הרואה בתי ישראל שנחרבו בארץ ישראל, מברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם דיין האמת” (ברכות נח, ב, שו”ע רכד, י). יש לברך גם על ראיית שרידי בתים שיהודים החריבו ומסרו לזרים בלחץ האומות, כמו בתי ישובי חבל ימית וגוש קטיף.
לעומת זאת, תקנו חכמים שהרואה בתי ישראל ביישובם, יברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה” (ברכות נח, ב, שו”ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה’ על חזרת ישראל לארצם. שלאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה. והנה עתה ריחם ה’ עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא ישעיהו (נד, ג-ה): “כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה’ צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא”.
במשך שנות הגלות הקשה, כאשר הישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את ישובם כיציב ולא היתה בו כל כך נחמה. וכשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני הישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על הישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על ‘פתח תקוה’, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על ‘יהוד’.
הרי”ף כתב שהרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו. לכתחילה יש לחוש לשיטתו, ולברך בעת שיראה את בית הכנסת שבישוב. אבל גם מי שראה ישוב בלא בית הכנסת שבו – יברך (ר”ח, רש”י, רמב”ם ושו”ע רכד, י).
