הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – ראייה שיש בה חידוש והתפעלות

ד,א – הגר ליד הים או ההר

להרחבת הערה 2 – עיין לעיל בהקדמה כלל ג' בדעת הא"ר ודעימיה, שממנו יסוד דין זה. וכ"כ בפס"ת רכח, א, לעניין נופים.

ויש לעיין, האם המתגורר ליד חוף הים התיכון בתל אביב כשיבקר בצרפת, האם לא יברך על חוף הים התיכון כי ראהו בתל אביב. או אולי נאמר שכל חוף שאינו יכול להגיע אליו בנסיעה של יום, ייחשב כמקום אחר לגמרי.

ד,ב – ראיית הים ממרחק של כמה ק"מ

כתבתי שעל ראייה מטושטשת שאינה יכולה לרגש אין מברכים. לפי זה ראיית הים מהר ברכה אינה נחשבת לראייה, ואמנם יש שמתרגשים מכך, אבל נדמה לי שההתרגשות היא לא מהים אלא מהעובדה שממרחק רב כל כך רואים את הים. ואף אם יראו את הים מישובים קרובים יותר לים, כמו אלקנה, נראה שעדיין הראייה מטושטשת ואינה מרגשת, ולכן אינה ראייה. והמשמעות להלכה כפולה. א) שאין מברכים על ראייה זו. ב) אם ראה באופן זה ואח"כ התקרב לים וראהו היטב, חייב לברך. ואין לנו אלא להשאיר לכל אדם לקבוע לעצמו אם הוא רואה את המקום היטב או לא.

ד,ג – ראיית הר גדול ממרחק של כמה ק"מ

אף שכתבתי שהרואה את הים מישובים המרוחקים ממנו כחמשה עשר ק"מ, לא יברך. אם יראה את הר חרמון ממרחק כזה, יברך. שהואיל וההר גבוה ובולט, גם ממרחק כזה הוא נראה ברור. ולעומת זה, ראיית הים היא בזווית שטוחה, ולכן הים אינו נראה היטב. אמנם אם הישוב אלקנה (שרחוק כחמשה עשר ק"מ מהים) היה בגובה של כשמונה מאות מטרים מעל פני הים, הרואה ממנו את הים מסתבר שהיה צריך לברך, כי הגובה היה מאפשר לו ראייה טובה של הים. הרי שאין לקבוע את הכלל לפי המרחק, אלא הוא שילוב של מרחק וגובה, שהכל תלוי ברושם שהראייה עושה על הרואים.

תפריט