ז,א – חשש סחיטה
יש סוברים שאסור להשתמש במברשת מפני איסור סחיטה של דש, היינו שהוא מרטיב תחילה את המברשת במים ורוצה שהם יצאו בעת הצחצוח על שיניו. ועיין לעיל בפרק יא, ז, ובהרחבות. ואף ששערות המברשת מניילון, דינם כדין שיער, וכתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם שבת ט, יא, שאסור לסחוט שיער מדרבנן, ורק לצורך יולדת התירו לאשה להספיג שמן בשערה ולהביאו דרך רה"ר (וכ"כ בבאו"ה שב, ט, 'אסור'). ואמנם לרשב"א שבת קכח, ב, ועוד כמה ראשונים, אין איסור סחיטה בשיער כלל. מ"מ ההלכה שאסור לסחוט שיער מדרבנן. ולכן לדעתם יש איסור סחיטה במברשת שיניים.
אלא שיש להשיב שהסחיטה הנעשית במברשת היא פסיק רישא דלא ניחא ליה, ויש בה שני צדדים דרבנן: א' סחיטת שיער אסורה מדרבנן בלבד, ב' הסחיטה נעשית בשינוי כלאחר יד. ואין ניחא לו שהמים יצאו, אלא כל רצונו שהמברשת תהיה רטובה, כדי שתחליק יפה על השיניים. וגם לסחיטת ליבון אין לחוש, כי אינו סוחט אותה לבסוף אלא רק שוטפה. ושטיפה מותרת בעור וק"ו בשערות המברשת. וכן אפשר לצרף את דעת הסוברים שאין כלל איסור בסחיטת שיער, ואת דעת הראב"ד הסובר שההיתר לקנח בספוג שיש לו בית אחיזה (משנה קמג, א), מפני שהוא כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים (עיין מ"ב שכ, מז). (אמנם לרוה"פ ההיתר הוא כי אין שם סחיטה. עיין לעיל יג, ה, ו). וכן התירו בשרידי אש ב, כח, ויבי"א ח"ד ל, יט.
ויותר מזה, ששערות המברשת אינן ארוכות וצפופות כדי שתהיה בהם סחיטה. וכן מובא בשם רשז"א בשלחן שלמה (שכ, כח, ב; שלז, ה, א), שאין שם סחיטה כי השערות אינן צפופות מספיק. ואכן אם משווים את המברשות לשיער ראשה של אשה, בלא ספק שיער האשה סופג הרבה יותר, הן מפני שהשערות נצמדות יותר זו לזו, והן מפני שהן ארוכות יותר. אבל רשז"א דחה את הסברה שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, כי ניחא ליה שיצאו המים לפיו מהמברשת. ומ"מ אם ישטוף תחילה את פיו במים, ברור שלא יהיה לו צורך שהמברשת תהיה רטובה, ואז גם לרשז"א הוא פס"ר דלא ניחא ליה.
ז,ב – חשש רפואה
בספר אהל משה ח"ב צח, אסר הצחצוח מפני שהוא רפואה ומוריד דם. אולם כיום שכל הבריאים מצחצחים שיניהם עם משחה או מי פה, אין זה נחשב רפואה. וגם בדרך כלל אין יורד דם בעת צחצוח השיניים. וכן התירו בקצה"ש ח"ז ע' צט, ובציץ אליעזר ח"ז ל, (ב, ט), ויבי"א ד, כט.
ז,ג – שבירת קיסמים
ויש שרצו לאסור מפני שבצחצוח הוא שובר קסמים במברשת (מנח"י ג, מח), וכדברי הרמ"א שלז, ב, שאסר מטעם זה להשתמש במברשת בגדים, וביארו במאמ"ר ותו"ש שאף שהוא מקלקל מ"מ אסור מדרבנן, ואף בפס"ר אסור. אולם יש להתיר מכמה צדדים: א' מפני שבפועל ברוב המקרים אין נשברים קסמים, ולכן ברור שהוא דבר שאינו מתכוון. ב' דברי הרמ"א אינם מוסכמים על הכל, שהט"ז שם התיר להשתמש במברשת. ג' ביבי"א ח"ד ל, הביא שדעת הרשב"א ודעימיה שאף שהמקלקל אסור, אם הוא לצורך שבת מותר לכתחילה.
ז,ד – משחת שיניים
בציץ אליעזר ז, ל (ב, א-ג) מבאר שאסור להשתמש במשחה כי הוא ממרח אותה על שיניו, וכפי שאסרו להשתמש בסבון סמיך ובמשחות שונות. ואף שלא כתב במפורש שמותר להשתמש במברשת, כך משמע. וכן דעת אג"מ או"ח א, קיב, ואול"צ ח"ב לה, ו, שהתירו לצחצח שיניים במי פה ואסרו במשחה. ובקצה"ש ח"ז ע' צט, וביבי"א ח"ד כז, התירו שימוש במשחה, כמו שהתירו שימוש בסבון.
ז,ה – המחמירים והמתירים
למעשה יש שהחמירו שלא לצחצח שיניים בשבת. וכ"כ במנח"י ג, מח. וכ"כ בארח"ש יז, כט, עפ"י שלושה נימוקים. א' סחיטה, ב' ממרח במשחה, ג' מוריד דם. וכפי שלמדנו בכולם הדין להקל. וגם במנחת איש יג, נג, כתב להחמיר משום סחיטה. והתיר רק אם ממלא פיו מים ותוך כך מצחצח.
ובשש"כ יד, לט, נזהר בלשונו וכתב: "נוהגים שלא לצחצח את השיניים…". משמע אין בזה איסור. וכן מובא בשם רשז"א (שלחן שלמה שכ, כח, ב): "הוא מהדברים המותרים שנהגו בהם איסור, ורבים מהיראים רואים בו איסור חמור עד מאד, ואני לא ידעתי איסור".
והמתירים למעשה הם: שרידי אש ב, כח; אג"מ או"ח א, קיב; אול"צ ח"ב לה, ו; רשז"א (שלחן שלמה שכ, כח, ב). ובקצה"ש, ויבי"א ד, כז-ל, התירו אף במשחה. אמנם כתב שם ביבי"א ח"ד ל, כ, בסיכום התשובה, שההיתר לצחצח שיניים הוא דווקא למי שמצטער מכך, אבל מי שיכול להימנע מזה בשבת ולא יגרם לו מכך צער, טוב שיחמיר. וגם כשהתיר כתב שנכון שתהיה מברשת מיוחדת לשבת, כדי להינצל מעובדין דחול.
ז,ו – למעשה ההיתר לכולם לכתחילה
והנראה שכיום שרגילים להקפיד כל כך על צחצוח שיניים, ההימנעות מצחצוח גורמת בוודאי צער, וגם עלול לצאת ממנו ריח רע, שכבר אין רגילים בו. ולכן לכתחילה אפשר להורות לצחצח שיניים. וגם אין צריך לייחד מברשת מיוחדת לחול, שהואיל והצחצוח הוא דבר רגיל ותמידי, אינו נחשב למעשה חול. והראיה לכך שהנוהג השתנה, שכל הפוסקים שהתירו לצחצח במברשת הזהירו לאסור במקרה שיורד דם, ומשמע שזה היה מצב שכיח. ויתר על כן במנח"י ג, מח, אסר לכולם לצחצח שיניים כי בדרך כלל יורד דם. והמציאות כיום ידועה, שהואיל ורגילים לצחצח, כמעט ואין מצוי שיורד דם.
ז,ז – שטיפת המברשת כשאין מתכוונים להשתמש בה עוד בשבת
כתב באג"מ או"ח א, קיב, ואול"צ ח"ב לה, ו, שאם אין לו צורך עוד במברשת זו בשבת, אין לשוטפה בשביל מחר. אולם מצינו שמותר לעשות דברים שאין בהם טרחה ורגילים לעשותם בלא לחשוב, גם כשמעשייתם תצמח תועלת ליום חול, ובלבד שלא יאמרו שעושים זאת בשביל יום חול, וכפי שאמרו בסוכה מב, א, וכן נפסק בשו"ע או"ח תרנד, א, שמותר להחזיר ביו"ט את ארבעת המינים למים, אף שהתועלת מזה היא לחול (וכן מבואר להלן כב, טז). עוד מצינו שמותר לנקות את השלחן אחר סעודה שלישית, כדי שהחדר יראה נקי או כדי שלא יימשכו לשם חרקים (מ"ב תרסז, ו; שש"כ כח, פז). ונראה פשוט שעל פי כל אחד משני העקרונות הללו מותר לשטוף את המברשת. ואין לתמוה על הפוסקים שהחמירו בזה, מפני שלפני כחמישים שנה עוד לא היו רגילים כל כך לצחצח שיניים, וגם הרגלי הניקיון היו פחות קפדנים, ולכן עצם הצחצוח וכן ניקוי המברשת היה נחשב כמעשה של איסטניסים או שוחרי רפואה. אבל כיום בוודאי מותר לשטוף את המברשת.
ז,ח – הדבקת שיניים תותבות
בהר צבי (א, קונטרס ט"ל הרים, מלאכת בונה) התיר, משום שאין ההדבקה מתקיימת. ולעניין חשש לש, שבעטיו אסר בשש"כ (יד, מ). עיין לעיל בהרחבות יב, ז, שאין בזה איסור, כי הלישה אינה מתקיימת, וגם אם נאמר שאיסורה מדרבנן, כיוון שהיא נעשית בשינוי אין בה איסור.
