כה – מקומות שנעשו ניסים לאדם

פורסם בקטגוריה פרק טו - ברכות הראייה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/10-15-25/

כה,א – האם הברכה רשות או חובה

בפשטות ברכת "שעשה לי נס" היא חובה, וכ"כ מאירי, רא"ש, טור ושו"ע ריח, ד. אולם הראב"ד סובר שברכה זו רשות, וכ"כ רשב"א, ריטב"א, מכתם.

כה,ב – האם יברך מיד בעת הצלתו

כתב בשו"ת איש מצליח ח"ב או"ח יא, א, שיברך מיד בעת הצלתו, שאין סברה לחייבו לאחר שלושים יום ולא בעת הצלתו. וכ"כ בברכ"ה ח"ד ו, 148. מנגד כתב הפמ"ג (ריט, א"א י) בדעת המ"א, שבעת ההצלה אין מברכים. וכ"כ במ"ב ריח, טו. וכך נראה למעשה. והסברה שעל עצם ההצלה מברכים 'הגומל'. ועוד, שקשה לקבוע מיד לאחר ההצלה אם היה כאן נס, ואף כתבתי שצריך לשאול חכם על זה, מפני שיש אנשים שנוטים להפריז, ויש שנוטים למעט, ולכן צריך לבחון את הדבר על ידי חכם ומומחים לדבר.

כה,ג – מי שנעשו לו כמה ניסים

בברכות נד, א, משמע שמי שנעשו לו כמה ניסים מזכיר את כולם בברכה, והזכרתם על ידי המקום או מילה שרומזת לנס, כגון "שעשה לי נס בערבות ובגמל". וכ"כ הרא"ש, ריא"ז ושו"ע ריח, ה. אולם רבי יהודה החסיד כתב שהזכרת שאר המקומות היא רשות. והרי"ף והרמב"ם (ברכות י, ט) השמיטו עניין זה לחלוטין. והסביר שם הכסף משנה, שלדעתם הזכרת שאר הניסים היא רשות, ולכן לא כתבוה להלכה. ולכן כתבתי לשון 'טוב'.

ולגבי הצאצאים, כתב במ"א ריח, ז, שאינם צריכים להזכיר את שאר המקומות, ולא"ר ופמ"ג צריך להזכיר. וכתב בשעה"צ יב, שכיוון שעיקר דין זה חומרא בעלמא, בוודאי אין חובה על הצאצאים להזכיר את שאר המקומות.

כה,ד – עד כמה דורות מברכים

אף שבגמרא ברכות נד, א, שלפנינו מובא: "אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי". גרסו הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם, רשב"א ועוד ראשונים: "איהו ובריה ובר בריה".

ונחלקו הראשונים בדין הנינים ואילך, לרשב"א וריטב"א מברכים, ולמאירי וריבב"ן אין מברכים. ופסק בשו"ע ריח, ד, שמברכים עד סוף הדורות. וכ"כ מ"א ו, שאף אלה שנולדו לפני הנס, הם וצאצאיהם עד סוף כל הדורות יברכו. וכ"כ ברכ"י וסדבה"נ יג, א. לעומת זאת כתב א"ר ד, שאלה שנולדו לפני הנס, רק עד הנכד מברכים. אבל מהנינים ואילך אינם מברכים. והטעם, שהבן והנכד שותפים בשמחה, אף שנולדו לפני כן. אבל הנינים אינם שותפים כל כך, ורק אם זכו להיוולד על ידי הנס, צריכים לברך. וכ"כ פמ"ג, מ"ב ריח, טז, ערוה"ש ו, ואחרוני זמננו.

ולכאורה קשה, שאיננו רואים בפועל צאצאים של אבות קדמונים שמברכים על ניסיהם. ויתכן שבעקבות טלטולי הגלויות נשכחו מקומות הניסים. ועוד, שרק 'הרואה' היינו המתפעל מברך, ויתכן שאחר שעברו שנים רבות, נשכח העניין ואין ממנו יותר התפעלות, ופסקו מלברך. ויש לצרף לכך את דעת הראב"ד ודעימיה, שסוברים שברכה זו היא רשות.

כה,ה – האם אב יברך על נס של בנו

לדעת המכתם, מאורות ורשב"ץ, האב מברך על מקום נס של בנו, והטעם, כפי הנראה, כי הוא שמח בזה מאוד. לעומת זאת כתב האבודרהם (הל' ברכות שער שמיני) שאין לברך. וכ"כ בבאו"ה 'וכל'.

פורסם בקטגוריה פרק טו - ברכות הראייה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן