הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – רחיצה

ב, א – רחיצה להסרת לכלוך שיש בה גם תענוג

כתב שו"ע תריג, א: "ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג".

ובספר הרב כתב: "ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג".

וכ"כ בהגהות מיימוניות (הל' שביתת עשור ג, אות ב) בשם היראים: "כללו של דבר: כל שאין מתכוין להנאת רחיצה, אלא לנקות מלכלוך וטינוף – שרי". וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ד, לז (אלף קיב): "שאלה: על רחיצת ידיים ביום הכפורים ילמדנו רבינו בזה כלל, כי רבו הדעות והסברות. תשובה: כלל זה יהיה מסור בידכם: כל שאינו מכוין להנאת רחיצה, אפילו שאין בו אלא משום הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ (עמוס ד, יב), – מותרת, וזו הסברא היותר נכונה".

וכ"כ רמ"א תריג, ב, על מה שכתב השו"ע שמותר ליטול ידיים שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו: "ולא יכווין להנאת רחיצה, רק להעביר הרוח רעה מעל הידיים".

ב, ב – היתר לכלה לרחוץ פניה

שו"ע תריג, י: "כלה, כל שלושים יום מותרת לרחוץ פניה", כדי שלא תתגנה על בעלה (יומא עח, ב).

כתב חיי אדם קמה, טו: "ונראה לי שזה היה בימיהם, שלא היו בבית הכנסת כל היום, והתירו שלא תתגנה על בעלה. אבל בזמן הזה, שאינו רואה אותה כל היום, לא שמעתי שנוהגין להתיר". וכ"כ מ"ב כו. אמנם בכה"ח מח, הביא בשם הקיצור שו"ע שכתב שאין דברי החיי אדם מוכרחים. ובאור לציון ח"ד, יב, ז, כתב: "נראה שכיון שמצוי שרואה אדם את אשתו לפחות שעה מועטת ביום, וכגון בין מוסף למנחה שאז נמצא בביתו, שייך היתר זה. ועל כן בכל אופן שבעלה רואה אותה אפילו מעט זמן, יש חשש שתתגנה עליו, ומותרת לרחוץ פניה ביום כיפור".

ויותר נראה שכוונת החיי אדם ומ"ב היא למציאות של ימינו, שלמרות שרואה את כלתו זמן קצר ביום, מכיוון שנמצא בבית הכנסת רוב רובו של היום, הרי זה נקרא שאינו רואה אותה כל היום. ובכה"ח שם סיים: "נראה דהכל לפני העניין והזמן".

תפריט