ו,א – לישת תבשיל שנתמעך
כתב הרמב"ם (סי' שה מהד' בלאו), והובא בב"י שכא, יט, שמותר ללוש תבשיל בשר וגריסים, ולטורפם בכוח עד שיתערבו ויעשו גוף אחד, ואף מותר להוסיף בהם מים לפי מה שצריך. אמנם יש לדייק בדבריו שעסק בתבשיל "שאינו מחוסר אלא מעט שחיקה ועירוב". אבל לא דיבר על תבשיל שאינו ממועך ומרוכך. וכ"כ בשו"ע שכא, יט, שמותר לגמור שחיקת הריפות (גריסים) בעץ הפרור. לפי זה מותר להוסיף רוטב לאורז או פירה ולערבבם.
ובתשובת הרמב"ם שם כתב שאפשר לערבו אף בכוח, ויש שכתבו כך למעשה (ט"ז). ויש שכתבו למעשה שלא לערב בכוח (ב"ח, מ"א, א"ר, מ"ב עז), כי הרמב"ם בהלכותיו חזר בו ממה שכתב בתשובותיו, וכתב לגבי חרדל שאסור ללוש אותו בכוח.
ו,ב – האם יש היתר ללוש מאכל שנתבשל ולא נתמעך
לפי סברת הבאו"ה (שכא, יד, 'שמא'), דבר שכבר נאפה או נתבשל, אין בו יותר איסור בישול אלא תיקון אוכל בעלמא. וכעין זה כתב החזו"א נח, ט, 'סימן', שטעם ההיתר לערבב את התבשיל (שכתבו הרמב"ם והשו"ע), הוא משום שהבישול הפקיעו מאיסור טחינה ולישה, שכבר גמר הכנתו, עד שאין הלישה בו נחשבת כמלאכה אלא תיקון מאכל בעלמא. אולם מדברי הרמב"ם לא משמע כך, אלא רק תבשיל שנתמעך ונתרכך מותר ללוש, אבל אם למשל יבשל תפוחי אדמה, אסור יהיה לרסקם ולערבב אותם עם רוטב, הואיל והם רק נתבשלו ולא נתמעכו. וכן דעת רשז"א (כמובא בשש"כ ו, הערה כב), והלש"ב יב, 41. ואף דעת הבאו"ה אינה ברורה לגמרי, שכן כתב שם עוד הסבר. ועיין לעיל יב, ה, ח.
ו,ג – נתינת רוטב לתבשיל שהתייבש ולישתם
הסתפק החזו"א נח, ט, לגבי גריסים שהתייבשו, אם מותר להוסיף בהם משקה ולערבם. ובשש"כ ח, הערה עה, העיר שמדברי באו"ה שכא, יד, 'שמא', נראה שמותר, כי ההיתר בזה מפני שאינו יוצר דבר חדש אלא הוא תיקון אוכל בעלמא. וכך סיכם בארח"ש ו, יג, הערות כו-כח, והוסיף שאם עוד נותרה רטיבות בתבשיל, בוודאי מותר לכו"ע להוסיף רוטב.
ובהלש"ב יג, יד, 21, סובר שאין להתיר ללוש כדרכו עפ"י סברת הבאו"ה, הואיל והוא התיר רק בקלי ובשינוי של מעט מעט. ולכן כתב שאם האורז התייבש לגמרי, מותר לתת בו רוטב בגיבול שתי וערב. ואין להחמיר שלא לערב בו מים, שהואיל וניתנו בו מערב שבת והתייבשו הרי זה כמאכל שלא ניתן להכינו מערב שבת, ונוהגים לסמוך על ריבר"י שכך דעת רוה"פ וסתם שו"ע. ואם התבשיל הוא פירה שהתייבש, כיוון שלא התייבש לגמרי, עובדה שנותר מדובק, יוסיף משקה ויערב ורק יקפיד שלא יטרוף כדרכו כדרך חול.
ו,ד – לישת פירורי ביסקוויטים
כתבתי: מותר לערב פירורי עוגה בגבינה או חלב, ובתנאי שילוש אותם בשינוי של שתי וערב ולצורך אכילה סמוכה. שכן י"א שאין לישה אחר לישה, ופירורי עוגה אלו כבר עברו לישה לפני שנאפו. ועוד, שהם ראויים לאכילה, והרי הם כקלי, שהקילו ללושם לישה עבה בשינוי (שו"ע שכא, יד, מ"ב נה, ועיין בבאו"ה 'שמא', שציטטתי לשונו לעיל יב, ה, ח). וכ"כ בהלש"ב יג כד. ואמנם במנו"א ח"ב ט, ח, כתב שלדעת הי"א בשו"ע שכא, טז, שפסק כרבי, אסור, וכדין קלי. אך כפי שכתבתי לא דק, כי גם המ"ב שחושש לדעת הי"א היקל בקלי.
