ו – סבון נוזלי וקשה ושימוש במגבונים

פורסם בקטגוריה פרק יד - הטיפול בגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו,א – סבון

ביחו"ד ב, נ, כתב שלאשכנזים הנוהגים כרמ"א ראוי להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה, אבל לספרדים אין חשש. וזה עפ"י המחלוקת לעניין ריסוק קרח והפשרת קרוש לנוזלי (לעיל יב, יא, ושו"ע שיח, טז), שלדעת התרומה והרא"ש אסור, ולדעת רוב הראשונים ושו"ע, מותר. והרמ"א החמיר לכתחילה. אולם באמת אין בזה חילוק בין אשכנזים לספרדים, שכן למעשה, המ"ב שכו, ל, סבר שאין חשש נולד בסבון ורק משום ממרח אסר. ומאידך, בבא"ח ש"ש יתרו טו, ואול"צ ח"ב לה, ה, אסרו משום נולד. וכן לעניין ממרח, המחלוקת אינה תלויה במנהגי העדות.

ו,ב – האם יש איסור דש בסחיטת בגד

כפי שלמדנו בהרחבות לעיל יא, יז, ג, נחלקו הראשונים אם הסוחט בגד לצורך נוזלים היוצאים ממנו עובר באיסור תורה של דש. לדעת הרמב"ם (ט, יא), רמב"ן (שבת קיא, א) ורש"י (קמה, א 'פטור'), אין בזה איסור תורה, אבל כפי הנראה יש איסור חכמים. והטעם, שאין איסור תורה בדבר שאינו גידולי קרקע (רמב"ן), או מפני שהנוזל הספוג בבד לא גדל בתוכו (רש"י). ורק על סחיטת זיתים וענבים עוברים באיסור סחיטת דש מהתורה (קמה, ב). לעומתם דעת רוב הראשונים, שהסוחט בגד לצורך מימיו עובר באיסור תורה של דש. שהואיל ורגילים לסחוט בגד, הרי שסחיטתו כמוה כסחיטת זיתים וענבים. וכך דעת ר"ת; רשב"א כתובות ו, א; רא"ש שבת כב, ד; תרומה סי' רמד; מאירי שבת קמה, א, ועוד.

ו,ג – האוסרים שימוש במגבונים לחים בשבת

יש שאסרו להשתמש במגבונים לחים, הואיל ותוך השימוש בהם נסחטת מהם לחות, וכיוון שרוצים בלחות הזו, הרי עוברים בכך על איסור דש. וכ"כ בארחות שבת יג, מו, והסביר את דבריו בהערה פא, שהואיל והמגבונים ספוגים בנוזלים רבים, אין זה דבר שאינו מתכוון אלא פסיק רישא שהנוזל ייסחט. מה עוד שברוב המקרים הוא מתכוון לסחוט, כי הוא רוצה שהנוזלים הבלועים במגבון יצאו וישפרו את הניקוי. וכ"כ במנחת איש יג, מח, שאסור להשתמש במגבונים, מפני שעיקר שימושם בשביל לחותם הפנימית והוי סוחט. וכ"כ בחוט שני ב, עמ' רט, שאם תוך השימוש נסחטים נוזלים מן המגבונים אסור להשתמש בהם מהתורה. (אלא שלא פירטו כמה לחות או נוזלים צריכים לצאת כדי שיהיה אסור, האם טופח על מנת להטפיח, או טיפות ממש).

ובשבט הלוי ח, נט, כתב, שאם הלחות החיצונית של המגבון מספיקה לצורך הניגוב, ואין לו צורך להוציא נוזלים מתוך המגבון, אזי למרות שיתכן שתוך הניגוב ידחוק את המגבון וייסחטו נוזלים, הרי זה דבר שאינו מתכוון ומותר. אך סיים שלפי מה שנתברר במציאות, שהמגבון ספוג בהרבה נוזלים, כמעט ואי אפשר שלא יסחט בעת הניגוב, ולכן הוא קרוב לפסיק רישא, ויש להחמיר. וחזר על דבריו בחלק י, נח. כיוצא בזה כתב במנחת יצחק י, כה, שהואיל ויש ספק אם מותר להשתמש במגבונים אלו, ואין בזה צורך כל כך כי אפשר לשטוף את התינוק במים, אין להקל בזה.

ו,ד – דעת המקילים

לעומת זאת בשו"ת הר צבי א, קצ, נטה להתיר לקנח בשבת בנייר רטוב, כי די לו במים שעל הנייר. ואף שתצמח תועלת מן המים שיצאו מהנייר, יש מקום לומר שאין לו בזה הכרח, וכיוון שאינו מתכוון לסחוט אין איסור. ועוד אפשר לומר, שכיוון שמים אלו הולכים לאיבוד, אין בסחיטתם איסור דש. אלא שלא ברור לגמרי שהם נחשבים כהולכים לאיבוד, שכן יש בהם תועלת לצורך הניגוב. ואין לגזור שמא יבוא לסחוט, כי גם אם יסחט, לא יהיה בזה איסור תורה, הואיל והמים לא גדלו בנייר, והרי הם ככבשים ושלקות לשמואל, שאין חיוב על סחיטת מימיהם. ואמנם בבגדים, למרות שהמים לא גדלו בהם, לדעת רבים אסור לסוחטם מהתורה משום דש, שכן דרך לסוחטם, אבל בנייר שאין דרך לסוחטו אין איסור תורה, ולכן אין לגזור שמא יבוא לסוחטו.

ובשו"ת ויען יוסף או"ח קסג (לרבי יוסף גרינוולד מפאפא) כתב, שאם המים שיוצאים מהנייר הולכים לאיבוד, אין בזה איסור. ולמדו מזה היתר למגבונים אף שהיה אפשר לטעון כנגד, שהמים מועילים לניגוב, כפי שהעלה בדרך ספק בהר צבי.

ובאג"מ או"ח ב, ע, התיר לשרות מגבת נייר במים כדי לקנח בה את השולחן, כי "מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע בתוך הנייר". ולמרות שגם בשיער אין המים או השמן נבלעים, ובכל זאת אסרו חכמים, זה מפני ששיער רגילים לסחוט ואילו נייר אין רגילים לסחוט "לא לצורך המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה… וגם אפשר דליכא פסיק רישא בנייר, שאין מחזיקין בחזקה אלא לפי מה שמזדמן, שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט".[1]
וכן התיר בשש"כ יד, לז, לרחוץ את הפנים או את הידיים בממחטה שספוגה במי בושם, כי מי הבושם אינם נסחטים מן הממחטה ואין כאן איסור סחיטה. וכן מובא שם מרשז"א בהערה צט, שדין זה דומה למה שכתב במ"ב תריג, כה, שמותר להעביר על עיניו מפה שקינח בה ידיו ורגליו בערב יוה"כ, למרות שהיא עדיין לחה קצת מקינוח הידיים של אתמול, ואין חוששים לסחיטה. והוסיף רשז"א, שאם אינו סוחט ממש את המגבון, לא יוצא ממשות מהנוזלים שבפנים, ואפילו אם יוצא קצת אין זה פסיק רישא, כי לא תמיד יוצא. ועוד הוסיף, שאפילו אם סוחט את המגבון בחוזק כדי לנקות לכלוך, כיוון שהנייר וגם הנסחט הולכים לאיבוד ולא נשאר כי אם ריח בלבד שאין בו ממש, אפשר דאין זה דומה כלל למפרק שנשאר בעין כדי להשתמש בו אח"כ, אלא שעל סברה זו לבד לא סמך, שכן אסר לנגב בצמר גפן שטבול במים או באלכוהול. אלא החילוק העיקרי, שצמר הגפן ספוג בהרבה נוזלים והוא יותר אוורירי, ואילו הנייר ספוג במעט, ואינו אוורירי כל כך. וכן מובא מרשז"א במאור השבת מכתבי הרשז"א כא, א-ב*.[2]

וכן התיר ברבבות אפרים ח"ו קצד, ג, שלא שייך בזה סחיטה, הן לניקוי תינוק והן לניקוי שולחן, רק שלא ידחוק. ואין לחוש לדברי רב אחד שאסר. וכ"כ בשו"ת מראה הבזק ג, מח, ובתנאי שאין טיפות זבות מן הממחטה בעת השימוש. ואם טיפות זבות, במקום הצורך אפשר להקל בקינוח זהיר, שאין הכרח שיגרום ליציאת טיפות.

וכן התיר במנו"א ח"ב, יב, 20, כי אין הכרח שהמים הבלועים יצאו, והוא משתמש במים שעל פני המגבון. והוסיף שאין לאסור שמא יבוא לקנח בחוזק ויסחט, שאפילו אם יקנח בחוזק יש אומרים שאין בזה איסור תורה, כיוון שהמים לא גדלו בנייר. ואף לסוברים שיש איסור דאורייתא של דש בסחיטת בגדים, "יש לומר שנייר שבלע משקה אינו עומד לסחיטה כל כך, והוי ליה כתותים ורימונים ולא דמי לבגד רטוב שעומד לסחיטה כדי ללובשו".

ובילקוט יוסף שב, לא, כתב בשם אביו שהמיקל במקום הצורך יש לו על מה לסמוך ובלבד שיקנח בנחת. אבל בילקוט יוסף כרך אוצר דינים לאשה ולבת עמ' שצא' חזר בו (אבל לא בשם אביו) וכתב "ואם היה אפשר לקנח בנחת באופן שלא יהיה פסיק רישא שיצא המים, אין הכי נמי היה מקום לדון בדבר, אבל זה דבר שאי אפשר ליזהר בו ויש בדבר חשש איסור תורה".

ו,ה – הלכה למעשה כדעת המקילים

ונראה להקל, מפני שאין מגמה לסחוט את המגבונים, כלומר להוציא מהם את הנוזלים, אלא רק להשתמש ברטיבות שעל גביהם לצורך הניקוי. וזו הסיבה שמשתמשים במגבונים במקום לשטוף במים, כדי שלא ישארו נוזלים על הגוף. ובתינוק, אם תשאר לחות על גופו, הלחות עלולה לגרום לגירוי העור. בנוסף לכך, בדרך כלל המגבונים המצויים אצלנו אינם ספוגים בכל כך הרבה נוזלים, עד שהקינוח יגרום בהכרח ליציאת נוזלים, כי יתכן מאוד שהנוזלים שעל פני המגבון מספיקים, והקינוח אינו חזק מספיק להוציא גם מן הבלוע בפנים. ואפילו אחר סחיטה בכוח, יצאו רק טיפות בודדות. וכן כתב הרב יחיאל ניישטאדט (ראש כולל 'אור עמרם', בני ברק) במאמר חשוב ויסודי בנידון זה. ומ"מ אם המגבונים רטובים מאוד, טוב לייבשם קצת.

ו,ו – הרטבת נייר טואלט לצורך קינוח

ועל פי מה שנתבאר מותר להרטיב נייר טואלט כדי לקנח בו הלכלוך. ואיסור כיבוס ודאי אין בזה, שאין רוצים כלל בכיבוסו שהרי לבסוף הוא מתלכלך יותר, ומסתבר שאין דין כיבוס כלל בנייר. אבל החשש הוא משום דש, שרוצה אולי שהמים יצאו מהנייר כדי לקנח. ולכן נכון שיקנח בנחת, באופן שלא יגרום בהכרח למים להיסחט מהנייר, ולא יהיה פסיק רישא של סחיטת דש. וכן כתב בהר צבי ח"א קצ. וכ"כ באגרות משה או"ח ח"ב ע, שמותר לשרות נייר במים כדי לקנח בו השולחן. וכ"כ מנוחת אהבה ח"ב יב, ו; וילקוט יוסף שכ, לה (ע' שסו).

אמנם בשמירת שבת כהלכתה (יב, מ), מחמיר בזה מצד דש. ולכן אסר לנגב שולחן במטלית לחה, שכן בהכרח יבוא לידי סחיטה כאשר ישתמש במטלית זו. וכיוון שהוא רוצה במים הנסחטים על מנת לנקות בהם השולחן, ממילא יש בזה איסור דש.

וכפי שלמדנו באגרות משה (או"ח ח"ב ע') אינו חושש לזה. ונימק זאת משום שהמים הולכים לאיבוד. ואף שבסימן ש"כ סעיף י"ח, חושש השו"ע לדש גם כאשר המים הולכים לאיבוד, ושלא כדעת הערוך. מכל מקום כתב, שנראה שהנייר עצמו אינו בולע המים, ואף שגם כשאינו בולע ישנו איסור דרבנן, כמו בשיער. אע"פ כן התיר מכיוון שיש בזה תרתי לטיבותא, שאינו סוחט המים לכלי, וכן אין דרך לסחוט מים מנייר כלל, לא לצורך המים ולא למלבן, ואינו מתכוון לזה. וגם אפשר שאין כאן פסיק רישא בנייר, שאין מחזיקין אותו בחוזקה, אלא לפי מה שמזדמן, שוודאי אין לאסור בלא מתכוון, ע"כ. ומה שכתב שהנייר אינו סופג, אינו נכון בניירות טואלט ומטפחות נייר שלנו. אבל אפשר לומר, שאין לו צורך במים הספוגים בתוך הנייר, ודי לו במים שעליהם. ולכן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שכן אין זו דרך דש. ובמקום צורך של כבוד הבריות לניקוי הגוף אפשר להקל. ובנוסף לכך, לרש"י, רמב"ם ורמב"ן כל איסור דש בבגד הוא מדרבנן (כמבואר לעיל בסעיף הראשון, בתחילת הבירור), והרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן שרבים מקילים בו, ובוודאי בשעת הצורך (כמבואר לעיל ט, 2).


[1]. כתב בספר מאור השבת ח"ב עמ' תקכב, שאין ללמוד מדברי האג"מ היתר להשתמש במגבון לח או טישו ספוג, וכמה טעמים לכך: א' האג"מ דיבר על מקרה שהמשקה לא נבלע בתוך הנייר אבל במגבון או טישו של ימינו הוא נבלע. ב' האג"מ התיר כי אינו מתכוון לסחוט, מפני שאפשר להסתפק במים שעל פני הנייר, אבל מגבונים לחים אינם רטובים מספיק ולכן הוא נצרך לסחוט את הנוזלים הבלועים בהם. ג' מה שכתב שאין דרך לסחוט בנייר לא שייך במגבונים לחים כי דרך שימושם בסחיטה. ואפשר שכל מה שהתיר הוא להעביר נייר רטוב בנחת על השולחן כדי לאסוף פירורים וכדומה, אבל לא לקנח את הלכלוך הדבוק על השולחן. ושם ממכתב רשז"א כא, עולה שהוא נוטה להקל, כי המים הללו הולכים לאיבוד.

[2]. ואמנם בארחות שבת (בירורי הלכה בסוף עמ' תקעה) כתב שלאחר שהובאו בפני רשז"א דברי המומחים שאכן הנוזלים ספוגים גם בתוך המגבון, חזר בו והורה לאיסור. אבל בקובץ 'אור השבת' כתב: "והעיד בפני ת"ח מופלג מחשובי צאצאיו של הגרשז"א, הגר"ח גולדברג שליט"א, שסבו הגדול הורה למעשה זמן קצר לפני הסתלקותו שמותר להשתמש בממחטות אלה ולא כפי שנכתב במנחת שלמה ובארחות שבת שחזר בו מהוראתו. וכן הועד בפני שהגרמ"פ בעל אגרות משה התיר אף הוא".
פורסם בקטגוריה פרק יד - הטיפול בגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן