ח – רחצה בשבת

פורסם בקטגוריה פרק יד - הטיפול בגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ח,א – האם מותר לרחוץ את הגוף בפושרים

גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף במים חמים בשבת, משום שהיו אנשים שמרוב להיטותם להתרחץ בחמים, חטאו וחיממו את המים בשבת ועברו על איסור הבערה ובישול, וכשהוכיחו אותם, טענו שמים אלה חוממו מערב שבת. לפיכך גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף גם במים שהתחממו בערב שבת בהיתר (שבת מ, א; שו"ע שכו, א). השאלה האם מותר לרחוץ את הגוף בפושרים. שלוש דעות נאמרו באחרונים:

א) גם פושרים וגם כשהופגה צינתם אסור: לבית מאיר (תחילת שכו), שו"ת רע"א (ג, נ) ושו"ת הרדב"ז (ד, צה), אסור לרחוץ אפילו במים שחוממו מעט להפיג צינתם, ורק בקרים מותר לרחוץ. לבית מאיר הפגת צונן מכלל הגזרה, "שאחרי שעיקר האיסור היה מפני הבלנין שהתחילו להחם בשבת ואומרים מער"ש הוחמו, א"כ מה לי אם הוחמו ממש ומה לי אם רק הוחמו כדי שתפיג צינתן, כל שנעשה ע"י אש שייך גזרת הבלנין". ורע"א והרדב"ז סוברים, שעיקר הגזירה נועדה לאסור רחצה בחמים ופושרים, אלא שהואיל וקשה לחלק ולהבחין בין הפגת צונן לפושרים, לפיכך אסרו הכל.

ב) פושרים אסור הופגה צינתם מותר: לחכם צבי (יא), חתם סופר (או"ח קמו 'אמנם'), תהלה לדוד (שכו, ג) ושביתת השבת (מלאכת מבשל הערה קכה), אסור לרחוץ בפושרים כי דינם כחמים, כמו שמוכח מהגמרא שבת מ, ב, ונפסק בשו"ע שכו, ד, שאסור לרחוץ בקרים ולהתחמם אח"כ כנגד המדורה. וכ"כ רמב"ן וריטב"א שאסור לרחוץ בפושרים מפני גזרת מרחץ. אבל במים שרק הופגה צינתם מותר לרחוץ, כי אינם נחשבים חמים. וכתבו תהל"ד ושביתת השבת, שבכלל פושרים כל שמרגישים בו חמימות. וכ"כ לוית חן (עט), ומנו"א (ב, י, נא-נב, 159), שאסור לרחוץ בפושרים.

ג) פושרים מותר: לנודע ביהודה (מהדו"ת כד), ח"א (ע, א), שו"ת זרע אמת (א, עא) וערוה"ש (שכו, ג), מותר לרחוץ בפושרים. ואין קושיה מהגמ' שבת מ, ב, מפני שהיושב ומתחמם כנגד המדורה דומה לרוחץ בחמים (נוב"י). וכ"כ בשו"ת אול"צ (ב, לה, ג) שמותר לרחוץ בפושרים, וכן נראה מאג"מ (ד, עד).

ומהם פושרים שהותרו לשיטה זו? לערוה"ש כל שנקרא חם בפי העולם אסור, ומה שלא נקרא חם הרי אלו פושרים המותרים. כיוצא בזה כתב אג"מ (ד, עד), ששיעור חום המים שאסור לרחוץ בהם בשבת הוא כמידת החום שדרך סתם בני אדם לרחוץ בהם בחול, וכל שהוא פחות מזה מותר.

ולדעת אול"צ, שיעור פושרים המותרים הוא כחמימות הרוק, שהוא כחום הגוף, שהוא עד 37 מעלות, אבל ביותר מזה אסור שהוא בכלל חמין. ולדעת שו"ת אז נדברו (ב, לה), חמימות הרוק היא חמימות מעטה מאוד עד שהגוף מרגיש קצת קרירות (ויתכן שכתב דבריו לשיטה שפושרים אסורים, ומה שמותר הוא כחמימות הרוק שפחותה מחום הגוף).

ח,ב – לרחוץ בקרים גוף וידיים ולעמוד מול תנור

שבת, מ, ב: "תנו רבנן: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא משתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו".

שלושה טעמים נאמרו בביאור האיסור: א) לדעת המאור (יח, א, בדפי הרי"ף), ור"ת (ספר הישר רכו), משום בישול, שהמים מגיעים לחום שהיד סולדת בו. וכ"כ הרשב"א שנראה מהירושלמי (ג, ד), שהאיסור הוא דווקא כשעומד קרוב למדורה במקום שהיד סולדת בו (ולדעה זו ראייה שחום יד סולדת הוא חום שהיד יכולה לעמוד בו). ב) לריב"א (תוספות מ, ב 'מפני'), שאם נתיר זאת יבואו לחמם מים לרחיצה, שכן החימום מול המדורה דומה לרחיצה. ג) לדעת רוב הראשונים, האיסור משום גזירת מרחצאות, שהפשרת המים שעליו כרחיצה במים פושרים (רמב"ם כב, ג, רמב"ן, ר"ן, מאירי ועוד).

ולדעת הרמב"ם האיסור הוא רק כשרחץ את רוב גופו בקרים ומתחמם מול המדורה, ולרא"ש (ג, ט) האיסור גם לחמם את המים שעל ידיו. ובשו"ע (שכו, ד-ה) הזכיר את דעת הרמב"ם בסתם, ואת הרא"ש כיש אומרים.

באר המ"א (שכו, ה-ו) שהרמב"ם והרא"ש מסכימים שטעם האיסור משום רחיצה בחמים, אלא שדין מים שהוחמו בשבת (אפילו בהיתר) חמורים ממים שהוחמו בערב שבת, ואסור לרחוץ בהם אפילו אחד מאבריו (כמו שמוכח מהגמ' שבת קלד, ב, וכ"כ סמ"ק רפב, וסה"ת רלג). ולכן הרא"ש מחמיר גם בחימום המים שעל ידיו. אולם הרמב"ם סובר, שהואיל ומדובר בחימום כנגד המדורה, דינו כדין מים שהוחמו בערב שבת, שמקצת גופו מותר, ורוב גופו אסור. וכ"כ שועה"ר שכו, ד, ומ"ב יז.[3]

במחלוקת זו תלוי הדין אם מותר להעמיד את הידיים מול מכונת יבוש ומפזר חום הפועלים בשבת בהיתר. בשש"כ יד, כז; יסודי ישורון ח"ה ע' קנג; ורבבות אפרים ח"ו קצב, ג, החמירו גם כשהחום לא יגיע ליד סולדת. ובילקוט יוסף ח"ד ע' סה, נטה להקל, מפני שסתם וי"א הלכה כסתם. אמנם כשהיד סולדת כתב בבאו"ה 'יש אומרים' שגם לדעת הסתם אסור משום בישול.

ח,ג – האם מותר להתרחץ במים פושרים שהתחממו בשבת בהיתר

לפי מה שלמדנו ממ"א שכו, ה-ו, ושועה"ר ד, ומ"ב יז, כולם מודים שאסור לרחוץ אפילו ידיים במים שהתחממו בשבת בהיתר, כגון שהוחמו על ידי נכרי לצורך חולה. וכ"כ מנחת שבת פו, ה; קצוה"ש קלג, בבדה"ש ג. וכ"כ שש"כ (יד, ב), וארח"ש (ח"ב כא, ב). ולפי זה כתב בשש"כ שאם יהודי העמיד מים ליד התנור במקום שאינם יכולים להגיע לחום שהיד סולדת בו, אסור לרחוץ בהם ידיו. (אמנם כתב בשעה"צ שכו, ז, שלפי הגר"א בדעת הרמב"ם, אם המים פושרים, מותר לרחוץ בהם מיעוט גופו). וצ"ע אם מה שכתבו לאסור מים שהתחממו בשבת בהיתר, הכוונה כפי גזירת מרחצאות, היינו שלדעת הסוברים שבפושרים מותר, גם בזה בפושרים מותר. ואלה שכתבו כאן שבפושרים אסור, הוא מפני שמחמירים גם בפושרים שהוחמו מערב שבת. ובאול"צ ח"ב לה, ג, כתב שדין מים שהתחממו בשבת חמור יותר, וגם המקילים בפושרים שהתחממו מערב שבת יחמירו בפושרים שהתחממו בשבת.

ח,ד – מים שהתחממו בשבת בדוד שמש

כתב באול"צ (ח"ב לה, א) שכשם שמחמירים במים שהתחממו בהיתר בשבת כך יש להחמיר שלא לרחוץ אפילו ידיים במים שהתחממו בדוד שמש.

אולם כתב שש"כ (יד, ג) עפ"י רשז"א (ומצא לזה מקור מרע"א), שדין מים שבדוד שמש קלים יותר ממים שהוחמו בשבת בהיתר, הואיל ובשבת לא נעשתה שום פעולה במים כדי לחמם אותם אלא מעצמם התחממו, ולכן דינם כדין מים שהוחמו מערב שבת, שמותר לרחוץ בהם מיעוט גופו ולא רובו, וכ"כ בילקוט יוסף (ח"ג עמ' קסג-קסה). וכתב בשש"כ שמותר לכתחילה לתת מים קרים בשמש כדי לחמם אותם ולרחוץ בהם אח"כ חלק מן הגוף. וכן הדין במים שהתחממו על ידי שעון שבת (ארח"ש ב, כא, ז).

ופשוט שמותר לערב מים חמים בקרים, כדי לרחוץ בהם מיעוט גופו, כי אין זה נחשב כמי שמחמם את המים הקרים בשבת, אלא כמי שמצנן את החמים (רשז"א, שש"כ יד, הערה טו. ובארח"ש ב, כא, הערה טו דן בעוד טעמים שמובאים באחרונים).

ח,ה – רחיצה וטבילה בצונן

בשבת מ, א, מובא שמותר לרחוץ במים צוננים. ואף שהמרדכי כתב שההיתר הוא רק לשפוך על עצמו מים, אבל אסור להכניס בהם את כל גופו. הבית יוסף כתב שמותר להכניס את כל גופו לתוך המים, קל וחומר מההיתר לרחוץ בחמי טבריה. וכן כתב בשו"ע שכו, א: "בחמי טבריה מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר בצוננים".

ח,ו – רחיצה בנהר והעלייה מן הרחצה

שבת קמא, א: "אמר רב יהודה: מאן דסחי במיא – לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי ארבע אמות בכרמלית. אי הכי, כי קא נחית נמי, קא דחי כחו (את המים) ארבע אמות, ואסיר! – כחו בכרמלית לא גזרו". וכן נפסק בשו"ע שכו, ז: "הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר (מ"ב, תכף כשעולה סמוך לנהר) מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ארבע אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש ריבוי מים על גופו". כלומר פחות מד' אמות סמוך לנהר יתנגב וילבש את בגדיו.

עוד הזהיר בפמ"ג (משב"ז ב), שגם בעת עלייתו מהנהר, אם הוא הולך במים הרדודים, לא יצא בבת אחת אלא יעמוד וינער את המים שמעליו וימשיך לעלות מן המים, משום שהנהר הוא כרמלית ונמצא שנושא את המים ד' אמות בכרמלית. וכ"כ מ"ב כב.

וכתב הרא"ש, שדווקא בנהר וים הקפידו על טלטול המים, ואפילו שהם כרמלית. אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, אינו צריך לנגב את המים שעליו, וכ"כ שו"ע שכו, ז. וביאר בב"י שהטעם לכך, מפני שמי הגשמים מועטים. והט"ז ב' הקשה, שהרבה פעמים הבגדים ספוגים ביותר מים, אלא ביאר שלא גזרו בזה כי אי אפשר להימנע מהירטבות במי גשמים. ובתורה לשמה פו, פירש, שהרוחץ במים מביא את המים על עצמו ברצונו, ולכן עליו להיזהר בהם.

ח,ז – שמותר לרחוץ הגוף והשיער

מהגמ' (שבת נ, ב) משמע במפורש שאין איסור ליבון בגוף האדם, ומותר בשבת לרחוץ הגוף במיני עשבים שמלבנים ומצחצחים. וכ"כ הר"ן והמאירי שם. וכ"כ שיבולי הלקט (סי' ק"י). וכן פסק השו"ע (שכו, ט): "מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שיער מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד שלא יהיה הרוב מדבר המשיר". ואם הרוב מדברים המשירים שיער, למרות שאינו רוצה בהשרת השיער, הרי זה פסיק רישא ואסור.

אמנם מצד סחיטה יש חשש, כפי שיבואר להלן, ומ"מ לא נמנעו מחמת זאת לרחוץ לכלוך שבשיער, וכפי שכתב מ"ב שכו, כה, שמותר לרחוץ הפנים, כולל הזקן והשיער. וכ"כ בשש"כ (יד הערה א) בשם רשז"א, שמותר לרחוץ שיער הזקן מלכלוך. וכ"כ אג"מ או"ח א, קלג. ואף שמדברי הא"א (שכ, יז) נראה שהיה נוהג שלא לרחוץ במקום השערות. וגם בשו"ת אבני נזר (קנז, יד), כתב שלדעת הרמב"ם צריך להיזהר כשרוחץ פניו שלא ירחץ שיער זקנו, ואולי חששו מסחיטה, אבל מצד כיבוס, היינו ניקוי השיער, אין איסור. וגם למעשה נפסק שמותר לנקות השיער מלכלוך, וכפי שכתב שו"ע ומ"ב, רק שלא ישיר שיער.

ח,ח – סחיטת שיער

שבת קכח, ב: "תנו רבנן: אם היתה (היולדת) צריכה לנר – חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן – חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד – מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה – מביאה לה בכלי… אם היתה צריכה לשמן וכו'. תיפוק ליה משום סחיטה! – רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער – מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי – משנינן".

ונפסק ברמב"ם לעניין כביסה (שבת ט, יא): "אין סחיטה בשיער". אלא שכתב המגיד משנה, שמכל מקום איסור דרבנן יש. (ורק לצורך יולדת התירו מפני הסכנה, אלא שהעדיפו להתיר איסור דרבנן מאשר טלטול כלי). וגם הכסף משנה הסכים לזה. וכ"כ האהל מועד (דרך יב נתיב כא) וז"ל: מי שרחץ במים ינגב עצמו ממים שעליו וכו', אבל מים שבראשו לא ינגב (נ"ל שכוונתו שלא יסיר את המים), שאע"פ שאין סחיטה בשיער, מ"מ יש איסור, עכ"ל. וכן כתב המאירי (נדה סז, ב), שיש להזהיר את הנשים הטובלות בליל שבת שלא יסחטו שערותיהן.

ולכאורה מה איסור יש בזה, שכן מצד ליבון כבר למדנו משבת נ, ב, שאין איסור. אלא שהאיסור מצד דש, כשסוחט מים משיערו ומשתמש בהם לרחיצה. וכפי שביאר רשז"א (שש"כ יד, הערה א), והוסיף שבעת סיום הרחצה אין איסור בזה, כי אין לו צורך במים. ובארח"ש יג, הערה פד, כתב שאולי עפ"י הר"ן (שבת קכח, ב) סחיטת שיער בסוף הרחצה נראית כסחיטת כיבוס, ולכן אסורה מדברי חכמים. ובמנוחת אהבה (יב, כא, 68), ביאר שאסרו חכמים לסחוט, שמא יטעו לסחוט דבר שאסור מהתורה.

ויש ראשונים שמתירים סחיטת שיער, וכן דעת המאורות וההשלמה בשבת קכח, ב, שאין איסור סחיטה בשיער כלל. וכן משמע מהרשב"א והריטב"א שם. ונראה שכל החידוש הוא שאין סחיטת דש, אבל כיבוס לא שייך בגוף ובשיער. ובחידושי הר"ן מובאת סברה שרק בשמן שנדבק בשיער יש סחיטה מדרבנן, אבל לא במים. ועיין בילקוט יוסף שבת ח"ד עמ' ס-סא, וארח"ש יג מט-נד, בדיון אם יש סחיטה בשיער.

ומנגד הכלבו והראב"ד אסרו סחיטה בשיער, ולא זו בלבד, אלא שמחמת זה אסרו לטבול בשבת. וז"ל בית יוסף יו"ד קצט, ו (ג): "כתב הכל בו (סי' פו דף נד ע"ד) אני תמה היאך אשה יכולה לטבול בליל שבת ויום טוב והיאך תנצל מסחיטת שיער, ולכך אני אומר שראויה הטבילה לידחות עד מוצאי שבת ויום טוב ע"כ. ואע"פ שהן דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הטבילה עמ' צח), אין לדחות דברי כל הני רבוותא דשרו לטבול ביום טוב ושבת. ועוד דהכי משמע בהדיא בריש פרק במה אשה יוצאה (שבת נז, א). וחששא דסחיטת שיער אינה כלום, שהרי פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת (הי"א) שאין סחיטה בשיער, וכתבתי טעמו בטור אורח חיים סימן ש"ל".

ולכאורה יש לשאול, הרי הב"י הסכים שלדעת הרמב"ם יש איסור דרבנן לסחוט שיער, ומדוע התיר לטבול. ויש לפרש שהוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן (אג"מ או"ח א, קלג, ילקוט יוסף ח"ד ע' ס).

ומ"מ למדנו שיש ראשונים שהזהירו לא להתרחץ כדי שלא יגיעו לאיסור סחיטה. וכפי שכתב הכלבו בשם הראב"ד. והמאירי (נדה סז, ב) כתב להזהיר הטובלים בשבת שלא יסחטו שערותיהם. וכ"כ מהרי"ל כמובא במ"א שכו, ח, שמנהג הנשים שלא לטבול שלא בזמנם הוא מנהג נכון, מפני חשש סחיטה וטלטול ד' אמות. וכ"כ במ"ב שכו, כא, לעניין שלא לרחוץ בנהר.

ח,ט – סיכום השיטות בסחיטת שיער וניגוב במגבת

לסיכום, יש ראשונים שסוברים שאין כל חשש סחיטה בשיער (מאורות והשלמה, וכך משמע מרשב"א וריטב"א). ולדעת רבים אסור מדברי חכמים לסחוט בידיים את המים מן השיער (רמב"ם, אוהל מועד, מאירי, ולכך נטו רוב האחרונים). ויש שאף הזהירו שלא להתרחץ ולטבול שמא יגיע לסחיטה (ראב"ד, מהרי"ל).

ולהתנגב לכאורה מותר ללא כל חשש, שגם אם המים יוצאים משערו למגבת, אין בזה חשש סחיטת דש כי המים נבלעים במגבת ואינם ניכרים לעין. וכ"כ בשש"כ יד, כב, וילקוט יוסף (ח"ד ע' סא). ויש שכתבו להתנגב בנחת (בא"ח ש"ש פקודי ח), וכפי הנראה לדעתם, גם בעת הניגוב, כשמוציאים מים מתוך השיער, יש איסור דש מדרבנן. והעיקר שגם מדרבנן אין בזה סחיטת דש.


[3]. לב"י אין חומרה במים שהוחמו בשבת יותר מאשר בערב שבת, ולכן דעת הרמב"ם מובנת, שרק רוב גופו אסור. ואת הרא"ש ביאר או כדעת ר"ת, שהאיסור הוא משום בישול, שכן הוא מחמם את המים לחום שהיס"ב וממילא גם את הידיים בלבד אסור. ועוד פירש לפי הריב"א.
פורסם בקטגוריה פרק יד - הטיפול בגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן