ז,א – כלי ראשון שאינו על האש
עיקר הבישול בכלי ראשון שעל האש. וגם אם הכלי הראשון הורד מן האש, או שהאש שתחתיו כבתה, לדעת חכמים במשנה (שבת מב, א) הוא מבשל, ולר' יהודה אינו מבשל (לתוס' רק תבלינים אינו מבשל לר' יהודה, ולריטב"א את כל המאכלים אינו מבשל).
ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ה) משמע שכלי ראשון שאינו על האש אינו מבשל. ולדעת הרמב"ן (ע"ז עד, ב) גם הבבלי מסכים לכך, וכך הלכה. ואילו לדעת הר"ן (ע"ז לח, ב, בדפי הרי"ף), אמנם כך היא דעת הירושלמי, אולם לבבלי, כלי ראשון שאינו על האש מבשל, והלכה כבבלי (אמנם דברים שמתבשלים בקושי, גם לר"ן שבת כ, א, אינם מתבשלים). ונחלקו בדעת הרמב"ם, לאגל"ט וערוה"ש שיח, כא, אינו מבשל, ואילו לשביתת השבת ועוד רבים, מבשל. ולגר"א (יו"ד קה, יג), גם הירושלמי מסכים שכלי ראשון שאינו על האש מבשל.
למעשה מוסכם להלכה שכלי ראשון שאינו על האש מבשל, וכ"כ הר"ן; שו"ע שיח, ט; פר"ח יו"ד סח, יח; פמ"ג סח, מ"ז ט; אגל"ט אופה יב (וכתב שכך דעת רוב הפוסקים).
ז,ב – כלי ראשון שעל האש והיד אינה סולדת בו
ליש"ש חולין ח, עא, כיוון שהוא על האש, עשו הרחקה לכלי ראשון ואסור להניח בו מאכל חי. וכ"כ ריטב"א מב, א; תוס' ישנים מ, ב; שו"ת בית יעקב כ. לעומת זאת דעת הש"ך קה, ה, שהואיל ואין היד סולדת בו, אינו מבשל, ואין איסור להניח בו מאכלים חיים (והכוונה שהאש חלשה כך שגם אח"כ לא תגיע התכולה שבכלי לחום שהיד סולדת בו). וכ"כ הרבה פוסקים, וביניהם: ט"ז יו"ד צד, א; גר"א; מ"ב שיח, סד; שביתת השבת פתיחה למלאכת מבשל ג.
ז,ג – כלי שני אינו מבשל וטעם הדבר
שבת מ, ב: "שמע מינה כלי שני אינו מבשל". וביארו התוספות (מ, ב, 'ושמע מינה'): "תימה, מאי שנא כלי שני מכלי ראשון, דאי יד סולדת אפילו כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל? ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני, אע"ג דיד סולדת בו מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר". ופירש הבית יוסף (יו"ד קה, ב): "ונראה לי דאפילו מעלה רתיחות בכלי שני כעין שהיה בכלי ראשון אינו מבשל, דכלל גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים, דאם לא כן לא הוי ליה לתלמודא לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל". וכ"כ הריטב"א מב, ב, 'אבל נותן': "דאילו לענין שבת בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפילו רותח אינו מבשל…".
ויש אומרים שהדין תלוי בחום של התבשיל שבתוך הכלי השני. ואכן להגהות מרדכי (פ"ג, עט ע"ג) גם כלי ראשון שאינו על האש, אם נתקרר מעט, כבר נחשב ככלי שני ואינו מבשל. ולרש"י, כלי שני אינו מבשל כי התקרר מעט, משמע שאם לא היה מתקרר, היה מבשל. וכ"כ המאירי מב, א.
ז,ד – קלי הבישול מתבשלים בכלי שני ובעירוי ממנו
במשנה שבת קמה, ב, מבואר שדג מליח וקולייס האיספנין מתבשלים בהדחה מכלי שני (בתוס' לט, א, 'כל', הזכיר שתי דעות, י"א שהוא מתבשל בעירוי מכלי ראשון, וי"א שמתבשל גם בעירוי מכלי שני. וכך מבואר בשו"ע שיח, ד, ומ"ב לה). ועוד מבואר בגמ' מב, ב, ללישנא קמא, שמלח מתבשל בכלי שני. ועפי"ז כתבו הרבה ראשונים שישנם מאכלים המתבשלים בחום שהיס"ב אפילו בכלי שני. וכ"כ מרדכי (פ"ג, שב) בשם יראים; רשב"א מ, ב, 'מביא'; ורמב"ם ט, ב. וכ"כ בשו"ע שיח, ד (כמבואר במ"ב לה).
ז,ה – דין אמבטי
מבואר בגמ' שבת מב, א, שאסור לערות מים לתוך אמבטי. וכ"כ שו"ע שיח, יא: "אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה…".
לר"ן (יט, ב, 'תנו רבנן') אין בזה חידוש, שכן אמבטי הוא כלי ראשון. וכ"כ שער הציון שיח, קה, בדעת רש"י. וכ"כ מאמר מרדכי שיח, יג, וראש יוסף (מב, א) בדעת השו"ע.
לעומת זאת, לדעת הרשב"א, אמבטי הוא כלי שני, ואע"פ כן אסור מהתורה להכניס בו מים קרים, משום שמימיו חמים, והרי דינו ככלי ראשון. וכיוצא בזה כתבו תוספות-רא"ש והטור שיח, יא.
ולתוס' (מב, א, 'אבל'), אמבטי הוא כלי שני אבל האיסור מדרבנן, שהואיל וחומו רב, משום גזירת הרואים אסרו.
הרמ"א שיח, יא, כתב שאמבטי הוא כלי שני אבל לא מבואר אם האיסור מדאורייתא כרשב"א ודעימיה, או מדרבנן משום גזירת הרואים (תוס'). המ"א לד, והמ"ב עו, כתבו את טעם הטור ומשמע שהאיסור מדאורייתא.
ז,ו – מה הדין בכלי שני כשהיד נכוית בו
יש אומרים שאמנם כלי שני אינו מבשל בחום רגיל אבל אם המים שבו חמים עד שהיד נכוית בהם, גם כלי שני מבשל. וכ"כ רשב"א מב, א, וטור שיח, יא, וחיי אדם כלל כ, ד, (ובספרו שערי צדק ב, בנ"א ט). וכן למדנו (לעיל ט, ז, ג) שמשמע מרש"י ומאירי. וחששו לדעתם הרבה אחרונים: כלכלת שבת (דיני חימום לכתחילה); פמ"ג (ראש יוסף מב, ב, 'קשיא לי'); מ"ב שיח, מח, ובבאו"ה שיט, ד, 'חייב'; דעת תורה שיח, ה; קצות השולחן קכד, י, חזו"א נב, יט.
והרבה פוסקים חלקו וכתבו שבכל מקרה כלי שני אינו מבשל. וכן מוכח מהב"י והריטב"א שהבאנו לעיל (ז, ג), שאפילו אם הוא מעלה רתיחות אינו מבשל. וכן נראה מסתימת הראשונים ואחרונים שלא כתבו דין זה. וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם בהלכות מעשר (ג, טו), וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב ה, יא. וכ"כ בשביתת השבת (פתיחה למלאכת מבשל אות י). וכך סיכם למעשה במנוחת אהבה ח"ב, י, כא. וכן נראה משש"כ (א, הערה קעה). (ועיין בס' מאור השבת ח"א ע' קצט-רו, רח-ריח).
ז,ז – האם יכול להיות בישול בכלי שלישי ואילך
נחלקו בזה הפוסקים, לדעת מקצת הפוסקים עניין הכלים אינו קובע, אלא העיקר תלוי בחום, ולרוה"פ אין בישול בכלי שלישי. ודין זה נזכר הן לעניין קלי הבישול והן לעניין חום שהיד נכוית בו.
לעניין קלי הבישול, כתב ביראים רע"ד, להחמיר אף בכלי שלישי שהיס"ב, ומשמע אפילו בכלי עשירי. וכ"כ שבות יצחק ח"ט ע' קז, בשם הרב אלישיב, שאפילו בכלי רביעי ואילך אם היס"ב מבשל. ובשש"כ א, הערה קסט, כתב בשם רשז"א, לחוש לבישול ביצה גם בכלי שלישי. אבל הפמ"ג, כתב להקל בקלי הבישול בכלי שלישי. והביאו רע"א ומ"ב שיח, מז.
ולעניין שהיד נכוית בו. כתב הב"ח שיח, ז (לענין אמבטי): "דאין חילוק בין כלי שני לשלישי ורביעי דהכל דין כלי שני יש להם". וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד צה: "דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כל זמן שהיס"ב". וכ"כ חזו"א נב, יט, לעניין חום שהיד נכוית בו שיש מחמירים שמבשל בכלי שני, "ולא מצינו מקור לחלק בין כלי שני לשלישי, ואם דברים מתבשלים בשני מתבשלים בשלישי, ואין הדבר תלוי אלא בחום המים שיהיו חמים שהיד סולדת בו". ולכן לח"א שמחמיר ביד נכוית בכלי שני אסור גם בכלי שלישי. וכ"כ שבות יצחק ח"ט עמ' קיא בשם הרב אלישיב שראוי לחוש שיד נכוית בכלי שלישי מבשל. וכ"כ מנח"י ה, קכז, וברית עולם אופה נא-נב, והביאם בפס"ת שיח, טז. ומשמע שכל המחמירים בכלי שלישי יחמירו גם בכלי עשירי אם היד נכוית בו. אמנם החזו"א עצמו כתב שם שמעיקר הדין אין איסור בכלי שלישי, כי הראשונים לא הזכירו דין זה.
ואכן כתב הב"י לעניין אמבטי, שהטור החמיר רק בכלי שני ולא בשלישי, ק"ו שבשאר דברים לא יחמיר בכלי שלישי. וכ"כ הפמ"ג שיח, א"א לה, שיש להקל בכלי שלישי גם לענין תה (והוכיח את דבריו מהמ"א תמז, ט). והביאם רע"א, והמ"ב שיח, מז. וכ"כ אג"מ ד, עד, בישול ד, שנוהגים להקל בכל כלי שלישי, אפילו היד נכוית. וכ"כ הלכות שבת בשבת ה, 78, ושבט הלוי ז, מב. וכך היא דעת רובם הגדול של הפוסקים, שלא הזכירו כלל בישול בכלי שלישי.
ז,ח – מה טעם הסוברים שכלי שני אינו מבשל אפילו כשהוא רותח
הפירוש המקובל הוא כדברי התוס' (שבת מ, ב, שהובאו בסעיף ג), שמפני שדפנותיו קרות, אין בכוחו לבשל. אלא שקשה, והלא הדבר תלוי בכמות המאכל או הנוזל שבכלי השני, שככל שהם מרובים יותר, כך חומם נשאר זמן רב יותר, וממילא בכוחם לבשל. והתוס' (מב, א, 'אבל'), אינו מתחשב בזה, שאפילו לגבי אמבטי כתב שהאיסור דרבנן, למרות שכמות המים שבאמבטי מרובה מאוד.
לאור שמח ט, ב, אין איסור בכלי שני מפני שרק על ידי אש או תולדות האש אסור לבשל מהתורה. אבל מכוח כוחה של האש, היינו בתולדות של תולדות האש, אפילו אם בפועל נעשה בישול, אינו אסור מהתורה. וכפי שלמדנו במקומות שונים בש"ס, שכוח כוחו אינו נחשב כגופו. וכלי שני הוא כוח כוחו של האש. ולדעתו מה שאמרו לגבי קולייס האספנין ושאר קלי הבישול, הכוונה בכלי ראשון ולא בכלי שני. (וזה כדעה אחת בתוס' לט, א, 'כל').
ונלענ"ד שאפשר לבאר, שכל כלי שאין רגילים לבשל בו, מהתורה אין בו איסור, שכן איסור תורה הוא רק בבישול כדרכו. וכיוון שאין דרך בישול בכלי שני, גם אם יהיה בכוחו של כלי שני לבשל, הרי זה בישול בשינוי, ולכן אין איסור מהתורה להכניס מאכלים חיים לכלי שני. ורק במאכלים שהם 'קלי הבישול', שדרך בישולם בכלי שני או בעירוי מכלי שני, אם בישלם כך עבר באיסור תורה. אבל בכלי שלישי, אין רגילים לבשל כלל, ואפילו את 'קלי הבישול', ולעולם לא יהיה בו איסור תורה. וכיוון שברוב מוחלט של המקרים אין אפשרות לבשל בכלי שלישי, גם לא אסרו חכמים בישול בכלי שלישי.
ולפי זה נראה שאין לחוש לסוברים שאם היד נכוית יש בישול גם בכלי שלישי, שהואיל ומדאורייתא אין בו בישול כי הוא בשינוי, כל הספק הוא מדרבנן, ולרוה"פ אין בזה איסור. ואפילו אם יהיה זה כלי גדול כאמבטי, אם הוא בכלי שלישי, ברור שאין זה כדרך הבישול, ואפשר להקל.
ז,ט – ראייה לזה מדברי ר' יונה בירושלמי
לאחר מכן מצאתי בירושלמי שבת פ"ג ה"ד ששואל במפורש: "מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? אמר ר' יוסי: כאן היד שולטת, וכאן אין היד שולטת. אמר ר' יונה: כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני". כלומר האחרונים הסוברים שכל שהיד נכוית מבשל אפילו בכלי שלישי ואילך, יכולים להישען על סברת ר' יוסי. אולם ר' יונה אומר, שבשניהם אפשר שהיד סולדת, אלא שהבישול עצמו האסור מהתורה הוא רק כאשר הכלי עומד על האש, וחכמים עשו סייג ואסרו בכלי ראשון גם כשאינו עומד על האש שמא יבואו לבשל בכלי ראשון על האש, אבל לכלי שני לא עשו סייג, כי רחוק שיטעו עקב כך לבשל בכלי ראשון על האש. וממשיך הירושלמי: "אמר רבי מנא (בנו של ר' יונה): ההן פינכא דאורזא (קערה של אורז) מסייע ליה לאבא, ההן פינכא דגריסא (קערה של גריסים) מסייע ליה לאבא, דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח". כלומר למרות שמפנים את האורז והגריסים מכלי לכלי עדיין הוא רותח, כי הוא גוש ששומר על חומו, ובכל זאת לא אמרו חכמים שיש בו איסור בישול. (הפירוש עפי"י קרבן העדה ופני משה). ולמדנו שיש מקור לסברתי מדברי ר' יונה, ולכאורה מזה שהירושלמי מסיים בהוכחת ר' מנא לדברי ר' יונה כך ההלכה.
ואמנם כתבו הפוסקים שמה שמבואר בירושלמי שאיסור בישול בכלי ראשון שאינו על האש הוא מדרבנן אינו להלכה. כ"כ ר"ן, פר"ח סח, יח, פמ"ג סח, מ"ז, ט; אגל"ט אופה, יט, אור שמח ועוד רבים. מכל מקום אפשר שרק לגבי כלי ראשון כתבו כך, אבל אפשר ללמוד מהירושלמי שאכן מוסכם שלא יכול להיות איסור בישול מהתורה בכלי שני, כי הוא שינוי גדול מאוד מדרך בישול. וכיוון שגם בפועל קרוב לוודאי שאינו מבשל, לא גזרו עליו חכמים, זולת קלי הבישול כפי שכתבתי.
ז,י – האם יש איסור להכניס מאכל חי לכלי שני משום מחזי כמבשל
בתוס' לט, א, 'כל', לפי התירוץ הראשון, אסור לשרות מאכל בכלי שני משום מיחזי כמבשל, ורק תבלינים מותר כמפורש במשנה מב, ב, כי "הם עשויים למתק את הקדירה ולא מחזי כמבשל". וכ"כ אחרונים רבים: ב"ח; מ"א שיח, טו; עולת שבת יז; א"ר יג (וכתב שכן מבואר בעוד ראשונים); פמ"ג א"א טו; ח"א כ, ו; ערוה"ש; מ"ב לד. (ההיתר להניח תבלינים מבואר גם במ"ב שיח, לד. ובשבות יצחק ח"ט עמ' רסד, דן האם בצל ועלי תה נחשבים כתבלין). וביאר בשבות יצחק ח"ט עמ' רסג, שהחשש שנראה כמבשל אינו לעיני האחרים, אלא שאם יעשה פעולה הנראית כבישול ישכח ששבת ויבוא לידי איסור.
לעומת זאת כתב ביחו"ד ו, כב, שמותר להניח מאכלים בכלי שני. שכן הלכה כדעה השנייה בתוס'. וכן דעת מאירי קמה, ב; יראים האופה קב; חידושי ר"ן קמה, ב. וכן משמע בארחות חיים הלכות שבת נז. וכ"כ מהר"ם בן חביב, גינת ורדים (או"ח ג, ט), חוקת הפסח (לרבי יצחק טייב, בעל ערך השולחן בהשמטות סימן שיח). ובהלש"ב ח, 66, כתב שגם בתו"ש שיח, כה, היקל בזה. ולכן כתב בהלש"ב ח, לד, שאין למחות במקילים בדין זה.
ואין זו מחלוקת ספרדים ואשכנזים, שכן יש פוסקים ספרדים שהחמירו, וכפי שכתב בכף החיים שיח, ע. וכן מובא בשם המטה יהודה.
ז,יא – האם מצקת כלי בפני עצמו
לדעת מהרי"ל, פר"ח ועוד, המצקת נחשבת לכלי שני, וקערת המרק כבר נחשבת כלי שלישי. ואילו הט"ז והש"ך סוברים, שהמצקת נחשבת ככלי ראשון. והמ"ב שיח, פז, חושש לדעתם. ונראה שאם ישהה את המצקת זמן רב בכלי ראשון, לכל הדעות תחשב ככלי ראשון.
ז,יב – מהם קלי הבישול
יש אומרים שרק מליח ישן ודג שנקרא קולייס האספנין, שנזכרו במשנה שבת קמה, ב, נחשבים קלי הבישול. ומן הסתם אם יהיו עוד דברים שידוע שנעשים מתוקנים לאכילה בשרייה בכלי שני, אף הם יחשבו 'קלי בישול'. אלא שכל עוד אין מוכח שהם 'קלי בישול', דינם כשאר מאכלים שאינם מתבשלים בכלי שני. וכך כתב הר"ן כ, א, והטור שיח, ה.
לעומתם יש חוששים שכל מאכל שלא נודע לנו במפורש שאינו מ'קלי הבישול' יש לחוש שמא הוא מ'קלי הבישול'. וכ"כ היראים רעד, והסמ"ג.
בשו"ע שיח, ה, הזכיר את שתי הדעות, ומשמע שהוא נוטה לדעת המקילים, שאותה הביא כיש אומרים השני. ובנוסף לכך הזכיר את הדעה המחמירה, כדעת יחיד – "יש מי שאומר". וכ"כ בילקוט יוסף שיח, מז (ע' קצה), וכתב שגם הרמב"ם, ומהר"ם בן חביב, מקילים.
והרמ"א כתב שנהגו להחמיר. וכ"כ מ"א יח, שמכיוון שאין אנו בקיאים "בשאר דברים נמי יש להחמיר". וכ"כ ח"א כ, ד; שו"ע הרב שיח, יב; מ"ב שיח, מב (ובשעה"צ סח, כתב חוץ ממים ושמן שאינם קלי הבישול) ובאו"ה שיח, י, 'אסור'. וכ"כ הט"ז ח, לגבי בצלים שיש להחמיר שאין אנו בקיאים בקלי הבישול, וכן כתבו עוד אחרונים רבים.
והחזו"א נב, יח, השיג על דברי המ"א ומ"ב, שהואיל ומפורש בגמ' ששמן ומים אינם מתבשלים בכלי שני, אין להחמיר אלא בדברים שיש סיבה לחוש בהם, שאולי הם 'קלי הבישול', כמו פת שחשש לה הסמ"ג. גם באול"צ ח"ב ל, ג, כתב כחזו"א, שרק כאשר יש סיבה לחשוש שהוא מקלי הבישול, חוששים. נמצא אם כן שדעת החזו"א כדעת המתירים, אבל מה שכתב בפירוש דברי הסמ"ג לא יתכן, כי הסמ"ג כתב במפורש, שאין לתת שום דבר בכלי שני, כדברי היראים. וכך סוברים כל הפוסקים שהחמירו בזה.
ז,יג – מלח
בגמ' שבת מב, ב, ללישנא קמא, תני רבי חייא, מלח מתבשל אפילו בכלי שני, וללישנא בתרא, המלח מתבשל בקושי כמו בשר של שור, ולכן אפילו בכלי ראשון, אם אינו על האש, אינו מתבשל. הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו להקל כלישנא בתרא. אמנם התוס' סיימו, והמחמיר תבא עליו ברכה, והביאו הרמ"א שיח, ט.
ומבואר במ"ב שיח, עא, שמעיקר הדין מותר ליתן מלח לא מבושל אף בכלי ראשון שאינו על האש. ואם המלח התבשל, לכל הדעות אין בו איסור, שאין בישול אחר בישול. אבל סיים במ"ב: "וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחילה" (כי הוא נראה כמבשל, שעה"צ עה).
ועל המלח שנמצא כיום בשוק, מבואר בארחות שבת א, הערה קכג, שיש מפעלים שמבשלים אותו, ובדרך כלל מייבשים אותו בתנור כחצי שעה בחום גבוה שמסתבר שנחשב כאפיה.
