א – מצוות התענית

פורסם בקטגוריה פרק ט - שאר עינויים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

א, א – מצוות העינוי בשב ואל תעשה

יומא עד, ב: "תנו רבנן: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? תלמוד לומר: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. מה מלאכה – שב ואל תעשה, אף ענוי נפש – שב ואל תעשה. ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה – לא נימא ליה קום תוב בטולא, יתיב בטולא וקריר ליה – לא נימא ליה קום תוב בשימשא! – דומיא דמלאכה, מה מלאכה – לא חלקת בה, אף ענוי – לא תחלוק בו (מה מלאכה לא חלקת בה – בכל צדדיה אסורה, אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר, יצאו חמה וצינה שאם ישב הרי הוא בעינוי, ואם לא ישב אינו מצוה לישב, רש"י)". 1

סיכם המאירי: "הכתוב הקיש תענית למלאכה, מדכתיב (ויקרא טז, כט): תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, מה מלאכה בשב ואל תעשה, אף ענוי בשב ואל תעשה, ר"ל: במניעת תענוג ולא בהבאת צער".

א, ב – היתר קניבת ירק וביאור מפני עוגמת נפש

בשבת קיד, ב, מבואר שהתירו קניבת ירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה. יש אומרים שקניבת ירק היינו להפריד את העלים מהקלחים להכין את הירק לחיתוך (רש"י; רי"ד; וכך משמע מהרמב"ם הל' שביתת עשור א, ג). ויש אומרים שפירושו חיתוך או קציצת הירק (תוס'). ויש אומרים שהיינו הדחת הירק (ירושלמי שבת טו, ג, מובא ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד).

עוד מבואר (שם קטו, א): "מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש". ביאר רש"י ('מותר') שעושים פעולות אלו כדי להרבות את העינוי והצער בתענית: "משום עגמת נפש, שמתקן ואינו אוכל, והרי קרוב לעינוי – שרי, ודווקא מן המנחה ולמעלה, שהוא שואף ומצפה לעת אכילה, ואיכא עגמת נפש טפי".

אמנם רוב הראשונים דחו את פירושו של רש"י, וכתבו שחכמים התירו לקנב את הירק מן המנחה ולמעלה כדי שיוכל לאכול את מאכלו מיד במוצאי יום הכיפורים, ולא יצטרך להמתין את משך זמן הכנת המאכל ויצטער מחמת התענית. וכ"כ הרשב"א (שבת קיד, ב): "ופירוש עוגמת נפש – שחששו לעוגמת נפש, והתירו עכשיו לקנב כדי שלא יצטרך לערב לתקן את הכל וירעב, ותהיה נפשו עגומה". וכ"כ המאירי (שבת קיד, ב): "ואנו מפרשים בה מפני עגמת נפש העתידה לבוא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח בקנוב זה". וכ"כ הר"ן וריטב"א.

למעשה, כיום נוהגים איסור לקנב את הירק, כפי שכתב הרמב"ם הל' שביתת עשור א, ג: "וכבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל". וכ"כ שו"ע תריא, ב.

א, ג – עשיית מעשים שיש בהם עינוי

לפי פירושו של רש"י באות הקודמת, יש מקום להרבות את העינוי ביום הכיפורים, וכן מתבאר מדברי מהרי"ל (הל' יום כיפור ז): "אמר מהר"י סג"ל: מה שנוהגין הנערים לשחוק באגוזים ביום הכיפורים, היינו לעוגמת נפש ולעינוי, שמיצר להם בשחוק עימהם ואינו רשאי לאכול, ויתקיים תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט). ודוגמא זה אמרינן סוף פרק אלו קשרים במסכת שבת (קיד, ב) דמנהג קדמונים בקניבת הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה, ר"ל שהיו מלקטין העלין מן הקלחים התלושים להיות מוכנים בערב לחותכן דק דק ולבשלם, ואף על גב דכתיב ביה (ויקרא כג, לד): שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, מכל מקום לענות נפש התירו שיהו עוסקים באוכלים, וכן במיימון. ודוקא מן המנחה ולמעלה, דאז יושב ומצפה שיגיע זמן אכילה ואיכא עינוי טפי".

וכך דייק מרש"י רבי מנחם נתן אויערבאך (מובא בשדי חמד אס"ד מע' יוה"כ א, יח): "חזינן דכל מה שנוכל להוסיף העינוי הוא מצווה".

אמנם רוב הפוסקים דחו שיטות אלו, וכפי שכתבו הרבה ראשונים במס' שבת לדחות את פירושו של רש"י. וכך כתבו רוב הפוסקים שמותר ליטול גלולות בערב יום הכיפורים למטרת הרגשת שובע והקלה בצום, מכיוון שמצוות העינוי מתקיימת בשב ואל תעשה, כפי שמוכח מהגמרא (עיין הרחבות לפרק ח, א, ה).

א, ד – עיקר העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה

כתב הרב בספר ש"עיקר מצוות העינוי בהימנעות מאכילה ושתייה, מפני שעל ידם האדם מתקיים".

וכך למדנו ביומא עד, ב, שהעינוי שיש בו איבוד לנפש היינו הימנעות מאכילה ושתייה: "ואם נפשך לומר: הרי הוא אומר וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא (ויקרא כג, ל) – ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה? – זה אכילה ושתיה. מאי ואם נפשך לומר? – וכי תימא: בעריות קא מישתעי קרא, הרי הוא אומר והאבדתי הנפש – ענוי שיש בו אבידת נפש, ואי זה זה? – זה אכילה ושתיה".

וכ"כ הרמב"ם (הל' שביתת עשור א, ד): "מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר (ויקרא טז, כט): תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – מפי השמועה למדו: עינוי שהוא לנפש – זה הצום".

וכ"כ בספר הבתים (מצווה קסא): "ומה שאינו אסור מן התורה אלא אכילה או שתייה – שזהו המעמיד הגוף והיותר רגיל, וכאשר יבטל מזה יישאר בעינוי עם הנפש בלבד". (ע"ע ר"ן נדרים פ, ב, 'כי רחיץ').

א, ה – מצוות העינוי מבטאת יום שבו רק הנשמה מתגלה

כתב בספר הבתים (מצווה קסא): "מצוות השביתה ליום זה לכוונת העינוי, ועניין העינוי באה בקבלה האמתית שהיא מאכילה ושתייה. ולהיות עניין הכיפורים הערה רבה לשלמות הנפש, בא חיוב כרת באוכל ושותה ביום הכיפורים. ומדברי סופרים אסור ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המיטה. סוף דבר: עניין יום זה הוא כאילו הוא בנפש בלבד, שנאסרה בו כל הנאה גשמית וכל מלאכה, וכל דבר מיוחד לגוף".

עוד ביאר בשו"ת אבני נזר (חו"מ קסא) שאכילה ושתייה היא חילול קדושת יום הכיפורים: "וע"כ יום הכיפורים, שנקרא קדוש ה', נאסרו בו דברים חומריים. ובכתבי האריז"ל כתוב: ביום הכיפורים אין העולמות נזונין מחיצוניות, ששם אכילה ושתיה, אלא מפנימיות. וע"כ אכילה ושתיה הוא ניגוד וחילול קדושת יום הכיפורים. ואף שלא נאמר בתורה חילול, הנה ביום טוב גם כן לא נאמר חילול בתורה, ואע"פ כן נאמר ביחזקאל (כ, טז): וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ, וקאי על יום טוב. וביום הכיפורים נאמר שַבָּתוֹן מאכילה ושתיה, כמו שנאמר על מלאכה. והרמב"ם בספר המצוות (עשה קסה) כתב דשבתון אחד קאי ממלאכה ומאכילה ושתיה וסיכה וכו'".

א, ו – חיוב כרת משום פרישה מן הציבור

כתב הטור תרד, שצום יום הכיפורים "הוא מאהבת הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה, ולטובתם לכפר עונותיהם".

ושאל הדרישה ב: "ואם תאמר, כיון שהתענית לטובת ישראל צוה אותו, אם כן למה חייב כרת האוכל, די היה שלא ימחלו לו עוונותיו?"

וביאר: "ויש לומר, כיון שרוב ישראל מתענין וחפצים בתענית, אם כן בדין שיחיד הרוצה לצאת מן הכלל יתחייב כרת, כי חוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט, יח), וגורם לכל ישראל תקלה. וזהו דוגמא למה שכתב בעקידת יצחק בפרשת נצבים (שער צט) בעונש יחיד העובר על ברית התורה, עיין שם שדברי פי חכם חן".

א, ז – ביום הכיפורים הקדושה באה ממקום גבוה מהמאכל

ספרא אחרי מות פרשה ה: "ומנין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה? תלמוד לומר (ויקרא כג, לב): שַׁבָּתוֹן – שבות, יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולם? תלמוד לומר: הוּא, הוא אסור בכולם ואין שבת בראשית אסור בכולם".

ביאר בשם משמואל (בראשית וירא תרע"ד): "ולכאורה הדבר יפלא, שהעינוי מפורש שהוא מחמת שהוא יום כפרה, ומה ענין זה לשבת בראשית? אך לפי האמור יש לומר לפי מה שהבאנו לעיל, שאיתא בספרים שביום הכיפורים ניזונין ממקום גבוה יותר מהמאכל, ובזה שפיר קל וחומר לשבת בראשית, היה הוה אמינא שאסור בכולם, לזה בא הלימוד שאינו כן, ששבת בראשית אעפ"י שאין צריך לתועלת האוכל, נצרך לתועלת המאכל וכנ"ל".


  1. . עוד ברייתא מובאת שם: "תניא אידך: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער? תלמוד לומר: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, מה מלאכה – דבר שחייבין עליו במקום אחר, אף ענוי נפש – שחייבין עליו במקום אחר. ואי זה זה – זה פגול ונותר. אביא פגול ונותר שהן בכרת, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. אביא הטבל שהוא במיתה, ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. – אביא את הנבילה שהוא בלאו, ולא אביא את החולין שאינן בלאו – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. אביא החולין שאינן בקום אכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה. אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו – תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – ריבה". ולביאור הלימוד, יעויין תוס' רא"ש ותוספת יום הכיפורים (שם 'תניא אידך').
פורסם בקטגוריה פרק ט - שאר עינויים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן