הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – מותר להכין עיסה רכה בשינוי

ד,א – מהי עיסה רכה ומהי עבה

מקובל לומר שעיסה רכה היא זו הנשפכת, כלומר שאפשר להוריקה מכלי לכלי, ואם יניחו ממנה על צלחת, תתפשט לצדדים. וכ"כ החזו"א נח, ט: "היינו נשפך ונרוק". וכ"כ שש"כ ח, ח, הלש"ב יג, ו, והרבה אחרונים.

ואמנם כתב בשו"ע (רח, ו): "ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתייה מברך עליו שהכל". ובגמ' ברכות לח, ב, משמע שמשווים הלכות שבת להלכות ברכות. ולפי זה יוצאת חומרא גדולה, שכל שאינו ראוי לשתייה ממש נקרא עיסה עבה וגיבולו אסור מדאורייתא, ורק הראוי לשתייה הוא עיסה רכה שגיבולו אסור מדרבנן. וכ"כ במנו"א ח"ב, ט, יב.

אבל דבריו אינם נכונים להלכה, כי יש לחלק בין הלכות ברכות להלכות שבת, וכפי שכתב בשביתת השבת (בא"ר לו): "ולא דמי שבת לברכות, רק האי כדיניה והאי כדיניה, לגבי ברכות כל שסועד את הלב מברך במ"מ, ואינו מברך שהכל נהיה בדברו רק אם הוא לשתייה גמורה, משא"כ גבי שבת כל שאינו קשה כ"כ עד שיתהוה גוש אחד בקמח נקרא בלילתו רכה ואין איסור גיבולו אלא מדברי סופרים". (ומבאר שזה שבגמ' ברכות לח, ב, הקשו מדין שבת על דין ברכות, מפני שהיו רגילים לעשות רק שני אופנים של עיסות, או עבה לגמרי לאכול ולשבוע, או רכה לרפואה, ודייקו ממה שכתוב בוחשין שאין מדובר על עיסה עבה).

ד,ב – עשיית מיונז

כתב בלוית חן סז, שמותר לעשות מיונז שמורכב מביצים, שמן וחרדל וסוכר וקצת מלח הואיל וזו עיסה רכה. ולא יטרוף לערבם בכוח אלא מערב בנחת, וכדי לאכול לאלתר. ועיקר ההיתר מפני שזו עיסה רכה, ועוד הוסיף וצירף את סברת הרשב"א שלצורך אכילה לאלתר מותר ללוש.

ד,ג – הרחבה להערה 7 – האם צריך לשנות בבחישה וכשאין סדר קבוע

לדרישה, די לעשות בעיסה רכה שינוי בסדר נתינת החומרים, וכך נראה מהרי"ף והרמב"ם. וכן דעת הרמב"ן שביאר שגם לריבר"י מועיל שינוי בנתינת המים, כי גם הוא מודה שהגיבול מתחיל בנתינת המים. ולתה"ד נג, צריך לעשות שינוי גם בצורת הבחישה. שכן לריבר"י שלרוה"פ הלכה כמותו, אין חיוב בנתינת המים אלא רק בלישה, ולכן השינוי צריך להיות בבחישה. ובשו"ע שכא, יד, כתב שאין צורך בשינוי בבחישה. ולכך נטה בחזו"א נח, ה, 'ומשמע', וכ"כ במנו"א ח"ב ט, 43. אולם במ"ב שכא, נז, ובא"ח ש"ש משפטים יח, כתבו שטוב לשנות גם בבחישה.

וכשאין סדר קבוע בנתינת החומרים, כתבו בתה"ד נג, וא"ר שכא, כ, ותו"ש ל, וחק יעקב, שיתן את הקמח תחילה. ולט"ז שכא, יא, הואיל ואין אפשרות לשנות בסדר נתינת החומרים, אין היתר לעשות את העיסה. ובמ"ב שכא, נז, הביא את שתי הדעות, ונראה שנוטה להקל. (אבל כתב ח"א יט, ג, ומ"ב, שטוב שיחמיר בבחישה שלא לבחוש בכף אלא רק על ידי ניענוע הכלי, וצ"ע מדוע לא יועיל לבחוש שתי וערב). ונחזור למחלוקת עצמה, כיוון שהוא דין דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים (וכ"כ שש"כ ח, ט; מנו"א ח"ב ט, 39). ובחזו"א נח, ה, 'לדעת', נטה להחמיר, אבל בשעת הצורך כתב (נח, ו, 'ואם') שאפשר לסמוך על המקילים, כי לרוה"פ הלכה כריבר"י, שאין שום איסור בנתינת המים, וכל השינוי ממילא צריך להיעשות רק בבחישה (וכך סיכם להלכה בארח"ש ו, יט-כ).

ומה שכתבתי שיתן את המשקה בבת אחת, כ"כ כה"ח שכא, קיג, וחזו"א נח, ח. ואף שלריבר"י אין צריך להקפיד בזה.

ד,ד – לדלל עיסה

מלאכת לש מגבשת העיסה, ואם מוסיפים בה מים ועושים אותה רכה, הרי שעושים פעולה הפוכה מלישה, ואין בזה איסור. וכך מבואר בבאו"ה שכא, יד, 'יכול', רק שלא יטרוף העיסה כדרך לישה.

ד,ה – לישה בטחינה גולמית

נחלקו האחרונים האם מותר להוסיף מים לטחינה גולמית ולהוסיף בה לימון ומלח להטעימה. בפשטות, כיוון שהיא נעשית עיסה רכה, אם יעשה אותה בשינוי, ישפוך המים לתוך החומר, ויערב אותה שתי וערב, מותר. אולם בשש"כ ח, לא, אסר. וזאת משום שבתהליך הכנתה יש שלב שבו הטחינה נעשית עיסה עבה, ויש בזה חשש איסור תורה. שכן תכונת השומשום כתכונת זרעי הפשתן, שהם מפרישים ריר בעקבות מגעם במים, וריר זה עושה את גיבולם עבה. וכ"כ בארח"ש ו, ו. אמנם ציין בהערה שבמתן המים לבד אין איסור תורה אפילו לרבי, כי המים אינם מחלחלים בטחינה (וכ"כ שבה"ש הקדמה למלאכת לש ו, והביאו בארח"ש ו, ד, ו-יח, והערות יב, ו-מו).

ולכאורה לא מובן מדוע החמירו, שכן גם לשש"כ אם ישנה בלישת שתי וערב, אין בזה איסור תורה. וגם אין לחוש למתן המים לתוך הטחינה, שאף שלדעת בעל התרומה שפסק כרבי, מתן המים אסור מהתורה, מ"מ כאן שאינם מתערבים בכך, כפי שכתב בארח"ש, אין איסור.

וכן התיר בהלש"ב יג, טז, מטעם שלבסוף העיסה נעשית רכה, ודי לכתחילה בשינוי של גיבול שתי וערב או באצבע. והסכים לכך ריש"א. וכן התיר במנו"א ח"ב ט, יז, והסתפק בשינוי של עירוב בנחת, אבל התנה שיעשה זאת סמוך לסעודה. (אמנם יש סוברים שעירוב בנחת אינו שינוי מספיק, ומנגד לרשב"א מותר לקראת הסעודה בלא שינוי כלל). ויש להוסיף שהטחינה הגולמית כבר נילושה במימיה, ויש אומרים שאין בה יותר איסור לישה (ראבי"ה, פשט שו"ע שכא, טו). ולכן כתבתי למעשה שמותר לעשותה בשינוי וסמוך לסעודה.

ד,ו – קפה שחור והקצפת קפה

לכאורה בקפה שחור נוצרת עיסה רכה, ואכן כתב הרב קרליץ (חוט שני ח"א עמ' קט) שיש נוהגים להחמיר לעשותו בשינוי של מעט מעט, שליש כוס ואח"כ עוד שליש וכו'. אולם מנגד כתב במנו"א (ח"ב, ט, 47) שאין גרגירי הקפה נעשים בלילה כלל, רק מעורבים או נמסים במים. וכן במנחת איש (פרק ד, הערה 97) כתב שאין לחוש בקפה שחור למה שכתב החזו"א, כי המטרה להמיס את הקפה בתוך המים. והמנהג להקל. ואפשר לצרף את דעת הרשב"א הואיל והוא לצורך שתייה לאלתר.

כתב בארח"ש שאין לערב קפה נמס וסוכר ומעט מים לעשותו עיסה עבה, ואף שאח"כ יערבבה במים ותעשה נוזלית לגמרי. ע"כ. ואמנם היה אפשר להתיר כדרך שנתבאר לגבי טחינה, אלא שיש לחלק, שהטחינה כבר נילושה במימיה, ולדעת סתם שו"ע שכא, טו, מותר להוסיף בה מים, מה שאין כן כאן שלא נילוש כלל מערב שבת.

תפריט