הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

כב – מציב גבול אלמנה

כב,א – בתי ישראל שנחרבו

יש לשאול האם כאשר רואים את שרידי הבתים מישוב יהודי בימי הבית השני ואחריו, כמו הבית השרוף בירושלים, ותילי חורבות שבציפורי ואושא, האם יברך "דיין האמת". ונלענ"ד שעל ראיית המקום שנחרב באופן כללי בוודאי אין לברך. שכן מוכח ממה שלמדנו שהרואה ערי יהודה וירושלים בחורבנן צריך לקרוע, ולא אמרו שצריך לברך 'דיין האמת' (שו"ע תקסא, א-ב). שאם היה צריך גם לברך על ראיית ערי יהודה וישראל בחורבנן, היה צריך לציין זאת. אמנם לגבי הרואה את תילי הבתים עצמם עדיין צ"ע. ואף שנלענ"ד שגם מי שמתרגש מראייתם לא יברך, אין לי ראייה לזה. ואולי כדי שישאר הצער על חורבן הבתים ויברכו על ראייתם, צריך שעוד יזכרו את יושביהם. וכעין מה שמסופר בגמרא (ברכות נח, ב) על בית רב חנא בר חנילאי.

כב,ב – מציב גבול אלמנה

ברכות נח, ב: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן אומר – ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר – ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם, בישובן אומר (משלי טו): בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר (תהלים צד): אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".

כב,ג – מהם בתי ישראל ביישובן

בברייתא מבואר: "בתי ישראל בישובן" משמע בהיותן מיישבים את ארץ ישראל. וכך כתב ר"ח, רמב"ם (הל' ברכות י, י), וכך פירש רש"י, כגון בימי בית שני, וכ"כ בב"י ושו"ע רכד, י. לעומתם הרי"ף כתב: "הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן", וביאר הא"ר, שלשיטתו אף על בתי כנסיות שבחו"ל מברכים.

כב,ד – אימתי נחשב הצבת גבול אלמנה

ממסקנת ב"י עולה שעיקר הברכה נתקנה בא"י, אלא שהוסיף שמשמע שהכוונה בזמן הבית. וכ"כ בט"ז רכד, ב, בשמו: "שאין מברכים על בתי ישראל אלא אם כן היו בא"י ובזמן הבית. וזה גם כן כוונת רש"י וכו'". ובמשב"ז ב, הסיק למעשה, שכאשר המקדש חרב יש לומר את הברכה בלא שם ומלכות.

ולא יתכן להבין שמברכים על בתי  ישראל בזמן המקדש בלבד, שהרי דברי הגמרא נאמרו לאחר החורבן, והגמרא לא ציינה שזה דווקא בזמן הבית. וכן הראשונים והאחרונים לא כתבו כך. וגם מה שכתב שזו כוונת רש"י לא יתכן, שרש"י כתב: "כגון בישוב בית שני". ולא כתב "בזמן בית שני" אלא "בישוב", כלומר שהדוגמא מבית שני היא דוגמא בחזרת היהודים לגבולם ולישיבתם בארצם. ונראה שכוונתו לומר, שבעת שהיהודים חיו בארץ בהשפלה, לא בירכו, כי לא היתה ישיבתם מבוססת ולא היתה בה נחמה, וכפי שכתב הב"י: "ויותר נראה לומר דבתי ישראל בישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע". ואח"כ כתב: "ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות, אין מברכין עליהם, אלא אם כן היו בארץ ישראל ובזמן הבית, ונראה שזו היתה כוונת רש"י גם כן במה שכתב כגון בישוב בית שני". ונראה שכוונתו לומר שאם במקרה היו מיושבים במקום אחד בתוקף וגבורה, בגלל מעמדם האישי של אותם הגרים שם, או מפני שבמקרה השלטון עמד לצידם. כל זמן שאין זה מבטא מצב כללי של תהליך התיישבות וחזרה לארץ, אין מברכים. ולכן ציטט אח"כ את רש"י שכתב "כגון בישוב בית שני", היינו לאו דווקא בזמן הבית, אלא "כגון".

כב,ה – הסברת דברי הרי"ף

הרצי"ה בהערות לעולת ראיה ח"ב ע' תכב, ביאר את הרי"ף, שכתב: "הרואה בתי כנסיות של ישראל מברך וכו'", שבביהכ"נ יש תשלומים לעיקר ישובם של ישראל שהוא בארץ ישראל, וכדאמר ר' יוחנן (ברכות ח, א), שזה מה שהועיל לזקנים בחו"ל להאריך ימים. והיה רגיל לומר על זה, שבית הכנסת הוא כמו שגרירות של א"י, 'אקס טריטוריה'. הרי שאפילו לרי"ף כל עניינה של ברכה זו הוא על ישוב הארץ והנמשך ממנה (ע' פניני הלכה ליקוטים א' ו, א-ג).

ועיין בספרו של הרב יהודה זולדן "מלכות יהודה וישראל" ע' 427-435, ושם הסביר בדעת הרי"ף, שעל ידי בית הכנסת מתגלה ערך התקבצותם יחד ולא כאוסף מקרי של בתי יהודים בלבד.

למעשה, דעת רוה"פ שעל בית כנסת שבחו"ל אין לברך. אמנם הרב יהודה אסאד, כתב לברך בחנוכת בית כנסת בחו"ל (יהודה יעלה יו"ד א, רעז. וכ"כ בשולחן הטהור רכה, ה). אולם שאר הפוסקים כתבו לומר את הברכה בלא שם ומלכות.

כב,ו – למסקנה צריך לברך

במ"ב רכד, יד, הביא את דעת רש"י ולעומתו הרי"ף וא"ר שחשש לדבריו. ומשמע שעל בית כנסת שבישוב בארץ ישראל, יברכו לכל הדעות. ולכך נטה בעשה לך רב ח"ד ה, והביא את מנהגו של הרצי"ה לברך. אמנם כתב שלא רצה לכתוב זאת בספרו 'מקור חיים', שהוא דבר חידוש.

בשיחות הרצי"ה ויקרא עמודים 288-290 מובאים דברי הרצי"ה בהרחבה אודות חיוב הברכה בארץ ישראל, ושאין בית הכנסת מעכב. ושם בע' 289: "יש כמה שחששו לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל נוסחתו של הרי"ף אינה מוזכרת ברש"י. גם הרמב"ם (ברכות י, י) מביא את לשון הגמרא בלי שום תוספת הערה, והשולחן ערוך מעתיק את דברי רש"י כלשונם. אם כן, אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן בישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי".

כב,ז – מנהג גדולי ישראל לברך 'מציב גבול אלמנה'

מסופר בשרי התורה (אלפסי) ע' 347 שהרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים בירך בשם ומלכות על ראיית פתח תקווה. וכן מובא בשיחות הרצי"ה ויקרא ע' 291 על רבי מרדכי גימפל יפה, שביקר ביהוד (בימי העלייה הראשונה), ואמרו לו שבני הישוב אינם שלימים כל כך בקיום מצוות, אלא מתנהגים בחוצפא דעקבתא. אמר: "לא אאמין עד שאראה בעצמי". ואחר שראה אמר: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, ועל כל פנים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה".

בעיתון חבצלת תרמ"ה, מתוארת כניסתם של עולי תימן לבתים בכפר השילוח, ובאותו אירוע ראשי כולל הספרדים וראשי חברת "עזרת נידחים" בירכו בשם ומלכות 'מציב גבול אלמנה'.

ר' חנן פורת סיפר שהרב אונטרמן (הרב הראשי לישראל), כשביקר בכפר עציון בראשית התיישבותו אחר מלחמת ששת הימים, בירך בבית הכנסת כשעוד היה בפחון.

הרב הדרי העיד כי הרצי"ה בירך לפני כארבעים וחמש שנים בגבעת וושינגטון, בפדיון הבן של בנו של הרב דניאל שילה. בעיטורי כהנים 90, סיפר הרב ראובן הילר, שהרצי"ה בא לברית מילה של תלמיד בנווה יעקב, ובירך.

כב,ח – האם לברך כל שלושים יום

בשיחות הרצי"ה (ויקרא ע' 290): "שאלה: האם יש לברך כל שלושים יום או רק בפעם הראשונה? תשובה: בהתחלת פרק הרואה, התוספות אומרים שכל ברכות הראייה נאמרות כל שלושים יום, מ"מ פה יש מקום לומר שזה יהיה רק בפעם הראשונה. יש מקום לבירורים בעניין זה. יש צורך במחקרים דקים מאוד לגבי מצבי ההרגשות. אם נאמר שהברכה מצד השמחה, אז היא צריכה להיות טריה וחדשה… יש גם מקום לומר שבדבר המתחדש מזמן לזמן גם השמחה מתחדשת. על כל פנים  לגבי 'מציב גבול אלמנה' נראה שיש לברך כל שלושים יום אם לא ראה בינתיים".

והשתדלתי לילך לפי קו ההסברה שהתווה מו"ר בסוגיה זו. ולכן, בכל מקום שהכרח הוא שיהיו מודעים להצבת גבול האלמנה – מברכים, בין מתרגשים ובין לא מתרגשים. ובמקום שכבר מיושב זמן רב אבל עדיין ניכר בו ערך ההתיישבות, כי הוא באזורים שעדיין צריכים חיזוק, מברכים בפעם הראשונה, כדוגמת שמברכים פעם אחת בלבד על ראיית בריות נאות ומשונות (שו"ע רכה, ט-י). ורק המתרגשים ומתפעלים, מברכים כפי שצריך לברך מעיקר הדין, כל שלושים יום. ובמיוחד כאשר מתפעלים מתוספת שכונה, נכון לברך אחר שעברו שלושים יום שלא ראו את הישוב.

ובישובים חדשים, שההתחדשות ניכרת בהם יותר, נכון לברך אחר שלושים יום, ובכל אופן מי שאינו מתרגש, לכל הפחות אם יראה תוספת בתים – יברך.

כב,ט – האם מברכים על ישוב שהממשלה החליטה להורסו

עיין במה שכתבתי בשם מו"ר הרב שפירא זצ"ל, שמברכים על ישובים גם כשהם מאוימים מטילים או שהממשלה זוממת למוסרם לערבים. אבל נראה שאם כבר הוחלט לעקור ישוב, ועומדים לקיים את ההחלטה, אף שעדיין מקווים לנס, אין לברך על אותו הישוב.

תפריט