ו,ה – לישת קמח מצה
לדעת הט"ז שכא, יא; ח"א יט, ג; מ"ב נז, אסור ללוש קמח מצה. והטעם, שלישתו נתבטלה. וכ"כ תהילה לדוד (כ, וכג). וכעין זה כתב באגלי טל ס"ק יד. (ומסתבר שיסכימו שמותר ללוש פירורי עוגה וביסקוויטים שהלישה שבהם לא נתבטלה).
לעומת זאת, יש שנטו להתיר ללוש בקמח מצה, מפני שלא נתבטלה ממנו לגמרי הלישה הראשונה. וכ"כ ערוך השולחן שכא, כ: "ולענ"ד היה נראה דמצה כתושה קילא מקלי, שהרי כבר נילושה פעם אחת, וכשם שאין טחינה אחר טחינה כך אפשר אין לישה אחר לישה וצ"ע". ולכך נטה בשו"ת מהרש"ם ח"ז, סוף תשובה ז. ובהלש"ב יג, כד, מסיק שקמח מצה ופירורי ביסקוויט דינם לכל הפחות כקמח קלי, ומותר ללושם על ידי שינוי של מעט מעט ולאוכלם מיד. שכל הטעמים שיש בקלי יש בזה. ובנוסף לכך, יש אומרים שאין לישה אחר לישה, והם הלא כבר נילושו בעבר.
וכיוון שהוא ספק, מותר ללוש קמח מצה בשינוי, וכ"כ בהערה 11.
ו,ו – האם מותר ללוש פרי במימיו עצמו
כתב בשש"כ ח, ג (והערה ב), שאין בזה איסור, כי אינו מחבר שני דברים. אמנם בהערה יג, נראה שנשאר בצ"ע. ובהלש"ב יג, יז, כתב שהב"ח (סי' רנב) אוסר ללוש דייסה מריפות, אף שהיא נילושה במימיה עצמה. ובתהלה לדוד יב, וכא וכט, כתב בתחילה שאסור, ואח"כ חזר להסתפק הואיל ואינו מחבר גופים נפרדים, שכן מלאכת טוחן עושה מגוף אחד גופים נפרדים, ומלאכת לש מחברת גופים נפרדים. ובהלש"ב הביא תימוכין לאסור מדעת החזו"א (נז) שאסר למעוך בננה מדין טוחן, למרות שנשארה מדובקת, וכמו כן יש בזה לש. אמנם כתב שהחזו"א עצמו נטה לומר שאין בזה איסור לש. וכ"כ בארח"ש ו, י, בשם חזו"א נח, ט, 'נראה', שפרי שרוסק בערב שבת, מותר בשבת לערבבו היטב ולגבלו אף שהוא מתדבק על ידי לחותו הטבעית.
והואיל ויש בדבר ספק, אפשר ללוש אותו בשינוי של שתי וערב.
ו,ז – חרדל שנילוש במימיו מע"ש האם מותר להוסיף בשבת נוזלים ולערבבם
הובאו בזה שתי דעות בשו"ע שכא, טו-טז, וכך הוא הפירוש המקובל בשו"ע כמבואר בדרישה (שכא, ד), ט"ז, א"ר ופמ"ג, והובא במ"ב נח.
לדעת סתם שו"ע, אם לשו בערב שבת את החרדל במימיו, וכן שחליים ושום שדכו אותם במימיהם, מותר בשבת להוסיף בהם משקים וללוש אותם, ואפילו היא בלילה עבה, רק ישנה שיערבב בנחת (כדי שלא יראה כדרך חול). ופירש בשבה"ש בשם אגלי טל (סק"ט יג), שלריבר"י מלאכת לש היא עשיית גוש, וכיוון שכבר נעשה הגוש מערב שבת, זה שמוסיפים ללוש אותו אינה מלאכה (ועיין בהלש"ב יג, 15-16).
ולי"א שהובא בסעיף טז, שסוברים שהלכה כרבי, אסור להוסיף משקים, אלא מותר ללוש אותם רק במימיהם, כפי שנילושו בערב שבת. וכן דעת הרמ"א עפ"י התרומה והראשונים הפוסקים כרבי, שאם לא עירו את המשקים לפני השבת, אסור ליתנם בשבת, כי נתינתם נחשבת לישה. אבל אם נתנו בהם משקים בערב שבת, מותר אף להוסיף עליהם וללושם בשינוי של עירוב בנחת. וכ"כ בהלש"ב יג, י, שמנהג אשכנז.[4]
ו,ח – נילוש בנוזלים אחרים מע"ש מותר להוסיף בו נוזלים ולערבבם
אם החרדל וכיוצא בו נילוש עם עוד משקים, לכל הדעות יהיה מותר להוסיף עוד משקים וללוש, כ"כ במ"ב שכא, סד. אלא שילוש בשינוי. ובמ"ב שכא, סה, ובבאו"ה 'דוקא', מבואר עפ"י הט"ז וא"ר, שגם אם נתן מעט משקים מועיל להוסיף הרבה משקים. וביאר שגם המ"א מסכים לכך.
ו,ט – איזה חומרים מותר להוסיף לעיסה שנילושה בע"ש
למדנו שמותר להוסיף על מה שנילוש בערב שבת (לדעה הראשונה גם אם נילוש במימיו, ולדעת י"א רק אם נילוש בעוד משקים) משקים נוספים וללושם בשבת, למרות שהעיסה הנילושה היא עבה ותישאר עבה אחר תוספת המשקים. השאלה האם מותר להוסיף בעיסה זו גם חומרים יבשים.
כתב בשו"ע שכא, טז: "וכן שום שדכו מערב שבת, למחר נותן פול וגריסין, ולא יטרוף אלא יערב". הרי שגם חומרים מוצקים מותר. והטעם שאין לישה אחר לישה. אבל נראה שאסור להוסיף עוד קמח. והטעם לכך, שאיסור לישה הוא דיבוק חלקיקים יבשים זה בזה, וכאשר הוא מוסיף קמח וכיוצא בו הרי שהוא מדביק את החלקיקים זה בזה בעזרת הנוזלים שבעיסה, אבל כשהוא מוסיף פול וגריסים, הוא אינו מדביק אותם זה בזה אלא רק מערב אותם בעיסה להוסיף בה טעם. וכן מותר להוסיף לעיסה תבלינים, כגון פלפל שחור ופפריקה, כי אין מגמתו להדביק את התבלינים זה בזה אלא להוסיף טעם בעיסה. וכ"כ במנחת איש ד, נד, 98.
ו,י – דעת באו"ה בהיתר חרדל
אף שבמ"ב נח, הביא את הפירוש המקובל להלכה, בבאו"ה תמה על דברי השו"ע, ופירש שהתירו ללוש את החרדל בשבת (שבת קמ, א), כי מוסיפים בו עוד משקים ועושים אותו עיסה רכה, ואין זה לש אלא להיפך החלשת גיבוש העיסה. אבל כמדומה שגם הבאו"ה מודה שאין זו דעת השו"ע, שאם כן מדוע הי"א שהובא בסעיף ט"ז חולק על כך, אלא שכך ביאר את סוגית חרדל ואת דעת הרמב"ם (ובזה סרה תמיהת שבה"ש ב"ר לט, על המ"ב).
ו,יא – עיסה שנילושה ואח"כ צפו חלק ממימיה
מוסכם על הכל שעיסה שנילושה היטב מערב שבת, ובמשך הזמן נפרדו חלק ממימיה והם צפים מעל, מותר לערבם שוב, שאחר שנילושה בהם אין בהם עוד לישה. וכ"כ בארח"ש ו, ז. וכ"כ בהלש"ב יג, יב, והביא לדוגמא חמאת בוטנים. דוגמא נוספת – סלט חצילים.
ו,יב – סובין וגרנולה בלבן, וסוכר וקקאו בגבינה
בארח"ש ו, מב, היקל לערבב סובין בגבינה בעיסה עבה על ידי שינוי, משום שאי אפשר להכין את התערובת הזו לפני שבת, כי טעמה יתקלקל. אבל כפי שלמדנו (לעיל יב, ג, ב), מטעם זה אין להתיר אלא בדוחק, מפני שלרמב"ם ודעימיה, דבר שגיבולו אסור מהתורה, אסור ללוש בשינוי (ובארח"ש נמשך אחר החזו"א שסבר שהרמב"ם יחיד בדעתו, עי"ש ו, הערה ז). וכיוון שאין צורך לעשות עיסה עבה, אין להקל בזה. אולם האיסור רק כאשר הסובין מרובים ונדבקים זה לזה, אבל אם הם מעטים, ואינם נדבקים זה לזה אלא רק נדבקים לגבינה, אין בזה לישה. וכן דין גרנולה. וכן דין עירוב סוכר וקקאו בגבינה.
ו,יג – תות שדה ובננה בשמנת
אף לדעת המחמירים בסלט חתוך דק, מותר לערב חתיכות תות שדה ובננה בתוך שמנת, כיוון שאינם קצוצים דק. ואם הם קצוצים דק אבל נותנם בתוך הרבה שמנת, כיוון שחתיכות הפרי אינן נדבקות אלא מתפזרות בתוך השמנת, לכל הדעות מותר (ארח"ש ו, לו). ואם יהיו מרוסקים מערב שבת, אסור לערבם במעט שמנת. ובמנחת איש ד, מז, התיר כשישנה בגיבול. וכפי שכתבתי בעיסה עבה אין סומכים לכתחילה על שינוי (והוא נמשך אחר החזו"א, שסובר שדעת הרמב"ם שאוסר בשינוי דעת יחיד). לעניין סוכר וקקאו בגבינה ועלי תבלין בגבינה עיין בהלש"ב יג, לב, וארח"ש ו, לט.
ו,יד – עירוב שתי עיסות
בשש"כ ח, הערה ז, כתב עפ"י פמ"ג מש"ז שכא, יב, שיש איסור לישה בעירוב דבש ושומן. ועפ"י זה פסק (ח, טז) שאסור לערב דבש בגבינה, גם אם כוונתו לאוכלו לאלתר. ובאג"מ או"ח ד, עד, התיר.
בארח"ש ו, הערות כ-כא, הזכיר את שתי הדעות, וכתב שגם הר"ן קרליץ מתיר. ועוד צירף סברה להתיר, עפ"י מה שכתב בבאו"ה שכא, יד, 'שמא', שמאכל שכבר מוכן לגמרי לאכילה, אין איסור ללוש אותו אפילו במים, הואיל וזה תיקון אוכל בעלמא ולא מלאכה שיוצרת דבר חדש. וכבר למדנו שרוה"פ חולקים על כך. ולמעשה כתב בארח"ש ו, מד, שאין לערב גבינה בדבש. וגם בשש"כ ח, הערה י, ביאר עפ"י רשז"א שגם כדי לאוכלם לאלתר אין היתר ללושם, אבל בסוף כתב שאפשר שדבר שרגילים ללוש בעת אכילתו, נחשב כתיקון אוכל ולא מלאכת לישה.
ובאג"מ (או"ח ח"ד עד, לש ח) כתב, שאין בזה איסור. וכנראה שסברתו משום שאיסור לישה הוא רק בחומר יבש עם נוזלים. ובהלש"ב יג, יח, 25, כתב בשם ריש"א, שאם תיווצר בסוף עיסה רכה, אין שום איסור. ואם עירב עיסה עבה ברכה, מותר ללוש בשינוי. שכן מצד אחד אינו גרוע מחרדל שלשו מבעוד יום, שמותר להוסיף בו מים וללושו. ומנגד אולי יש לחוש שהעיסה הרכה תיחשב כמשקים לעומת העיסה העבה. לפיכך ילוש בשינוי.
וכן נראה למעשה, שמותר לערב בשינוי שתי וערב, שכן למדנו שיש מתירים תמיד בשינוי, ובכל אופן הוי בכך ספק דרבנן. ובנוסף לכך יש מתירים לאלתר, ואולי לאלתר זה דרך אכילה ואף לאוסרים מותר לאלתר.
ו,טו – מיעוך פת ועוגה
כתב בשה"ש בהקדמתו למלאכת לש ט, שאין בזה איסור. ובשש"כ ח, הערה יג, כתב בשם רשז"א שאין זה פשוט להיתר, שהרי פירורי הלחם מתחברים מהלחות שבהם, עי"ש. ונראה להתיר הואיל ואינו מקבץ דברים חדשים. ויש לצרף את הסוברים שאין לישה בדבר מבושל וכן הדין באפוי, ואין בזה ספק דאורייתא, הואיל וזו לישה משונה.
