יג,א – מצווה הבאה בעבירה
משנה כט, ב: "לולב הגזול פסול". ובגמ': "קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני… בשלמא יום טוב ראשון – דכתיב 'לכם' – משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר: וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש – 'אדם כי יקריב מכם' אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש – הא קנייה ביאוש! אלא לאו – משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
ופליגא דרבי יצחק. דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול – יוצא נמי בגזול".
הרי שלרבי יוחנן בשם רשב"י אסור ליטול לולב גזול בכל ימות החג, משום מצווה הבאה בעבירה, וכן דעת רבי אמי. ולשמואל איסור גזול הוא רק ביו"ט ראשון, כמו גם איסור שאול, כי צריך שהמינים יהיו שלו. אבל בשאר הימים יכול לצאת ידי חובתו בלולב גזול. (כך הפירוש המקובל, אמנם לתוס' הסבר אחר).
יג,ב – שיטות הראשונים
לרז"ה אין דין מצווה הבאה בעבירה, כי רק רשב"י סובר כך, ואפילו ר' יוחנן שהביא דבריו אינו מסכים לו. ולכן לולב גזול פסול ביו"ט ראשון בלבד מדין 'לכם', ובשאר ימים כשר.
אולם לדעת רוב הראשונים, לולב גזול פסול בכל ימי החג, משום מצווה הבאה בעבירה (בה"ג; רי"ף; ראב"ד; רמב"ן; רא"ה; ריטב"א; ר"ן; רא"ש ג, ג; שבה"ל; מאירי ועוד).
יג,ג – דעת הרמב"ם ושו"ע
בדברי הרמב"ם הל' לולב ח, ט, הסתפקו המפרשים, מפני שאצלנו כתב כדעה שאין איסור במצווה הבאה בעבירה, ואילו בדינים אחרים (איסורי מזבח ה, ז-ט; שופר א, ג, ואף כאן בפירוש המשניות), כתב שיש איסור.
גם דברי השו"ע לא ברורים: בסימן תרמט, א, כתב כדעת רוב הראשונים שלולב גזול פסול כל ימי החג, משום מצווה הבאה בעבירה, ואילו בסעיף ה' כתב שבשאר ימות החג גזול כשר. למ"א (תרמט, טו) דעת השו"ע כפי שכתב הרמב"ם בדין לולב, ורק לכתחילה חשש למחמירים, וזה מה שכתב בסעיף א'. ובמטה יהודה (תרמט, א), דחה את דבריו, וסבר שבסעיף ה' העתיק כשגרת לשון את דברי הרמב"ם, אבל העיקר הוא כפי שכתב במפורש בסעיף א. ובמ"ב ל, ובאו"ה 'מפני', הביא את שתי הדעות.
יג,ד – הלכה למעשה
הלכה למעשה כדעת רובם המכריע של הראשונים שסוברים שאין יוצאים ידי חובה במצווה הבאה בעבירה כדוגמת לולב הגזול בכל ימי החג. וכ"כ רמ"א תרמט, ה; לבוש ב; שועה"ר ד; ערוה"ש; ברכ"י א, ועוד רבים. ולכן אם נטל לולב גזול, צריך לחזור וליטול לולב שאינו גזול, אבל לא יברך משום ספק ברכות להקל, שכן לרז"ה כבר יצא ידי חובה (פמ"ג משב"ז ו; שעה"צ כח).
יג,ה – גם על לולב שפקע ממנו דין גזול לא יברך
גם לאחר שבעל החפץ התייאש מהחפץ שגנבו לו, עדיין הוא שייך לו. ובשני דרכים הגזילה שבעליה התייאש ממנה עוברת לרשות אדם אחר: א) אם הגזלן עשה בה שינוי מהותי, אף שהוא חייב להחזיר את דמיה לבעליה, החפץ עצמו כבר נעשה שלו. ב) אם הקנה אותה לאדם אחר, הרי שהיה כאן יאוש ושינוי רשות, והגזילה עברה לידיו של זה שעשה בה קניין.
למעשה, אם קנה את הלולב באחת משתי הדרכים, יכול לצאת בו ידי חובה, אבל לברך עליו – אסור.
וזהו שלמדנו בבא קמא צד, א: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'בוצע ברך נאץ ה"". הרי שלמרות שעשה בה שינוי מהותי, שטחנה ולשה, ומסתבר שבעל החיטים התייאש מהם, אסור לברך על הפרשת חלה.
ומבארים תוס' (ורמב"ן בהסברו השני): "שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים". וכ"כ שו"ע תרמט, א: "כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש; אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה, ומיהו לא יברך עליו".
וכ"כ מ"ב ו, בשם ט"ז וגר"א, שבכל מקרה לא יברך (דלא כמ"א שנטה לומר שאם היה יאוש עם שינוי מהותי או שינוי רשות, יכול גם לברך). וכתב במ"ב לא, בשם פמ"ג ונהר שלום, שאף לרז"ה ולרמב"ם לא יברך משום בוצע ברך ניאץ ה'.
יג,ו – דין לולב הגזול לאחרים בשאר ימים
כתב באורחות חיים (הל' לולב ט), שדווקא הגזלן לא יכול לצאת בלולב הגזול בכל ימי החג, אבל אחרים שקיבלו ממנו את הלולב, למרות שבעליו עוד לא התייאש, רשאים לצאת בו (כי הם עצמם לא עשו בלולב עבירה). וכ"כ שו"ע תרמט, א, בדעת יש מי שאומר. וביארו כך במ"א ג, וגר"א, מ"ב ח. ולא ברור מה דעת השו"ע עצמו, שאולי גם הדעה הראשונה מסכימה לכך.
לעומת זאת, במ"א מדייק מהרמב"ן, שלולב גזול אסור גם לאחרים כל ימות החג, שאין יוצאים ידי חובה בחפץ גזול, שזו מצווה הבאה בעבירה. וכ"כ שער המלך (ח, ט) בדעת תוס'.
למעשה, הגר"א ג, פסק כאו"ח. ובא"ר ג, כתב שאפשר לסמוך על האו"ח בצירוף דעת הרז"ה שהתיר גם לגזלן עצמו בשאר ימים. וכ"כ מ"ב ח. אמנם גם הגר"א מסכים שאין לברך, שהרי אפילו אם היה ייאוש ושינוי רשות אסור לברך.
יג,ז – יסוד טעם איסור מצווה הבאה בעבירה
בבלי סוכה ל, א: "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש… משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב (ישעיהו סא, ח): כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: כִּי אֲנִי ה'… שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל".
ירושלמי סוכה פ"ג ה"א: "תנא רבי חייא: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם – משלכם ולא מן הגזול. אמר רבי לוי: זה שהוא נוטל את גזול למה הוא דומה, לאחד שכיבד את השלטון בתמחוי אחד ונמצא משלו (שגנב אותו מהמלך). אמרו לו אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו".
יג,ח – גדרי הדין
יש אומרים שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדברי חכמים (תוס' סוכה ט, א, 'ההוא'; רמב"ן פסחים לה, א). ויש אומרים שהפסול מהתורה (ר"ת כמובא שם בתוס'; תוס' סוכה ל, א, 'משום'; כך משמע מריטב"א לא, א, 'אבל'; וכ"כ עיניים למשפט ברכות מז, ב, בדעת הרמב"ם. ע"ע שאג"א צט שהאריך בזה).
לתוס' ל, א, 'משום', פסול מצווה הבאה בעבירה קיים רק בעבירות דאורייתא. אולם בפשטות הפסול קיים גם בעבירות דרבנן, וכ"כ ר"ן וריטב"א כט, ב. וכן מוכח מגמ' פסחים לה, ב, שאין יוצאים ידי חובת מצה בטבל שאיסורו מדרבנן, ופירש רש"י משום מצווה הבאה בעבירה (וכן שם לט, ב, לעניין מרור של מעשר שני, למרות שמעשר ירק מדרבנן. וכן מגמ' ברכות מה, א, שמי שאכל טבל אפילו מדרבנן אין מזמנין עליו).
יג,ט – קושיית הראשונים מדין סוכה גזולה
חכמים דרשו מהפסוק 'לך – שלך' למעט סוכה גזולה (כז, ב). והקשו תוס' ט, א, 'ההוא': "תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה"? ותירצו, שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדרבנן, והחידוש בגמרא שפסול סוכה גזולה מדאורייתא. וכ"כ רמב"ן פסחים לה, א.
וכמה ראשונים ביארו, שפסול של מצווה הבאה בעבירה הוא רק בדבר שמתפללים ומשבחים בו לה', כדוגמת קרבן ולולב. אבל בסוכה אין דין מצווה הבאה בעבירה, ולכן היה צריך לימוד מיוחד שסוכה גזולה פסולה. וכ"כ בתוספות רבנו פרץ (פסחים לה, א); רבינו דוד (פסחים שם), ורשב"א משאנץ ומהר"ם חלאווה על פסחים. (ולגבי הברכה הדין חמור יותר, שאם המצווה הגיעה על ידי העבירה, למרות שעתה כבר אין בה עבירה, אינו מברך, כמבואר לעיל יג, ה).
וביאר המאירי ל, א, שלא שייך בסוכה מצווה הבאה בעבירה משום "שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצווה הבאה בעבירה אף בראשון, אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצווה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר, לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל".
והגר"א תרמט, ג, תירץ, שמשום מצווה הבאה בעבירה סוכה גזולה אסורה רק לגזלן אבל לאחרים הסוכה כשרה אפילו לפני יאוש (כדעת האורחות חיים), ולכן הדרשה 'לך – משלך', באה ללמדנו איסור אף לאחרים. וכ"כ במלוא הרועים ט, א.[1]
יג,י – ד' מינים שאולים
משנה מא, א: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו". ובגמ': "מנא הני מילי? דתנו רבנן: וּלְקַחְתֶּם – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. לָכֶם – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה". וכ"כ בשו"ע תרנח, ג; תרמט, ב.
יג,יא – מתנה על מנת להחזיר
גמ' מא, ב: "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו? – מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו – יצא, לא החזירו – לא יצא".
וכ"כ שו"ע תרנח, ד, והוסיף: "ואפילו נאנס מידו, וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא". והוסיף במ"ב יג, שהוא הדין אם נפסל בידו והחזירו, לא יצא בו ידי חובה.
וביאר במ"ב יב, שמתנה על מנת להחזיר מועילה, מפני שהיא מתנה גמורה, ומה שהתנה שיחזיר לו הוא ככל תנאי אחר שלא פוגע במכירה או במתנה.
עוד כתב בשו"ע תרנח, ה, עפ"י הטור והר"ן: "נתנו לו סתם, הוי כאילו אמר לו: על מנת שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיוון שצריך לצאת בו שאין לו אחר; ואם לא החזירו, לא יצא". וכתב במ"ב תרמט, טו, על פי מ"א ופמ"ג, שלכתחילה טוב שיפרט ביום הראשון שנותן לו במתנה על מנת להחזיר, אבל בדיעבד אם שאל ממנו סתם – יצא כדברי השו"ע. וכ"כ כה"ח תרמט, לא.
יג,יב – ד' מינים משותפים או ציבוריים
כתבו רוב הראשונים שאין יוצאים ידי חובה ביום הראשון בד' המינים של שותפים או של הקהל מכיוון שכתוב 'לכם', כולו של זה שמקיים את המצווה (רשב"ם; תוס' כז, ב 'כל'; מא, ב 'אלא'; מאירי מא, ב; רמב"ם ח, יא). וכ"כ שו"ע תרנח, ז: "שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה".
אבל אם קנו את ד' המינים לצורך מצווה, יוצאים, הואיל ומתכוונים לכך שכל אחד ואחד יתן את כל חלקו במתנה על מנת להחזיר לזה שנוטל את הלולב ביום ראשון. וכ"כ שו"ע תרנח, ט, ורמ"א תרנח, ז, על פי הרשב"א ומגיד משנה. וכתב מ"ב תרנח, לב, מ, שמכל מקום טוב לומר בפירוש שנותן כל אחד חלקו לחבירו במתנה על מנת להחזיר בשעה שיוצא בו.
לעניין קטן, האם יכול לצאת ביום הראשון בשאולים, עיין להלן יח, ו, א.
