הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ה – אם מותר לעשות עיסה עבה בשינוי

ה,א – האם מותר לעשות עיסה עבה בשינוי

בהערה 8 נתבאר שהשאלה האם התירו ללוש עיסה עבה בשינוי תלוי בשתי סוגיות, עי"ש. ואמנם רבים ביארו שהיא תלויה אך ורק בשאלה האם צריך להתחשב בפוסקים כרבי (שהם בעל התרומה ודעימיה, שכתבם השו"ע שכא, טז, ושכד, ג, כדעת יש אומרים). וממילא יצא שבשעת הצורך אפשר להקל כדעת רובם הגדול של הפוסקים שהלכה כריבר"י, ולרוה"פ הספרדים מותר לכתחילה שכן דעת סתם שו"ע (כמבואר לעיל). אלא שבאמת הדין תלוי בעוד שאלה, האם יש מקור להקל ללוש בשינוי עיסה עבה, או במילים אחרות, האם הקילו לעשות איסור תורה בשינוי. וכתב במ"ב שלדעת הרמב"ם אסור, ולשארי פוסקים מותר. והרחיב בבאו"ה שכד, ג, 'אין', שהמתירים הם תוס' יח, א, ראב"ד בפ"ח מהלכות שבת, רא"ש בפ"ד ביצה, ר"ן ורשב"א. ע"כ. (וכך דעת ראבי"ה סי' רצט). ודעתם מבוססת על כך שאסור לגבל מורסן מהתורה, ובגמרא שבת קנו, א, מבואר שהתירו לגבלו בשינוי. אולם לרמב"ם מורסן אינו בר גיבול, ואסור ללושו מדברי חכמים בלבד, שמא יבוא ללוש דבר שהוא בר גיבול. ואם כן אין לנו מקור להתיר לישה מהתורה בשינוי.

ומלשון מ"ב שכד, ז, משמע שאין הלכה כרמב"ם אלא כדעת רוב הפוסקים שלישה דאורייתא מותרת בשינוי, והבעיה היא רק מצד דעת רבי והפוסקים כמותו, לפיה עצם נתינת המים אסורה. ולכן רק בשעת הדחק אפשר להקל ולסמוך על רוב הראשונים שהכריעו כריבר"י. וכ"כ חזו"א נח, ו; נו, ג, שהרמב"ם יחידי בדעתו. וכך ביאר בארח"ש ו, הערה ח. וכ"כ שש"כ ח, י-יא.

אולם כדעת הרמב"ם, שאוסר לישה דאורייתא בשינוי, סוברים גם הרי"ד והריטב"א. ואף השו"ע ציטט את דברי הרמב"ם, ובסי' שכא, יד, כתב שאין לגבל קמח קלי שמא יבוא לגבל קמח רגיל, משמע שדבר שאינו בר גיבול אסור רק מדברי חכמים. ואף מרש"י והרי"ף אפשר להבין שסוברים כרמב"ם. (ולא זו בלבד אלא שאף את דברי הסוברים כתוס' אפשר לבאר כפי שכתב המאירי, שההיתר הוא למורסן בלבד). הרי שיש להתחשב יותר בדעת הרמב"ם, שלא להתיר לישה דאורייתא בשינוי. וממילא יוצא שאין הבדל בין מנהג ספרדים לאשכנזים, שכן גם הספרדים הפוסקים כריבר"י צריכים לחשוש לדעת הרמב"ם ודעימיה. אמנם בשעת הדחק לצורך גדול אפשר להקל, הואיל ואחר שעשה את השינוי, הוא כבר ספק דרבנן. (כעין זה כתב בתוספת אהל ע' שנג-שסה, שאין להתיר ללוש עיסה עבה בשינוי, וגם המ"ב היקל למעשה רק בצנון ובדבר שאינו בר גיבול, שלא כדעת שש"כ ח, יא, שהתיר בשעת הצורך).

וכתבתי למעשה, שכאשר יש ספק אם יש בדבר איסור לישה, אזי מותר ללוש אותו בשינוי. ונלענ"ד שזה עומק כוונת חכמים, שכן לרוה"פ שהקילו ללוש בשינוי דבר שאסור מהתורה, לא הקילו בבצק וכיוצא בו, אלא במורסן וכיוצא בו, שאינו כבצק גמור, והלישה בו אינה מועילה ויוצרת דבר חדש כמו לישת בצק. כלומר, בלישת מורסן אין הכוונה למלאכה של יצירת דבר חדש אלא לצורך אכילה סמוכה של הבהמות, ולכן אף שבפועל גם לישת מורסן כדוגמת לישת בצק ולכן איסורה מהתורה, מ"מ כיוון שאין מגמתה ליצור דבר חדש, כל שעשה בה שינוי, כבר אינה דומה כלל למלאכת לישה, ולכן הקילו בה חכמים בשעת הצורך. וכהמשך לזה אפשר לומר, שכל דבר שספק אם יש בו איסור לישה דאורייתא, ומחמת הספק צריך להחמיר, הרי שאין הוא כלישה רגילה, ולכן על ידי שינוי אפשר להקל. ולרמב"ם ודעימיה, שאין בלישת מורסן איסור תורה, לישה האסורה היא רק כדוגמת בצק, ויתכן שבכל הדברים שהסתפקנו בהם גם הרמב"ם יסכים שאיסורם מדרבנן, וממילא גם לדעתו יהיה מותר ללוש אותם בשינוי.

ומ"מ להלכה, כל שלשים בשינוי האיסור מדרבנן, ואם יש ספק אם יש בדבר איסור, אזי הכלל הוא ספק דרבנן לקולא.

ה,ב – לאיזה דבר מועיל שינוי בסדר נתינת החומרים

כתב תה"ד נג, בביאור ההלכה לשיטת רבי, שאין היתר בשינוי סדר נתינת החומרים בעיסה עבה, ובשני האופנים חייב. וכ"כ ב"ח, מ"א שכא, כד, א"ר, ח"א יט, ב, שועה"ר טו, מ"ב סו, כה"ח קיג, הלש"ב יג, 47. ורק בעיסה רכה כתב תה"ד להצריך שינוי גם בנתינת החומרים וגם בבחישה.

ה,ג – שינוי שתי וערב

בשינוי של העברת הכף שתי וערב, אין צורך להוציא את הכף בין העברה להעברה, כ"כ בבאו"ה שכד, ג, 'ומעביר', עפ"י ב"י וב"ח. ובשש"כ ח, ט, כתב שטוב להחמיר, שכן בחזו"א נח, ו, הסתפק בזה. ובברית עולם כתב להחמיר. ובהלש"ב יג, 39, כתב שראוי להחמיר, שאם לא כן, אם יעביר במהירות הרי זה יהיה כעירבוב רגיל. ע"כ. וקשה, מדוע שיעביר במהירות, להיפך, כדי שיהיה שתי וערב עליו להעביר במתינות.

כתב בשש"כ ח, ב, שרק אם יש הכרח לבחוש בכלי, יעבירנו שתי וערב, וצריך עיון במקורו. ומ"מ נראה שאם אכן הבחישה שתי וערב אינה נראית כל כך כשינוי, נכון שיוציא את הכף בין בחישה לבחישה. ובעיסה רכה אין צורך להחמיר בזה, שכבר למדנו (בהערה 7 ובהרחבה) שלדעת רבים, כאשר עשה שינוי בסדר נתינת החומרים אין צורך כלל בשינוי בבחישה, ואף שטוב להחמיר לכתחילה בזה, מ"מ אפשר לכתחילה שהשינוי יהיה בבחישה בכלי בשתי וערב, בלי להוציא את הכף באמצע.

ה,ד – שינוי של מעט מעט

נחלקו האם הוא נחשב ממש שינוי שהופך איסור דאורייתא לדרבנן:

בשבת קנה, ב, מבואר שאפשר ללוש קלי בשינוי "על יד על יד", פירשו ר"ח, רי"ף, רמב"ם (כא, לד), ריטב"א, שהכוונה ללוש מעט מעט. וכן נפסק בשו"ע שכא, יד. וביאר הריטב"א מפני שהוא מגבל לשעתו ואוכל, וכעין זה כתב בבאו"ה שכא, יד, 'שמא', בפירוש השני: "דוקא בעת האכילה, ומשום דדרך אכילה בכך". ובפירוש הראשון כתב בבאו"ה ששינוי זה מועיל בדבר שכבר ראוי לאכילה כקלי. ולשני הפירושים אין שינוי זה הופך איסור תורה לדרבנן, אלא הוא שינוי שנועד לבטא שמדובר בדרך אכילה ולא מלאכה. וגם בנשמ"א יט, א, כתב שאין זה שינוי, ומועיל בדברים שאיסור לישתם מדרבנן, ולתוס' שהאיסור מהתורה, הביאור של "על יד על יד" – כלאחר יד.

ולפמ"ג (שכא א"א יז) זהו שינוי גמור ולכן התירו אותו בשעת הצורך אף בדברים שאיסור לישתם מהתורה. וביאר החזו"א נח, א, שמדובר במאכלים שרגילים לעשותם בכמויות, וכאשר עושה אותם מעט, הרי שזה שינוי. וכ"כ תוספת שבת שכא, כח, וכך מפורש בחידושי הרמב"ן קנו, א. (וע' ארח"ש ו, הערה מה).

ה,ה – שינוי בחישה באיטיות

צ"ע אם נחשב שינוי גמור. בשו"ע שכא, יד, כתב שינוי זה לגבי חרדל, ופירשו א"ר ופמ"ג שהחרדל נילוש בתמציתו, ועל ידי שינוי של עירוב בנחת, מותר (והביא פירושם במ"ב נח). ובארח"ש ו, הערה מה, כתב שכך משמע בב"י שכא, טו, שהביא מתה"ד הסובר שלישת חרדל ושום אסורה מהתורה, ואע"פ כן כתב שמותר לערבם בנחת. אך בבבאו"ה כתב שלא יתכן שמותר לבחוש לאט, אלא ביאר שכבר בע"ש גמר את הלישה, ועתה מוסיף עוד נוזלים ועושה את העיסה רכה, וזו פעולה הפוכה מלישה. וכך למד מדברי הרמב"ם ח, יד. ובארח"ש הערות מו, ו-נו, כתב, שהואיל ויש פירושים רבים בגמרא בעניין חרדל, לפיהם היתר השינוי מועיל רק לחרדל ושום, קשה להתיר ללוש עיסה שרגילים לטורפה בשינוי של עירוב בנחת.

ה,ו – לישה לצורך אכילה לאלתר

משמע מהרשב"א (ד, עה) שמותר ללוש עיסה עבה לצורך אכילה לאלתר. וכך הבינו בדבריו אגלי טל (סוף מלאכת לש סק"ל, כב), וכ"כ בלוית חן סז (ע' צט) בשם הר צבי (ח"א ע' רנח) וקצוה"ש (קכט, בדה"ש ג).

אולם בשש"כ (ח, הערה י) כתב בשם רשז"א, שגם הרשב"א שהתיר טוחן לאלתר לא התיר ללוש לשם אכילה לאלתר. כי בטוחן מותר לאדם לחתוך חתיכה ולאוכלה, וא"כ יהיה מותר גם לחתוך כמה חתיכות ולאוכלן. אבל בלישה, מה שאדם לש בפיו אינו נחשב לישה, ולכן אין זה דרך אכילה. אלא שהוסיף, שאולי בדבר שדרכו ללוש רק סמוך לסעודה, כי אינו מתקיים לזמן ארוך, אין לישה, אלא כך היא דרך אכילתו. ונשאר בצ"ע.

וכידוע גם בטוחן יש שחלקו על הרשב"א (שלטי גיבורים וחזו"א), אלא שבטוחן רוב מכריע של הפוסקים הסכים לדעתו. אבל בלש, בדרך כלל לא הזכירו את דעתו, ומשמע שאין מסתמכים עליו. אולם כאשר יש עוד צד להקל, אפשר לצרף את שיטתו, וללוש בשינוי.

ה,ז – לישה שלא בגידולי קרקע

ככלל לא שמענו שיש היתר לישה במאכלים שאינם גידולי קרקע, וכ"כ תהלה לדוד (שכא, כ); אג"מ (או"ח ח"ד עד, לש ח); שבט הלוי (ד, לב). וביאר באג"מ, שבטוחן יש אומרים שאין איסור בדבר שאינו גידולי קרקע, כי היא ממלאכות הקרקע, אבל בלש אין דעה כזו, כי אינה קשורה לקרקע. ומצינו במפורש שיש לישה בעפר אף שאינו נקרא גידולי קרקע. לעומת זאת, לרבי שלמה קלוגר (האלף לך שלמה קלט) אין לישה אלא בגידולי קרקע. וכ"כ באגלי טל (לש ס"ק טו, ג, אליבא דריבר"י). ובציץ אליעזר יא, לו, צירף שיטה זו לקולא. למעשה, בדרך כלל אין מתחשבים בשיטה זו, ורק מעט מן האחרונים כתבוה כצירוף נוסף לעיקר ההיתר. ועיין ביסודי הלכה ח"א עמ' רנב.

ה,ח – האם בדבר שמוכן לאכילה אין לישה

מצינו שהקילו לעשות עיסה עבה בקלי (קמח שנאפה ונתמתק) ובתנאי שיעשה אותה מעט מעט (שו"ע שכא, יד, מ"ב נד). ועיין בבאו"ה 'שמא', שלפי התוס' לכאורה זה אסור מהתורה, ואיך התירו מעט מעט. וביאר בבאו"ה: "משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל, ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל, אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא, דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל, ואין זה מלאכה דאורייתא, ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי. אי נמי דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך".

ובספר חמדת ישראל (מלאכת לש) כתב שחיוב לישה הוא בדבר "שאינו ראוי עתה לאכילה כמו שהוא עכשיו וצריך תיקון, אבל באוכלין לא שייך לישה מהתורה כלל" (וכמו בטוחן לדעת הרבה ראשונים, לעיל יב, ב, א), ולכן התירו ללוש קלי מעט מעט. והסכים לדעתם במנו"א ח"ב ט, 26.

אמנם רבים אינם מקבלים כלל זה להלכה, שלרוה"פ התירו בקלי מפני שאינו בר גיבול ואין בו איסור תורה. ותירצו שלתוס' שהוא בר גיבול ההיתר מפני שהוא לש בשינוי (פמ"ג שכא, א"א יז; נשמ"א; חזו"א נח, ז. וכן באשמרה שבת יא, ה, הוכיח מתה"ד נג, שיש לישה בדברים הראויים לאכילה). וכן מוכח מסוגיית עירוב דבש בשומשמין ואגוזים, כמבואר להלן.

ה,ט – אסור לערב דבש בשומשמין ואגוזים למרות שראויים לאכילה

תוספתא שבת יג, יב: "נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל. נותנין שומשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יגבל"[2]. והרמב"ם כתב (שבת כא, יז): "וכן המחבץ תולדת בורר הוא, לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו". והעתיקו שו"ע שיט, יז. והרב המגיד כתב שמקור הרמב"ם בתוספתא. ותמה במ"א שיט, יט, שהדברים לפי רבי ואנן קיימא לן כריבר"י. ואין דבריו מובנים כלל אלא אם כן נהפוך הגירסה במ"א, שאנו חוששים לדעת רבי, וממילא אסור לתת שומשמין בדבש, שכבר בנתינתו עובר באיסור לישה. גם בבאו"ה שיט, יט, 'שנותנין', כתב עפ"י מ"א שהתוספתא לפי ריבר"י, אבל לרבי עצם נתינתם אסורה. ומוכרחים לומר שמדובר בדבש נוזלי, ולכן כבר בנתינה יש איסור לרבי, שאם לא כן אינו מתערב בנתינה. או שנאמר שהתוספתא גם לרבי, ומדובר בדבש עבה, ולכן אין לדעתו איסור בנתינתם זה בזה[3]. וכ"כ בשביתת השבת (פתיחה למלאכת לש ו), ומרכבת המשנה סו"פ ח, ונשמ"א יט, ד. (והלך בדרכו בארח"ש ו, יח, הערה מו). ובפמ"ג מש"ז שכא, יב, כתב שלרבי יש איסור גם בנתינת דבר עב, אלא שהואיל ורק שטח הפנים מתגבל, אין בו שיעור חיוב חטאת (הובא בהלש"ב יג, 10).

מ"מ למדנו שאסור לגבל דבש ושומשמין ואגוזים, למרות שהם ראויים לאכילה. ולא זו בלבד, אלא שגם הבאו"ה פסק כך. ויש לבאר שהבאו"ה היקל בקלי הואיל ובקלייתו עשו בו פעולה להכינו לאכילה, אבל דברים שראויים לאכילה מטבעם אסור ללוש. שכן מה שהכינו את הקלי לאכילה הוא ענף מהיתר לישה במאכלים שבושלו, שאחר שהוכנו הכנה שלימה אין בהם עוד איסור לישה. (ההיתר במבושל כתב הרמב"ם בתשובה, הובאה בב"י סו"ס שכא, ומבואר בהלכה הבאה).


[2]. בהגהות אור גנוז בתוספתא גרס 'יחבץ'. ובהגהות הגר"א 'יערב'. ובמ"א שיט, יט, 'יגבל'.

[3]. ובמחה"ש מקיים את הגירסה במ"א שלא קיימא לן כתוספתא, כי אנו סוברים כריבר"י, שלפיו אין כלל איסור לגבל דבש בשומשמין ואגוזים, כי רק בקלי אמר שיש איסור כי הוא דומה לקמח, אבל שומשמין ואגוזים שאינם דומים, אפשר לגבלם כרגיל.

תפריט