יד – הידור מצווה

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/13-04-14/

יד,א – עיקר דין הדור מצווה

שבת קלג, ב: " זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

רמב"ם (איסורי מזבח ז, י-יא): "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז): כָּל חֵלֶב לַה' וגו'". (והעתיקו בשו"ע יו"ד רמח, ח).

יש אומרים שדין הידור מצווה הוא מן התורה (השגות ראב"ד על הרז"ה סוכה יא, בענין אגד לולב; שאג"א נ, לדעת הרמב"ם). אבל לרוב הפוסקים הידור מצווה מדרבנן והפסוק הובא לאסמכתא (ריטב"א סוכה יא, ב; תוס' מנחות מא, ב, 'אין'; מאירי שבת קלג, ב; ב"י או"ח תרנו, בדעת הרא"ש ושכן נראה להלכה). ונראה שבוודאי גם מהתורה ישנה מצווה להדר במצוות, אלא שחובת ההידור, והגדרת החובה שהיא שליש, מדברי חכמים.

ואמנם ליש"ש (ב"ק א, כד), דין הוספת שליש להידור מצווה הוא רק באתרוג שנאמר בו 'הדר'. אולם לא קיבלו את דבריו, וכפי שכתב מ"א תרנו, ב, שכן בגמ' דובר על כל הידור מצווה. ורש"י התייחס במפורש לספרי תורה. וכ"כ מ"ב ג.

יד,ב – הדור מצווה עד שליש

ב"ק ט, א: "אמר ר' זירא אמר רב הונא: במצוה – עד שליש. מאי שליש?… אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה".

ונחלקו הראשונים מתי צריך להוציא עד שליש:

כתב ר"ת (מובא בסמ"ג עשין מד): "אינו רוצה לומר בספר תורה נאה או באתרוג נאה יוסיף שליש, שהרי לעולם ימצא נאה ונאה, אלא אם קנה אתרוג כשיעורו כאגוז או כביצה ומצא נאה, יש לו ליתן עד שליש יותר, אבל אם גדול מכביצה אין לו להוסיף עליו", וכ"כ תוס' 'עד'; רא"ש ב"ק א, ז; מאירי; שיטה מקובצת בשם תלמיד רבינו פרץ. וכ"כ שו"ע תרנו, א, בדעת סתם.

לעומת זאת, פירש רש"י: "אם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור". וכך מבואר בירושלמי פאה פ"א ה"א: "רב חביבא בשם רבנין דמתל מהו שליש? לדמים. היך עבידא? לקח אדם מצווה וראה אחרת נאה הימינה עד מטריחין עליו? עד שליש". וכ"כ שו"ע תרנו, א, בשם יש מי שאומר.

הרי שלדעת ר"ת ההידור להוסיף מעל המחיר הנמוך ביותר שניתן לקיים בו את המצווה עוד שליש. ואילו לדעת רש"י אין מתחשבים במחיר הנמוך שניתן היה להשיג בו את המצווה, אלא לפי המחיר הנמוך שהזדמן לפניו (עיין בכורי יעקב תרנו, ז). היינו שאדם הולך לשוק, ומוצא שהאתרוג הפשוט ביותר שם עולה סך מסוים, ההידור לקנות יותר מהודר עד תוספת שליש ממחירו. כלומר לר"ת ההידור הוא לפי המחיר המוחלט של הכשר, ואילו לרש"י לפי המחיר של מה שבא לפניו.

הוסיף הגר"א עפ"י הירושלמי, שלדעת רש"י, גם אם כבר קנה את האתרוג ומצא מהודר יותר יוסיף עד שליש כדי לקנותו. ולב"י לא הטריחו אותו בזה, אלא ההידור רק כאשר הזדמנו לפניו שני מינים. אמנם פשיטא שגם לירושלמי והגר"א, אין הכוונה שיצטרך תמיד להחליף את מה שקנה עבור טוב ממנו בשליש, אלא רק פעם אחת יחליף בתוספת שליש (באו"ה 'בצמצום' בשם פני משה; ערוה"ש תרנו, ב). כמו כן פשוט שאם אינו מוצא מי שיקנה ממנו את המין הראשון, לא יקנה את המהודר יותר (שעה"צ תרנו, ב).

כתבו כמה אחרונים שצריך להחמיר (א"ר תרנו, ב; בכורי יעקב ט). אם כן כאשר קונים ארבעה מינים, אין מתחשבים באפשרות התיאורטית להשיג מינים זולים, אלא בהצעות שעומדות לפניו. עוד יש לומר, שבפועל בדרך כלל אין הבדל בין שתי השיטות, כי אין מחיר מוחלט לעלות המצווה באופן הפשוט ביותר, ואי אפשר לומר שמחיר אתרוג כביצה זול מאתרוג כביצה וחצי, כי המחיר מורכב מהרבה גורמים. נמצא אם כן שברוב המצוות המציאות היא כדברי רש"י, שעומדות לפני האדם הצעות שונות, ועליו להוסיף שליש על ההצעה הזולה שלפניו. ואולי דברי ר"ת יכולים לצאת אל הפועל כאשר מזמינים סופר לכתוב ספר תורה, והוא אומר שביכולתו לכתוב במהירות המירבית בכתב הפשוט ביותר על קלף זול במחיר של שבעים אלף שקלים, ואם ירצו שיכתוב יותר לאט ועל קלף יפה, יצא הספר מהודר יותר, אזי מצווה להוסיף שליש כדי להדר לפי ר"ת. ונראה שגם רש"י יסכים לזה.

יד,ג – מלגיו או מלבר

ב"ק ט, ב: "בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו". וכתב הרא"ש לקולא, וכתב בב"י תרנו, שהוא משום שספיקא דרבנן לקולא, וכ"כ שו"ע תרנו, א. וכ"כ רוב האחרונים.

אמנם רוב הראשונים החמירו ופסקו מלבר, וכ"כ ר"ח, ר"ן, ראב"ן, ריא"ז, ר"י מלוניל, רוקח, ועוד. וכ"כ יש"ש (ב"ק א, כה); ב"ח תרנו, א; א"ר ג, וכן משמע מהגר"א ג; וכ"כ בבירור הלכה (זילבר, קמא) להחמיר כרוב הראשונים.

יד,ד – להוסיף יותר משליש

ב"ק ט, ב: "במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא". פירש רש"י: "עד שליש משלו, דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, אבל מה שיוסיף יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו". וכ"כ ר"ח (בפירושו הראשון); רא"ש; ור"ן (ומעין זה כתבו תוס' 'משלו').

ויש אומרים, שכוונת הגמרא לומר, שמצוות ההידור לאדם רגיל היא עד שליש, אבל למי שנתן הקב"ה יותר, מצווה להוסיף יותר. וכ"כ נימוקי יוסף: "אם זימן לו הקב"ה ממון שלא ביגיעו – יוסיף, ואם לאו חייו קודמים". ולדעת רמ"ה אפילו מי שמתפרנס ביגיע כפיו, אם הוא עשיר, נחשב כמי שזימן לו הקב"ה ממון שלא ביגיעו, ומצוות ההידור שיוסיף יותר משליש. וכ"כ ראב"ד (מובא בשטמ"ק).

במ"ב תרנו, ו, הביא את דעת רש"י בסתם, ואת הדעה השנייה בי"א.

יד,ה – האם מי שדחוק צריך להוציא עד שליש להדור מצווה

יש אומרים שמי שדחוק אינו צריך להוסיף שליש (יש"ש ב"ק א, כד; מ"א תרנו, ז; בכורי יעקב יב; מ"ב ו). ויש אומרים שגם מי שדחוק מצוות הידור שיוסיף שליש (באו"ה 'יותר משליש' בדעת נימוקי יוסף ורמ"ה).

יד,ו – האם אין לחשוש לביזוי האתרוג הראשון שמחליפים אותו

כתב בשבות יעקב א, לז, שמי שלא מצא שמן זית לנרות חנוכה, והתקין נרות שעווה, ולבסוף לפני שהדליק הביאו לו שמן זית, ידליק בנרות השעווה, מפני שעבור "מצוה מן המובחר אין לבזות מצוה ראשונה שכבר התחיל בה… ואין לסתור דין זה מהא דאמרינן מצא אחרת נאה הימנו, משום דהתם עדיין לא התחיל במצוה, וכן גבי האתרוג דאמרינן בהידור מצוה עד שליש במצוה גם כן מיירו שלא התחיל עדיין במצוה".

ובשו"ת חכם צבי מה, חלק עליו, וסבר שעדיף שיחליף את נרות השעווה בשמן, וכך בכל המצוות, יש להעדיף את המהודר יותר, בלא לחשוש לכבודו של הראשון. ע"כ. וגם בעל השבות יעקב מסכים שאין חובה להשתמש במין הראשון, וכפי שכתב בח"ב ל, שאם ירצה יוכל להחליף אותו.

אמנם לגבי ספרי תורה ישנים שהשתמשו בהם, כתב מהרש"ם ו, ג, שכאשר מגיעים חדשים, אסור לבזותם שלא להשתמש בהם יותר.

ובמ"ב טו, ג, כתב: "מותר להסיר הציצית ולתת תחתיהם יותר נאים משום הידור מצוה או כשהם ישנים ומסירם כדי לחדשם או כשנפסק חוט אחד ולא נשאר בו אלא כדי עניבה אף על פי שעדיין הציצית כשר אעפ"כ מותר להסיר ולתת תחתיה שלמה". אמנם חשש לעניין בל תשחית, וכתב: "במקום שהציצית הם שלמים וראויים להנתן לבגד אחר… יש מן האחרונים שכתבו דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן, וכבר אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם. והחיי אדם כתב: במקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה". ומ"מ כאשר ברור שהציציות יזרקו, כמו בימינו, שקשה למצוא אדם שירצה בהם, ומדובר בציציות שהן כשרות בלא פקפוק, ושום חוט לא נחתך בהם, רק שאינן יפות כחדשות, יחשוש המ"ב שלא לחותכם בחינם אחר שבפועל ייזרקו.

יד,ז – כשההידור אינו ניכר

בשדי חמד (כללים מערכת ז, יב), כתב שיש מחלוקת אם מצוות ההידור שייכת בדבר מוסתר. לתוס' מנחות לב, ב, 'הא', אין מצוה, וז"ל: "ואמר רבינו תם דס"ת בעי שרטוט משום (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי". וכ"כ פתח הדביר. אולם הרמ"א לב, ד, כתב, שמצווה לייפות את התפילין מבחוץ ומבפנים, וכן מוכח מגמ' בשבת קלג, ב, ש"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" קיים גם במצוות מילה למרות שמכוסה תדיר. וכ"כ מנחת אהרון, שאמרו חכמים התנאה 'לפניו', לפני הקב"ה, ולא לפני הבריות, ולכך נטה בשדי חמד.

יד,ח – בטחון בקיום המצווה מול הידור

בספר חסידים תתע"ח: "כתיב (תהלים קיט, ס), חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ. לא יעכב אדם את המצווה בעבור זה שאמרה תורה (שמות טו, ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וספר תורה נאה. שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינו יפה כל כך, וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע בדיוקא לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה, כי על זה נאמר: חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ".

ובתרומת הדשן לה, כתב שאם יש חשש שיפסיד את ברכת הלבנה, מוטב שיברך אותה ביום חול, למרות שאינו מבושם ובבגדים נאים במוצאי שבת, "דכל היכא דראוי הוא להסתפק שתעבור המצוה, אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר". וכתב החיד"א בברית עולם (על ספר חסידים שם), שאינם חולקים.

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן