא”ש, ריטב”א, חכמ”א פה, ו). וכפי שלמדנו (הלכה ב), יש מהדרים שלא לקשט את הבית בפסלונים שאסור לישראל לעשות.

מותר לבעלי חנויות בגדים להציב בחלון הראווה שלהם בובות בגודל אדם ולהלבישן בבגדים שמוכרים בחנות. כאשר הבובות חסרות, כגון בלא אוזניים, מותר גם ליהודי לעשותן, וכשהן שלמות אסור ליהודי לעשותן. ולדעת רבים גם אסור ליהודי לבקש מנוכרי לעשות עבורו בובות שלמות. אבל אם נוכרי מייצר בובות שלמות לצורך חנויות של נוכרים, מותר ליהודי לקנותן לצורך חנותו.[6]


[6]. כפי שלמדנו בהערה 3, אף שרוב רובם של הפוסקים סוברים שמותר להשהותם, הטעמתי את מנהג המהדרים בכך שאינם רוצים לקשט את הבית בפסלונים שאסור לישראל לעשות. אבל בשעת הצורך, כגון בעלי חנויות, אינם צריכים להימנע משימוש בבובות, קל וחומר כאשר יש בהן חיסרון, שאז לרוב הפוסקים מותר ליהודי לעשותן.

מוזיאון השעווה: אסור לישראל ליצור את הדמויות שבמוזיאון השעווה, אבל לקנותן מגוי מותר. ואם יהודי עשה את הבובות, יש אומרים שאסור לבקר במוזיאון כדי שלא לתמוך בעוברי עבירה וליהנות ממעשיהם (אבני ישפה א, קנא). ויש אומרים שמותר לבקר, הואיל ואין איסור להשהות את הבובות (עשה לך רב ח”ה קצרות עב). בפועל, כיום נוכרים בחו”ל עושים את הבובות, אבל לדעת רוב הראשונים אסור ליהודי לבקש מהם לעשות עבורו בובות מסוימות, מפני שלדעת רוב הראשונים איסור ‘שבות’ חל בכל איסורי התורה כמו בשבת. כלומר, אסור ליהודי לבקש מנוכרי לעשות דבר שאסור ליהודי מהתורה (ראו פנה”ל שביעית ה, 9). אבל אם היהודי עבר וביקש זאת מגוי, מותר ליהנות ממה שעשה, הואיל ויש ראשונים שסוברים שאין איסור ‘שבות’ בשאר האיסורים, ונמצא שאין איסור במעשיו. בנוסף, יש שהעלה סברה שאם חלק מהפסל מכוסה, כגון שרגליו בנעליים, הוא אינו נחשב שלם (שו”ת אור יצחק ח”א יו”ד כה). ואף שאין להתיר ליהודי לעשות בובות כאלה על סמך דעתו, אפשר לצרף את סברתו כדי ליהנות מבובות שנוכרים עשו לבקשת יהודי.

ו – פיסול וציור שמש, ירח, כוכבים ומזלות

האיסור לעשות פסלים של שמש, ירח, כוכבים ומזלות, הוא בתנאי שעושים אותם שלמים, אבל מותר לעשותם חסרים. ירח בתחילת החודש (צורת סהר) אינו נחשב חסר, כי כך היא צורתו הטבעית בתחילת החודש או בסופו.[7]

כמבואר לעיל (הלכה ב), נחלקו הפוסקים לגבי ציור. יש מקילים כי לדעתם האיסור הוא רק בפסלים או בתבליטים, ואולי גם בתחריטים. ויש מחמירים, הואיל והאיסור הוא כפי שגרמי השמיים נראים לעינינו, ולעינינו הם נראים כציור ולא כפסל (לעיל הערה 2). ונכון לנהוג למעשה כדעת המחמירים.

אמנם כפי שלמדנו, גם לשיטת המחמירים מותר לצייר גרמי שמיים כשהם חסרים או מוסתרים בחלקם, כדוגמת שמש בשקיעה כשחלק ממנה מעבר לאופק, או כשעץ או ציפורים עפות מסתירים את חלקה. כמו כן, לדעת רבים מהמחמירים, מותר לצייר שמש או ירח בשונה מעט מצורתם – או כאשר המצייר אינו יודע לדייק, או כאשר הצייר רוצה לציירם בחופש אומנותי, כגון שאינו מקפיד על צבעם או על הניצוצות היוצאים מהשמש. לכן מותר לתת לילדים קטנים לצייר להנאתם שמש וירח, מפני שמן הסתם לא ידייקו בציורם. קל וחומר שמותר לצייר שמש מחייכת או שמש זורחת כדמות שמעודדת לקום. כמו כן, לצורך לימודי מותר לציירם (כמבואר בהלכה הבאה). אומנים שלומדים לצייר, ונצרכים לצייר שמש, ירח או כוכבים, רשאים בשעת הצורך לסמוך על דעת המקילים (כמבואר בהערה).[8]

מותר לקנות ציורים או צילומים של שמש, ירח וכוכבים ולתלות אותם לנוי בבית. ואמנם יש נוהגים להחמיר בכך, שהואיל ולדעת פוסקים רבים אסור לציירם, אין ראוי לדעתם לקשט בהם את הבית ואת הבגדים (ש”ך קמא, כז). אולם העיקר להלכה שאין בכך איסור, שכן אף לגבי פסלים של שמש וירח, שלכל הדעות אסור לישראל לעשותם, אסרו חכמים להחזיקם רק כאשר יש חשש שיחשדו באדם שמחזיק אותם שהוא מתכוון לעובדם בסתר. אבל כיום שאין מצוי שעובדים להם, אין איסור (חכמ”א פה, ו, לעיל הלכה ג). קל וחומר שאין איסור לקנות ולהחזיק ציורי נוף עם גרמי שמיים שלדעת פוסקים רבים מותר לישראל לציירם. כמו כן מותר לקנות שמיכות ובגדים שיש עליהם צורות אלה, וכן מותר להעניק לילדים פרסים בצורת כוכבים שידביקו במחברתם.


[7]. כפי שלמדנו בהערה 4, מותר לעשות פסל אדם שאינו שלם, ורבים כתבו שגם את גרמי השמיים מותר לעשות חסרים. כ”כ בשו”ת מהר”ם אלשיך עז, לעניין חמה ולבנה. וכ”כ רב פעלים ח”ד יו”ד י, אלא שהצריך להניחם במקום שרבים מצויים כדי למנוע חשד. ויש מחמירים שלא לעשות ירח חסר, הואיל ומטבעו הוא לעיתים חסר (שבט הלוי ז, קלד, ז; וחוט שני פסח עמ’ רלו), וכך משמע משו”ת מהרי”ט (יו”ד לה), ושואל ומשיב (קמא ח”ג עא). ונראה שכוונתם לצורת ירח כפי צורתו הטבעית בתחילת החודש או בסופו, אבל אם הוא חסר בשונה מטבעו, מותר.

[8]. ראו לעיל הערה 2 שנחלקו ראשונים ואחרונים האם איסור עשיית צורות גרמי השמיים כולל איסור ציור או לא. ונראה שכן דין הרכבת פאזל. בפועל רבים נוהגים להקל בציור, וכתבו הפוסקים נימוקים נוספים למנהגם: יש אומרים שהאיסור הוא לציירם במדויק, ש”ניכר לכל למראה חמה, דהיינו שיהיה ניצוצות בולטים סביבות העיגול כניצוצי חמה בזריחתה” (מהריא”ץ ח”ב יו”ד פג, ב, וכעין זה הרב חיים כסאר בשם טוב על רמב”ם ע”ז ג, יא; הרב אורנשטיין בשם מהרי”ל דיסקין, הובא בצי”א ח”ט מד, ח). ויש אומרים שהאיסור הוא רק כשמצייר את גרמי השמיים על רקע תכלת, כעין הופעתם בשמיים (מאירי ע”ז מב, ב, בשם י”א). צורת כוכב האסורה היא עגולה כפי הנראה בשמיים, ולא בעלת חמש זוויות כדימוי לכוכב, כמו בדגל ארה”ב.

ויש דעה מקילה יותר, לפיה כל איסור עשיית שלושת סוגי הפסלים הוא רק בהקשר של עבודת אלילים, באופן שהרואה את צורתם יודע שלכך נועדו או שכיוצא בהם רגילים לעבוד, אך אין איסור לעשות שמש, ירח וכוכבים בלא שתיתכן להם משמעות אלילית (פיהמ”ש לרמב”ם ע”ז ג, ג, וראו הרב קאפח הל’ ע”ז ג, י). ויש שצירפו דעה זו להקל בציור (דעת כהן יו”ד סד; בית אב”י ב, עה, ועוד. אמנם הש”ך קמא, ח, פירש שהרמב”ם התיר לפי סברה זו רק ליהנות משוֹוְים של כלים שנמצאו).

בצילום גרמי השמיים, אף שהצילום מדויק, יש צד להקל יותר מבציור, שהצילום הוא רק העתקה על ידי אותות חשמליים והקרנתם במסך, ואין זה דומה לציור על דף (ועי’ בעשה לך רב ו, נד; אהל יעקב קמא, הערה ל).

ז – לצורך לימוד ומשחק

האיסור לעשות פסלים של אדם, מלאכים וגרמי שמיים – הוא לשם נוי, אבל מותר לעשותם לצורך מסוים, כגון לצורך לימודי (ע”ז מג, ב; שו”ע קמא, ד). לפיכך, מותר לעשות בובה בדמות אדם כדי ללמד על גוף האדם (אנטומיה). וכן מותר לעשות צורות של שמש, ירח וכוכבים כדי ללמד על ידן את מהלכי הכוכבים (אסטרונומיה). קל וחומר שמותר להדפיס בספר תמונות של שמש, ירח וכוכבים כדי ללמוד על מהלכם בשמיים, שכבר למדנו (בהלכה ה), שיש אומרים שגם שלא לצורך לימוד מותר לצייר שמש, ירח וכוכבים, כי האיסור הוא רק לעשות פסלים כצורתם.[9]

מותר לייצר בובות בצורת אדם למשחק ילדים, הואיל והבובות אינן מיוצרות לשם נוי וכבוד באופן הדומה במידת מה לפסלי עבודה זרה, אלא לשם משחק ילדים באופן שאין בו כבוד. והראיה, שלעיתים מניחים את הבובה על הארץ והיא מתלכלכת (מהרי”ט). קל וחומר שמותר לקנות בובות ולשחק בהן. אמנם יש מחמירים שלא להשהות בובה שלימה בבית בלא שפוגמים דבר בפניה, אולם אין הלכה כמותם, הואיל ואין נוהגים כבוד בבובות אלו באופן שעלול להזכיר עבודה זרה. מותר לעשות בובות משלג, וצורת אנשים מפלסטלינה, כי הם נעשים כדרך משחק לזמן קצר ולא לשם נוי וכבוד.[10]


[9]. בע”ז מג, ב, מבואר שאף שאסור לעשות צורות של לבנה, רבן גמליאל עשאן לצורך קידוש החודש, מפני ש”להתלמד שאני, דתניא: לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות”. וכן למדנו לגבי כישוף (סנהדרין סח, ב; להלן יט, ג). יש אומרים שרק לצורך לימוד הלכה מותר לעשות צורות אסורות, אבל לצורך לימוד אומנות אסור (חת”ס יו”ד קכח), וכן אסור לצורך לימוד אנטומיה (הרב גורן בתורת הרפואה). אולם למעשה, רבים התירו לעשות צורות של חמה ולבנה לצורך לימוד אסטרונומיה (ריא”ז ע”ז פסקים ג, יא; מאירי מג, א; ש”ך בנקה”כ קמא, ב; הרב טכורש). ויש מקילים יותר וסוברים שכל אימת שברור שהצורה לא לשם ע”ז אין איסור (מהרי”ט יו”ד לה; מהר”י מינץ דרשות ז; עשה לך רב ו, נד).

[10]. מהרי”ט יו”ד לה, התיר לעשות בובות למשחק, שכל מה שאסרה התורה לעשות צורות, הוא כדי להעמידן באופן מכובד וקבוע, שאז יש חשש שיטעו לעובדן, אבל למשחק, כיוון שברור שאינן לכבוד אין חשש שיטעו לעובדן. וכ”כ בתשובות הרב קאפח לז; יחו”ד ג, סד. קל וחומר שמותר לקנות בובות שכבר נעשו ולשחק בהן, וכפי שלמדנו (הערה 3), שלדעת רובם המכריע של הפוסקים, האיסור שאסרו חכמים להשהות פסלים וצורות, הוא רק במקום שאפשר לחשוד שהוא עובדם, אבל כשאין חשש מותר. אמנם יש שהחמירו להחשיב בובה כפסל שאסור להשהותו בלא לפגום דבר בפרצופו (שבט הלוי ז, קלד, ובחוט שני עמ’ רלב חשש לדעה זו לכתחילה), אולם כיוון שיסוד איסור השהייה מדרבנן, ובנוסף רובם המכריע של הפוסקים הקילו, מותר לכתחילה לקנות בובות ולשחק בהן. ואף מותר לייצר בובות, ולמרות שמקצת מאחרוני זמננו חוששים בזה לאיסור תורה, כיוון שרוב הפוסקים סוברים שאין בעשיית בובה למשחק שום קשר לאיסור עשיית פסל לנוי, אפשר לסמוך עליהם ולהקל, וממילא גם אפשר להחזיר את יד הבובה אם נפלה, וכל כיוצא בזה.

ח – פסלים וציורים של חיות בבית כנסת

כפי שלמדנו (הלכה א), מותר לעשות פסלים של חיות כדוגמת אריה, פיל וצבי; בהמות כדוגמת שור; עופות כדוגמת יונה ונשר; וכן דגים, עצים, צמחים וכל אשר בטבע (שו”ע קמא, ו).

בימי הראשונים, נהגו באשכנז לעטר את בתי הכנסת בפסלים או בציורים של חיות, עופות ונחשים, כדי לבטא את שירת החיות והציפורים לה’, וכן כדי לייפות ולפאר את בית הכנסת. בעיקר נהגו לעשות צורות של אריות, כדי לבטא בכך את מלכות ה’, שאף האריה, שהוא מלך החיות, נותן כבוד לבוראו, למלך מלכי המלכים הקב”ה. והרי זה כדוגמת “כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב” שארגו על היריעות שבמשכן, שמצד אחד היה פרצוף אריה (שמות כו, א, ורש”י; מחנה חיים יו”ד ב, כט). ויש בזה גם רמז לדברי המשנה “הֱוֵי… גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים” (אבות ה, כ; היכל יצחק או”ח יא). יש שנהגו להניח פסלי אריות מצדי ארון הקודש או מעליו, כשביניהם צורת לוחות הברית לכבוד התורה, ויש שנהגו לרקום על הפרוכת צורות של אריות.

מנגד, רבים ביקרו את מנהגם, ואף שלדעת רוב ככל הפוסקים אין איסור לעשות פסל של חיה ועוף, לדעתם בבית הכנסת יש להחמיר כדעת היחידים האוסרים זאת, ובפרט לגבי צורת אריה, שהיא צורת מזל חודש אב וצורת אחת מחיות המרכבה. ועוד, שאם הפסלים או הציורים של האריות ניצבים כנגד המתפללים, הרי שהמתפללים נראים כמשתחווים להם. ועוד, שהפסלים או הציורים עלולים לפגוע בריכוז ולהסיח את דעת המתפללים. בארצות האסלאם היתה בכך בעיה נוספת, שכן בהשראת היהדות המוסלמים נלחמו בקנאות בכל סוגי הפסלים, והיה חשש שאם יהודים יעמידו בבית כנסת פסלים של חיות, המוסלמים יבזו אותם על שאינם נזהרים בעבודה זרה, ואולי אף יבואו לנתץ את האריות ולפגוע בבית הכנסת בתואנה שבאו לבער עבודה זרה.

למעשה, בעקבות פסיקת גדולי רבני ספרד, כבר לפני יותר מארבע מאות שנה בטל המנהג להציב פסלי אריות בבתי כנסת של יוצאי ספרד. ואף מתבליטים ורקמה של צורת אריות על הפרוכת רבים מיוצאי ספרד נמנעים.

גם באשכנז המנהג להציב פסלים של אריות התמעט מאוד, אולם בהסכמת גדולי הרבנים נהגו לעטר את ארון הקודש בתבליטי אריות שרק צידם האחד נראה (פרופיל), ופעמים רבות הניחו בין האריות צורה של לוחות הברית. וכן נהגו לעטר את הפרוכת ברקמה של אריות. וביארו, שכאשר צורת האריות מהצד, היא חסרה, ואזי גם הראשונים המעטים שהחמירו בפסל שלם – יסכימו שאין בדבר איסור. גם אין חשש שהרואים יחשבו שהציבור עובד להם, שהרי אין מי שרגיל להשתחוות לתמונת אריות. גם אין לחשוש שצורות אלו יסיחו את דעת המתפללים, הואיל ונקבעו לכבוד שמיים והציבור רגיל בהן.[11]


[11]. יש אוסרים לעשות פסלים של כל חיה ועוף, אבל מתירים לציירם (תוס’ יומא נד, א-ב, ‘כרובים’; מהר”ם מרוטנבורג). מקורם במכילתא (שמות כ, ד), שלמדה זאת מהפסוקים (דברים ד, טז-יח): “פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל… תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה… תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף… תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה”. ויש אוסרים אף לציירם (רבנו אליקים חותן הראב”ן, והביאו מהר”ח או”ז בהגה”א ע”ז ג, ה). אולם דעת שאר הראשונים והאחרונים, שהאיסור הוא לעשותם כדי לעובדם, אבל שלא כדי לעובדם מותר. כ”כ רמב”ם ע”ז ג, יא; ר”ן; שו”ע יו”ד קמא, ו; פרישה כ; ביאור הגר”א לא, ועוד. ויש שהתנגדו לעשיית פסל של אריה, משום שהוא אחד מפני המרכבה וגם אחד המזלות, אבל בציור התירו (ב”ח, ט”ז קמא, יג). אולם כתב הש”ך ל, שלא שמענו מי שאסר זאת, שכן איסור עשיית המזלות או פני המרכבה הוא רק כאשר עושים את כולם יחד, וכפי שעולה מתוס’ ע”ז לג, א, ‘לא תעשון’. וכן מוכח מכל הראשונים, ומהם רשב”א א, קסז, שפסקו את דברי אביי ע”ז מג, ב, שאיסור ארבע החיות שבמרכבה הוא דווקא כשכולן יחד.

על סמך זה, כבר לפני כתשע מאות שנה נהגו באשכנז לעטר את בית הכנסת בפסלי חיות כאריות ונחשים או בציורים שלהם. ואמנם רבנו אליקים הורה להסירם מבית הכנסת בקולוניה (כיום קלן), משום שהראשונים לא נהגו לעשות כן, כי יש בזה איסור תורה. ועוד, שהמתפללים שמשתחווים לכיוון הכותל שבו נקבעו הצורות נראים כמשתחווים להן. אולם רבנו אפרים מרגנשפורק השיב על טענותיו וקיים את המנהג, כפי שהזכירו רבים מראשוני אשכנז (ראבי”ה אלף מט; אגודה ע”ז ג, לח; מהר”ם מרוטנבורג ד, תרי; מרדכי ע”ז תתמ).

לפני קרוב לחמש מאות שנה, שלח רבי אליהו קפשאלי מקנדיה, בירת האי כרתים, שאלה לגדולי הרבנים יוצאי ספרד, האם לקבל נדבה של פסל אריה לבית הכנסת. הרבנים הורו לאסור, כדעת מקצת הראשונים שהחמירו בזה, בתוספת נימוקים נוספים כמובא להלן (שו”ת רדב”ז ד, קז; אבקת רוכל סג; מהר”ם פדוואה שם סה; שו”ת המבי”ט א, ט). רבי יוסף קארו (אבקת רוכל שם) הוסיף, שגם לסוברים שככלל אין לחשוש לחשד שעובדים לפסלים אלו, בבית הכנסת יש יותר מקום לחשש זה. ובצורת אריה יש חומרה נוספת, היות והיא אחת הצורות שהיו במרכבה שראה יחזקאל (א, י; לעיל הלכה א), ויש יותר חשש שיטעו לעובדה. ורדב”ז (ד, קז) הוסיף שהואיל והאריה הוא מלך החיות, יש יותר חשש שיחשדו שעובדים לו. ראוי לציין, שזולת מהר”ם פדוואה שחי באיטליה, השואל והנשאלים חיו בארצות שנשלטו על ידי המוסלמים העות’מאנים, שהחשיבו כל פסל של חיה לעבודה זרה גמורה שצריכים לנתצה.

לגבי רקמה של אריות על הפרוכת, נחלקו הפוסקים בארצות האסלאם. יש שהקילו על פי רבי יוסף קארו באבקת רוכל סו, שהעיד שכך המנהג. וכן הורו בשו”ת שמחת כהן או”ח מד, מג’רבה, ועשה לך רב א, מ. מנגד, יש שאסרו, ולדעתם גם רבי יוסף קארו חזר בו בסימן סג מתשובתו בסימן סו, ומסקנתו להחמיר גם ברקמה על הפרוכת (כרך של רומי ד; הרב עוזיאל, כמובא בצי”א ג, כד; ישכיל עבדי א, יו”ד ה). וכן הורו ‘שמו יוסף’ ריד, מאלג’יריה; נהר מצרים א, יו”ד ע”ז ז-ח; מים חיים או”ח פ, מרוקו; יחו”ד ג, סב. ויש אומרים שרבי יוסף קארו היקל ברקמה רק בדיעבד (חסד לאברהם תניינא יו”ד לט), אך למעשה נכון לחשוש לדעת המחמירים (רבי שמואל ארקוולטי, אסופות ז, עמ’ צו-צט; עיקרי הד”ט יט, יא; ויאמר יצחק א, או”ח י, ממרוקו; ישכיל עבדי א, יו”ד ה, ועוד). רבים מפוסקי ארצות האסלאם נימקו את החומרה בכך שהמוסלמים ראו זאת כעבודה זרה (רבי שמואל ארקוולטי שם; קונטרס טהרת הקדש, והביאוהו ישרי לב או”ח צ, ויחו”ד ג, סב; היכל יצחק או”ח יא; וכיוצא בזה כתב רדב”ז ד, קז).

לעומת זאת באשכנז, אף שבעקבות פסקי רבני ספרד (מראשית תקופת האחרונים) מנהג הצבת פסלי אריות הלך והתמעט, הוא המשיך להתקיים במידת מה גם בתקופת האחרונים (עי’ נטע שורק יו”ד מו; משיב דברים יו”ד קה). אולם המנהג לעטר בתבליטי אריות את ארון הקודש או לרקום את צורתם על הפרוכת המשיך להיות נפוץ בכל רחבי אשכנז, וכפי שעולה מעדותם של פוסקים רבים (דרכ”ת קמא, מח; מערכי לב או”ח ט; חסד לאברהם [תאומים] תניינא יו”ד לט; אגרות הראי”ה א, י; היכל יצחק או”ח יא; נצר מטעי יז; דברי יציב יו”ד לח; אג”מ יו”ד ב, נה), ואף בימינו כך מצוי בבתי כנסת רבים. רבים ביארו שההיתר בזה הוא מצד שצורת האריה בפרופיל נחשבת חסרה (מחנה חיים יו”ד ב, כט; דברי יציב יו”ד לח; היכל יצחק או”ח יא; עשה לך רב, א, מ; אג”מ יו”ד ב, נה, ועוד. ושלא כדרכ”ת קמא, מח, שהחמיר, או כחכמ”א פה, ז, ועוד כמה פוסקים, שכתבו שראוי להחמיר. ויש שהחמירו בעיקר בארץ ישראל, עי’ טהרת הקודש וחסד לאברהם).

ט – לוחות הברית שעל ארון הקודש

במשך דורות רבים מנהגם של ישראל בבתי כנסת רבים בכל העולם לעטר את ארון הקודש או הפרוכת בצורה של שני לוחות הברית, כשצידם העליון מעוגל. בדור הקודם היו שטענו שמנהג זה נלמד מהגויים, כי על פי התלמוד הלוחות היו מלבניים ולא מעוגלים בראשם. אולם להלכה אין להוציא לעז על כל הנוהגים כן במשך דורות רבים, כי אין צורך לעשות את הלוחות כפי שהיו, לא בצורה ולא בגודל. ואדרבה, מצינו שהעושים כלים כדוגמת הכלים שבמקדש צריכים לשנות ממה שהיה במקדש.[12]


[12]. כידוע, באלפי בתי כנסת בכל העולם נהגו לצייר ולפסל את דמות לוחות הברית כשחלקם העליון מעוגל, ובמקומות מעטים עשאום מלבניים. בדור הקודם יצאו כנגד המנהג הרב אליהו כץ (דברות אליהו או”ח א, צו, משנת תשכ”ג), והרבי מלובביץ’ (שנת תשמ”א בשיחה). אולם בפועל באלפי בתי כנסת לא שינו מהמנהג הרווח, וכ”כ למעשה הרב מרדכי אליהו (שו”ת הרב הראשי תשמ”ח-תשמ”ט סי’ קצח). וכך כתבו בשם הרב אלישיב (ישא יוסף א”ח ג, לו). במשנה הלכות טו, קסט, אף כתב שיש מעלה בכך שהם עגולים למעלה, כדי לשנות ממה שהיה במקדש. וכ”כ בשו”ת אבן ישראל ח, נז, אך גם פקפק אם במקדש היו מרובעים. ויש שלמדו מהזוהר ח”ב פד, ב, שהצד העליון היה עגול, כי נוצרו משני טיפי טל, וכפי שכתב הרב אברהם אזולאי בעל ‘חסד לאברהם’ בביאור לזוהר ‘אור החמה’, שהלוחות היו חלקם עגולים וחלקם מרובעים.

י – איסור עשיית מבנה וכלים כעין המקדש

משום כבוד המקדש ומוראו, אסרה התורה לבנות בית כצורת המקדש או לעשות כלים כצורת כלי המקדש, שנאמר (שמות כ, כ): “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי” – לא תעשו כדמות המקדש וכליו שנועדו לעבודת ה’. לפיכך, לא יבנה אדם בית באורך, ברוחב ובגובה של המקדש. ולא יעשה אכסדרה, היינו מבנה שפתוח לאוויר, במידות האולם שהיה לפני המקדש. ולא יעשה חצר במידות חצר העזרה של בית המקדש. ולא יעשה שולחן או מנורה כצורתם במקדש (ע”ז מג, א; חינוך רנד; שו”ע קמא, ח).

אבל אם ישַנה במקצת מותר, שכן המידות של המקדש וכליו מדויקות, שנאמר (דברי הימים א’ כח, יט): “הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה’ עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית”, וכל ששינה במקצת אינו כשר למקדש, וממילא מותר לישראל לעשותו (רש”י, תוס’ יומא נד, ב; ש”ך לג). וכן מותר לבנות דוגמאות מוקטנות שלהם, הואיל והם פסולים למקדש. למעשה, האדריכלים ומייצרי הכלים אינם צריכים ללמוד את גודלם של המקדש וכליו כדי להיזהר מלעשות כדוגמתם. שכן הסיכוי שיעשו במקרה בית או אכסדרה בדיוק באורך, ברוחב ובגובה של המקדש הוא אפסי. וכן הסיכוי שיעשו חצר או שולחן בגודל של מה שהיה במקדש הוא נמוך מאוד. לפיכך, האיסור הוא שילמד אדם את שיעורי המידות של המקדש או את צורת כליו, ויבנה כדוגמתם. גם כאשר נוכרים בנו מבנה או כלי באופן זה, אסור לישראל להשתמש בהם, משום שיש בשימוש בהם שלא במסגרת עבודת המקדש פגיעה בכבוד שמיים (רשב”א, רא”ה וריטב”א).[13]

כל מנורה העשויה ממתכת פשוטה ויש לה שבעה קנים כשרה בשעת הדחק לקיים בה את מצוות הדלקת נרות המנורה, וכפי שעשו בימי החשמונאים כשעוד היו עניים ולא היתה בידם אפשרות לעשות את המנורה מזהב עם כל העיטורים המבוארים בתורה (ע”ז מג, א). לפיכך, אסור לעשות מנורה ממתכת עם שבעה קנים, ואם עשה, עליו להפחית קנה אחד או להוסיף קנה אחד, אבל לא ישאיר אותה בשבעת קניהָ. מותר לעשות מנורה של שבעה קנים מחומר אחר שאינו מתכת, כגון מעץ או מפלסטיק (שו”ע קמא, ח). כמו כן מותר לעשות מנורה עם שבעה קנים ממתכת ונורות חשמל, הואיל ומנורה זו שונה לחלוטין מהמנורה שבמקדש.[14]


[13]. בגמרא ע”ז מג, א, איסור עשיית תבנית המקדש וכליו נלמד מהפסוק ‘לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי’, שהוא גם המקור לאיסור עשיית פסלים וגרמי שמיים, ומשמע שהאיסור מהתורה. וכן עולה מדברי שאילתות (יתרו נז), תוס’ (ע”ז מג, ב, ‘לא’), מאירי (ע”ז מג, א) ומהרי”ק (סי’ עה). וכ”כ מנחת חינוך רנד, ט; בכור שור ר”ה כד, א; מצות ראיה תרע, א. (הרמב”ם בית הבחירה ז, י, לא הביא איסור זה בהלכות ע”ז אלא כחלק מהלכות מורא מקדש, וכ”כ החינוך רנד. יש שלמדו מכך שלדעתם האיסור מדרבנן – קרית ספר למבי”ט; בית אפרים או”ח י; חת”ס ע”ז מג, א. ולמנחת חינוך רנד, ח-יא, גם לרמב”ם האיסור מהתורה).

ארבעה גדלים ישנם למקדש: המשכן כמבואר בתורה שמות כו; בית ראשון כמבואר במלכים א, פרק ו; בית שני כמבואר במסכת מידות; ובית שלישי כמבואר בספר יחזקאל פרקים מ-מד. לדעת רבים האיסור לעשות כאחד מארבעת הגדלים (בית אפרים או”ח י, הובא בפת”ש קמא, יג; אג”מ יו”ד ג, לג). מנגד, במנחת חינוך (רנד, ט), נטה לומר שהאיסור הוא לפי המקדש שעומד באותו זמן, וממילא כיום שבית המקדש חרב אין איסור, אך למעשה חשש להקל באיסור תורה.

אין איסור לבנות מבנה כדוגמת הלשכות או עזרת הנשים או החצר שבהר הבית, הואיל ואינם מעכבים את קיום המקדש ועבודתו (מקדש דוד בית הבחירה א, ג). כתב במנחת חינוך רנד, יג, שמסתבר שהאיסור כולל את כל הכלים שצורתם מפורשת בתורה כמו השולחן והמזבח. אבל כלים שלא נתפרשו בתורה – מותר.

אסור לקיים כלים שנוכרים עשאום. כ”כ נימוק”י בשם רשב”א; רא”ה, ריטב”א ומאירי בע”ז מג, א. ואמנם יש שהקילו לקיימם, כשם שהתירו לקיים פסלים שעשו גויים לנוי (דבר משה ח”ב חו”מ קכב; וכ”כ תפארת למשה ומקור מים חיים על שו”ע קמא, ח), אולם למעשה יש להחמיר, וכ”כ חיד”א בשיורי ברכה קמא, ח, ומשפטי עוזיאל ח”ב יו”ד יח. מותר לצייר את המקדש או כליו בגודל מדויק, וכ”כ ריטב”א ומאירי בע”ז מג, א.

[14]. גמרא ע”ז מג, א: “תניא: לא יעשה אדם בית – תבנית היכל, אכסדרה – תבנית אולם, חצר – תבנית עזרה, שולחן – תבנית שולחן, מנורה – תבנית מנורה, אבל הוא עושה של ה’ ושל ו’ ושל ח’. ושל ז’ לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות”, אבל במין שאינו מתכת מותר, הואיל ופסול למנורה. כתבו הראשונים שההיתר לעשות כלי שאינו ממש ככלי המקדש הוא כאשר הכלי נעשה באופן שפוסל אותו משימוש במקדש (ריטב”א, מאירי, ר”ן, נימוק”י ועוד). לפי זה, אסור לעשות גם מנורה שגובהה פחות מי”ח טפחים ובלא גביעים כפתורים ופרחים (שו”ע קמא, ח), כי גם באופן זה היא כשרה (ש”ך לו; גר”א לט; חכ”צ ס). ויש מחמירים וסוברים, שגם כאשר הכלי פסול למקדש, אם הוא דומה מאוד לכלי הכשר, יש להחמיר (בכור שור לר”ה כד, א, עפ”י מהרי”ק שורש עה; והובא בפת”ש טו). למעשה, מותר לעשות מנורה ממתכת כאשר לחלק מהקנים אין בית קיבול לשמן, וקל וחומר כאשר יש בראשי קניהָ נורות חשמל, שכן ברור שמנורה כזו פסולה למקדש (הרב צירלסון במערכי לב השמטות ג; הרב הרצוג פסקים וכתבים ד, מג; משפטי עוזיאל ח”ב יו”ד יח; חבלים בנעימים ג, נד), ואפשר שגם המחמירים בדומה מאוד יודו בזה, הואיל ומדובר על שינוי גדול מהמנורה שבמקדש (אבן יקרה א, נט; יבי”א א, יו”ד יב).

יש מחמירים שלא לעשות לשם נרות של שבת מנורה בת שבעה קנים ממתכת, אף שהקנים מוצבים בעיגול, כי אולי גם בכך היתה המנורה כשרה, ואולי היא נחשבת דומה למקדש (בכור שור ר”ה כד, א, וכן הכריע פת”ש קמא יד; שש”כ מג, ב, בהערה). ויש מתירים, כי אינה דומה כלל למנורת המקדש, וגם אין בקנים בית קיבול לשמן כמו במנורה אלא בית קיבול לנר שעווה או לכוסית זכוכית (שו”ת רבינו חיים כהן יו”ד כה; שאילת שלום כמובא בדרכי תשובה קמא, נו; יבי”א א, יו”ד יב).

יא – איסור נטיעת עץ אצל המזבח

אסרה התורה לנטוע עץ אצל המזבח, כלומר בכל העזרה הסמוכה למקדש, שנאמר (דברים טז, כא): “לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ”. כל עץ בכלל האיסור, בין עץ פרי ובין עץ סרק. ואף שכוונת נטיעתו לנוי, כדי לפאר את המקדש, אסרה אותו התורה, והעובר ונטעו, חייב מלקות.

בטעם המצווה ביארו, שכוונת התורה להרחיק את ישראל מכל שמץ עבודה זרה, ולכן אסרה לעשות כמנהגי עובדי האלילים, שנהגו לנטוע עץ ליד מזבחותיהם, כדי שהעוברים בסביבה יראו מרחוק את העץ, וידעו שיש שם מזבח, עד שסימן ההיכר לעבודה זרה היה מזבח ובצדו עץ (רמב”ם ע”ז ו, ט; רמב”ן דברים טז, כא). בנוסף, רבים היו רגילים לעבוד את האילן שבצד המזבח עד שהמקריבים על המזבח נדמו כמקריבים לאשרה (רשב”ם ובכור שור שם).

עוד אפשר לבאר, שבנטיעת עץ יש ביטוי אישי של האדם שנברא בצלם אלוהים וממשיך את דבר ה’ לארץ בחיים ובצמיחה, ואילו המזבח מבטא פרישה מהחיים הארציים כדי להתקרב במסירות נפש אל הקודש העליון. לכן מקומו של המזבח במקום המקודש ביותר, שרק לאחר פרישה מהחיים הרגילים אפשר להתקרב אליו. ואילו מקום נטיעת העצים בכל מרחבי הארץ, כדי להמשיך את ברכת ה’ לכל תחומי החיים. לפיכך, במקום המזבח אסור לנטוע עץ, כדי שלא לערב את הקדושה שמתפשטת בארץ עם הקדושה שמעל הארץ, וכדי שלא יערב אדם בקודש העליון את נטיותיו האישיות, כדרכם של עובדי אלילים שכל עבודתם לטובת עצמם, ואינם מכוונים לתיקון עולם במלכות שד-י.

הוסיפו חכמים ואסרו לבנות בעזרה מבנים מעץ, כגון אכסדרה, היינו תקרת עץ (רמב”ם ע”ז ו, י; בית הבחירה א, ט). אבל מותר להכניס לעזרה למשך כמה שעות מבנה עץ שאינו קבוע, כגון הבימה שעליה היה עומד המלך בעת שקרא בתורה במעמד ‘הקהל’ (ירושלמי מגילה א, ד).[15]

יש מחמירים ואוסרים לנטוע עצים בחצר בית כנסת, שדיני בית הכנסת נלמדים מבית המקדש, וגם בבית כנסת יש להתרחק ממנהג עובדי עבודה זרה שנטעו עצים במקום פולחנם. אמנם מבנה של עץ כאכסדרה שאסור בבית המקדש מדברי חכמים, מותר לבנות בסמוך לבית הכנסת (ר’ דוד עראמה). ויש שהוסיף טעם לאיסור, שמא ישבו בצל העצים גברים ונשים בערבוביה, ולדעתו אם טעו ונטעו עצים בחצר בית הכנסת – צריך לעוקרם (מהר”ם שיק או”ח עח-עט). אולם מנהג ישראל שלא להימנע מנטיעת עצים סמוך לבית כנסת, וכן דעת רוב הפוסקים (מהרש”ם, הרב קוק). וכתב הנצי”ב (משיב דבר ב, יד), שאין לבדות מלבנו איסורים שלא נמצאו בתלמוד.[16]


[15]. לרש”י (דברים טז, כא) האיסור לנטוע עץ הוא בכל הר הבית, וכן מבואר בדעת ת”ק בספרי, וכ”כ גר”א (אדרת אליהו דברים טז, כא). לעומת זאת, לרמב”ם (ע”ז ו, ט) וראב”ד (על בית הבחירה א, ט), האיסור בעזרה המקודשת אבל לא בהר הבית ועזרת נשים, כדעת רבי אליעזר בן יעקב בספרי (כס”מ ומבי”ט בקרית ספר בית הבחירה שם). ויש סוברים שגם לרמב”ם איסור התורה בכל הר הבית, אלא שרק בעזרה לוקה (רבי חיים יעקב איש צפת בצרור החיים).

עוד למדו חכמים (סנהדרין ז, ב) מסמיכות פרשיית שופטים לאיסור נטיעת עץ אצל המזבח, “שכל המעמיד דיין שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה בישראל… ובמקום שיש תלמידי חכמים – כאילו נטעו אצל מזבח”. שנאמר (דברים טז, יח-כא): “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט… לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ”. משמעות הדמיון, שהמעמיד דיין שאינו הגון, נוהג כעובדי ע”ז שמעדיפים את טובת עצמם על הצדק. ואם יש שם תלמידי חכמים, כאילו נטע אשרה ליד המזבח, כלומר אף שהוא יודע שבנקל ניתן לבחור דיינים תלמידי חכמים וללכת בדרכי ה’, הוא מעדיף את טובת עצמו (עי’ מהר”ל גור אריה ומשך חכמה שם). כבר בעת נטיעת האשרה עוברים באיסור, וכן כבר בהעמדת דיין שאינו הגון עוברים באיסור, למרות שעדיין לא היטה דין (ערוך לנר סנהדרין שם).

[16]. האוסרים: ר’ דוד עראמה על הרמב”ם, הובא ברע”א או”ח קנ, א; רבי דוד פארדו תוספתא ספרי דבי רב שופטים קמו. המתירים: מהרש”ם א, קכז; אורח משפט לז; היכל יצחק או”ח י. וכן עולה מבנין ציון א, ט, ועוד רבים שעסקו בדינים קרובים ולא העלו חשש זה כלל.

יב – איסור עשיית מצבה

אסרה התורה להקים מצבה, שנאמר (דברים טז, כב): “וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה’ אֱלֹוהֶיךָ”, וכן נאמר (ויקרא כו, א): “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם”. מצבה היא אבן אחת, ויש אומרים גם מבנה של אבנים, שהיו עובדי עבודה זרה רגילים להקים לכבוד האלילים, והיו מנסכים עליה יין או יוצקים עליה שמן. כמו כן היו שהקימו מצבה ליד מזבח שנועד לקורבנות, וסביב המצבה היו מתקבצים לשמוע את דברי הכמרים או שהניחו עליה פסלים. כיוון שדרכם של עובדי האלילים היתה להקים מצבה, אסרה התורה להקים מצבה גם לכבוד שמיים (רמב”ם ו, ו; ספה”מ ל”ת יא; רמב”ן דברים טז, כב).

אמנם בימי האבות היתה המצבה שהקימו לכבוד ה’ רצויה, וכפי שעשה יעקב אבינו לאחר חלום הסולם והגילוי האלוהי, שנאמר (בראשית כח, יח): “וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ”. כלומר, הניח מצבה לזכר ההתגלות האלוהית, כדי לציין שהמקום המקודש הזה הוא “בֵּית אֱלֹוהִים” ו”שַׁעַר הַשָּׁמָיִם”. אולם בעקבות מנהגם של עובדי עבודה זרה לעשות מצבה לאלילים, נעשתה המצבה שנואה, ונצטווינו שלא להקימה גם לשם ה’ (ספרי, רש”י ורמב”ן דברים טז, כב).

כפי הנראה, בתחילה, כאשר שם ה’ עוד לא נודע בעולם, כל זיכרון נוסף לשם ה’ היה רצוי. אולם לאחר שה’ התגלה לעמו ישראל וצווה להקים את המקדש וקבע סדרים מדויקים להקרבת קורבנות על המזבח, על ישראל להתקשר אל ה’ בדרך הסלולה שבתורה, שנועדה לרומם אותם להיות דבקים באמת ובטוב. אבל אם אדם יקבע מצבה ביוזמתו האישית, ייטה מאמונת הייחוד והדרכת התורה, להיות כעובדי האלילים שמנטיית ליבם ממציאים דרכי פולחן כדי לפתות את האלילים לסייע להם למלא את תאוותיהם.

האיסור הוא לעשות מצבה לשם קדושת ה’, או להבדיל לשם פולחן אלילי, אבל אין איסור לעשות מצבה למטרות אחרות. לפיכך מותר לעשות מצבה על קבר ולכתוב עליה את שם הנפטר ומעלותיו, כדי שיזכרו אותו. וכן מותר לעשות אנדרטאות זיכרון ללוחמים או לאירועים שונים.[17]


[17]. הצורך להקים אנדרטאות זיכרון התעורר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר חיילים נפלו ונקברו הרחק ממקום מגוריהם, ובני קהילתם רצו להנציחם בבית הקברות שבעירם. לאחר השואה צורך זה גבר יותר, ובמשך השנים הפכה מדינת ישראל למקום שבו מנהג הצבת האנדרטאות לזכר הנופלים הוא הרווח ביותר. בתחילה היו שטענו שאין להקים אנדרטאות לזכר יהודים שנהרגו, משום איסור הקמת מצבה, שכן למדנו שאפילו לשם עבודת ה’ אסור להקימה. אולם למעשה הורו הרבנים שאין בכך איסור, משום שהאיסור הוא להעמיד מצבה שקשורה לפולחן דתי, ואילו האנדרטאות לא נועדו לענייני דת, ומה שלעיתים אומרים שם תפילות הוא באקראי, ולא לשם כך הועמדה האנדרטה. וכפי שהשיב הרב צירלסון בשו”ת מערכי לב יו”ד מב, לגבי הקמת מצבה בקרלסבורג שבטרנסילבניה לזכר הנהרגים במלחמת העולם הראשונה. וכן הורו הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח”ב יו”ד כב), והרב הרצוג (קול תורה א, א) לאחר השואה. אמנם כיוון שֶׁבְּעת שנשאלו על כך מנהג זה היה חדש, שלא נהגו בו בדורות הקודמים, כתבו שעדיף להנציח את הנופלים כדרך ישראל סבא בבניית בית כנסת או תלמוד תורה. גם בשו”ת הרב אברהם פינגרהוט יח, ומנח”י א, כט, כתבו שאין בכך איסור.

יג – איסור השתחוויה על אבן משכית

אסרה התורה להשתחוות על אבן מַשְׂכִּית, גם כשהמשתחווה מכוון לשם שמיים, שנאמר (ויקרא כו, א): “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. איסור זה שעונשו מלקות קיים בכל רחבי הארץ והעולם, אבל בבית המקדש מותר (מגילה כב, ב).

אֶבֶן מַשְׂכִּית לשון כיסוי, כמו שנאמר (שמות לג, כב): “וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ” (רש”י). כלומר אבן מסותתת שהונחה על הקרקע ומכסה אותה. מַשְׂכִּית, גם לשון קישוט, שְׂכִיַּת חֶמְדָּה, כמנהג עובדי עבודה זרה שהיו עושים ציורים ופיתוחים על האבן ומשתחווים עליה. אולם גם אם לא היה קישוט על האבן, אסור מהתורה להשתחוות עליה (רמב”ם ע”ז ו, ו; החינוך מצווה שמט).

איסור זה מסתעף מאיסור עבודה זרה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה שדימו שיש באבנים כוחות, והיו מניחים אבן ומשתחווים עליה כדי להתקשר אליה ולקבל את עזרתה. ורק בבית המקדש, מקום האמונה, אין איסור להשתחוות על אבן מַשְׂכִּית, הואיל וברור שמשתחווים לה’.

טעם נוסף לאיסור, שבבית המקדש מצווה לרצף את העזרה באבנים מסותתות ועליהן היו משתחווים לה’, ואין ראוי להשוות את שאר המקומות ולהשתחוות בהם כמו שמשתחווים בבית המקדש (רש”י מגילה כב, ב).

איסור התורה הוא להשתחוות על אבן גדולה שסיתתו אותה בעודה מחוברת לאדמה או על רצפה שנעשתה מאבנים שהוצאו ממקומן והונחו על הקרקע. אבל על סלע טבעי מותר להשתחוות, וכן מותר להשתחוות על לבֵנה, הואיל ונוצרה באופן מלאכותי על ידי עירוב חומרים.

איסור התורה הוא כאשר מתקיימים בהשתחוויה שני תנאים: א) על אבן. ב) השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, כלומר, כאשר כל גופו שטוח על האבן, ולא בהשתחוויה שרק ראשו נוגע באבן (רמב”ם ו, ו). גזרו חכמים שאסור להשתחוות גם כאשר מתקיים אחד התנאים. לפיכך: א) אסור להשתחוות על אבן גם בלא פישוט ידיים ורגליים, ובתנאי שראשו נוגע באבן. אבל אם עשה זאת שלא על אבן או שהניח דבר שיחצוץ בין ראשו לאבן, או שעשה זאת בהטיה לימין או לשמאל – מותר. ב) אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על כל דבר שמחובר לקרקע למרות שאינו אבן, אבל אם יניחו עליו בד או שטיח לא קבוע, אפשר יהיה להשתחוות עליו בפישוט ידיים ורגליים.[18]


[18]. מה שמבואר למעלה הוא כדעה המחמירה, שכך כתבו רבים מהאחרונים. אולם יש סוברים שאין כלל גזירה בעניין זה, והאיסור הוא רק מה שאסרה התורה להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על אבן. אמנם אדם חשוב צריך להטות את פניו כדי שלא יהיה חילול השם שלא נענה אחר שנפל על אפיו (ראב”ן, או”ז ופר”ח או”ח קלא, ח). אך כאמור, רבים סוברים שמדברי חכמים אסור להשתחוות על אבן גם בלא פישוט ידיים ורגליים, כל שראשו נוגע באבן, ורק אם יהיה דבר חוצץ או בהטיה יהיה מותר (רמב”ם ע”ז ו, ז; סמ”ג, סמ”ק, מרדכי, רמ”א קלא, ח, לבוש ז, עולת תמיד כט, מ”א כב, פמ”ג, מ”ב מ, כה”ח קיא).

לגבי השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים שלא על אבן, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שאין בכך שום איסור (רמב”ם ע”ז ו, ז; אור זרוע; ערוה”ש או”ח קלא, יח). מנגד יש סוברים שגם שלא על אבן אסור להשתחוות בלא הטיה (ריב”ש תיב, בשם רב שרירא גאון ורי”ץ גיאת; רמ”א קלא, ח), והסתפקו האחרונים (מ”א קלא, כב; שעה”צ מד), האם האיסור הוא רק על מה שמחובר לקרקע, אבל על בד שחוצץ מותר, או שגם על בד שחוצץ אסור בלא הטיה. והט”ז טו, היקל.

לכאורה כיוון שהספק בדינים אלו הוא מדרבנן, היה אפשר להקל כדעת ראב”ן ודעימיה שרק בפישוט ידיים ורגליים על אבן אסור להשתחוות, או לפחות כדעת רמב”ם וערוה”ש שאין איסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים שלא על אבן. אולם נטיית האחרונים בדינים אלו לחומרה, שאיסור חכמים הוא גם כאשר מתקיים תנאי אחד: אבן או השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים (רמ”א קלא, ח, לבוש ז, ט”ז יד, מ”א כב, פמ”ג, עולת תמיד כז, מ”ב מ, כה”ח קיד). אבל לגבי הספק האחרון שהובא במ”א, והט”ז היקל בו, בוודאי יש להקל שאפשר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על שטיח שאינו קבוע, וכפי שכתבתי למעלה.

במנחת חינוך (שמט, א) הסתפק האם מותר להשתחוות על אבן משכית בשטח המקודש של הר הבית. אולם כפי שביארו רבנים מבני דורנו, מדברי חכמים משמע שהיו משתחווים בהר הבית אף שהיה מרוצף באבן, וממילא מובן שהמצווה להשתחוות במקדש היא בכל שטח הר הבית ולא רק בשטח העזרות (‘אל הר המור’ בירורי הלכה ו; ‘לקראת מקדש’ סי’ יח; הר הבית כהלכה ח”ב ב). לפיכך, מותר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבן בכל מקום ברחבת הר הבית שברור שהוא נכלל בחלק המקודש, ת”ק על ת”ק אמה. אולם לגבי רוב המקומות ברחבת הר הבית יש ספק אם הם בכלל השטח המקודש של הר הבית, ובהם יש להחמיר במה שאסור מהתורה. כלומר, אסור להשתחוות שם בפישוט ידיים ורגליים על אבן, אבל מותר לכרוע על הברכיים ולהצמיד את הראש לקרקע על רצפת אבנים, או להשתחוות בפישוט ידיים רגליים על קרקע שאינה אבן. ובאופנים אלו אפשר להקל בכל מתחם הר הבית אף במקום שכנראה אינו מכלל השטח המקודש, בצירוף דעת ראב”ן ודעימיה. שכן מעיקר הדין היה אפשר להורות כמותם בכל מקום, הואיל והמחלוקת בדרבנן, אלא שהואיל ואין בכך צורך, הורו הפוסקים להחמיר, וייתכן שאף רצו להרחיק ממנהג הגויים (עי’ המספיק לעובדי השם פרק כה; ‘עיונים ומחקרים’ לר’ שאול חנא קוק, עמ’ 363). אבל כאשר נמצאים סביב המקום שבו מצווה להשתחוות, אפשר לסמוך על המקילים.

תפריט ההלכות בפרק

הרשמה לקבלת הלכה יומית

כל יום שתי הלכות לפי תכנית 'הפנינה היומית' אצלך במייל

    כתובת דוא"ל



    לומדים יקרים,

    השבוע אנו מסיימים את הלימוד בפרק האחרון של הספר “פניני הלכה – העם והארץ” במסגרת תכנית הלימוד “הפנינה היומית”. אנו ממשיכים בלימוד היומי בספר “ברכות”.

    לחלק מכם יש מהדורה קודמת של הספר “העם והארץ”, שבה מופיע פרק נוסף על גיור. לפני כשנה וחצי הוצאנו מהדורה מעודכנת ללא פרק זה. על גיור הוצאנו ספר חדש – “פניני הלכה – גיור”.

    כמחווה מיוחדת ללומדי ההלכה היומית, אנו מציעים לכם את ספרי פניני הלכה במהדורה החדשה – העם והארץ + גיור במחיר מיוחד של 40 ש”ח בלבד. או גיור במהדורה הרגילה + העם והארץ במהדורת כיס ב-30 ש”ח בלבד.

    להזמנה לחצו כאן 
    בברכה ובתודה על לימודכם, מכון הר ברכה

    דילוג לתוכן