אמונות טפלות רווחות בעת החדשה
סיכום
הקדמה:
סיכום זה נועד בתחילתו לנושא ניחושים בעת החדשה, אך כיוון שעלה הצורך להגדיר ולחלק בין ניחוש לדרכי האמורי, הובאו גם [ובעיקר] מנהגים שיכול להיות בהם משום דרכי האמורי.
חתול שחור כמזל רע
ברקע שהובא בתוך הסיכום הובא כי הייחוס המיסטי והאלילי לחתולים בכלל, ולחתול שחור בפרט רווח בתרבויות שונות בעולם העתיק, ובעולם החדש. החשש ממזל רע רווח בארצות שונות בעולם.
גם ביהדות יש ייחוס מיסטי לחתול שחור כמובא בברכות (ו, א), ובעין איה על גמרא זו ביאר מרן הרב קוק זצ"ל את העניין באופן רעיוני ולא כפי שהוא.
כמו"כ באוצר הסגולות (עמ' פא) הזכיר רשימה של סגולות ומנהגים הקשורים לחתול שנהגו ביהדות בבל.
פסיקה:
רוב הפוסקים אסרו לעשות מעשה (או להימנע) כתוצאה מראיית חתול שחור, מדין ניחוש: כ"כ הרב חיים דוד הלוי בשו"ת מים חיים (ג, כח); הרב משה צוריאל (אוצרות המוסר א, עמ' 454); הרב שלמה אבינר (נר באישון לילה, עמ' 149); אהל יעקב (כבוד אב ואם, עמ' תז. עפ"י הרב זילברשטיין); אור לגויים (יב ,ח, עמ' 164); בנאות דשא (ויקרא, עמ' רטז).
אמנם היו כמה שמדבריהם עולה קולא, כיוון שחתול שחור מופיע ביהדות כסמל לכוחות טומאה – אוצר הקונטרסים מרי"ח ניחוח (ז, עמ' מ); הרב יצחק רצאבי (דברי חפץ יז, עמ' צא. חשש מהבטה בחתול שחור); נשא פריו (א, יו"ד לו. כאשר אינו אומר במפורש עפ"י ריא"ז).
קבלת מנהג זקנים וזקנות (רשב"א)
לפני שניכנס למנהגים השונים, שכעיקרון יותר קרובים לדרכי האמורי מאשר ניחוש, יש שתי סוגיות שראוי לברר בהקשר למנהגים שאין להם מקור ביהדות. אחד מהם מופיע [לכאורה] ברשב"א.
הרשב"א (שו"ת ח"א, ט) כותב בהקשר לאמונה בדברי פילוסופיה כי "ככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה". הרשב"א מדגיש כי בכל דבר שיש סתירה בין הקבלה ל"חקירה הפילוסופית" יש ללכת אחר קבלת זקני עמנו, כדוגמת אמונה בתחיית המתים, שדברים אלו מגיעים במסורת עד הנביאים.
פוסקים רבים רצו ללמוד מתשובה זו כי במנהגים שאין להם מקור, יש לכבד את המנהג. כלומר, למדו מדברי הרשב"א שיש לקבל את מסורת הזקנים והזקנות גם במנהגים חסרי מקורות:
כ"כ השיב משה (או"ח יג); לעניין מנהג שלא לקבור אישה מעוברת יחד עם העובר; באר משה (ירושלימסקי. ב, זכרון טוב, יא) לעניין מנהג שלא לעבוד כשדכן אצל גויים; מנחת יצחק (ט, ח; י, מב) לעניין מניעת אכילת קצוות הלחם, ומניעת כניסת אישה בהריון לבית עלמין; באר משה (שטרן. ח, לו) לעניין מנהג שלא לעבור מעל ילד, שלא לתת לתינוק להביט במראה, לקשור חוט אדום על העגלה; חבצלת השרון (יו"ד צד) לגבי המנהג להעמיד המצבה אצל הראש. וכן מצוי איזכור זה של הרשב"א בעוד מקומות.
מנגד, היו שעמדו על דבריו הברורים של הרשב"א, שלא דיבר על מנהגים משונים חסרי מקור, אלא על יסודות אמוניים מרכזיים ביהדות, כדוגמת תחיית המתים. וכדברי אחד מהם: "מזה עד שיאמרו שכל מנהג טוב או סיפור נאה שהשמיע פעם סבתא יראת ה' כבר יחשב כיסודות הדת שאין להרהר אחריה, עוד כברת דרך ארוכה". כך הסביר בשו"ת יד אפרים [(לקט) לט] וכתב כי הפוסקים דווקא גינו מנהגי בּוֹרוּת; וכן תמה על הבנת הפוסקים דלעיל בדברי הרשב"א בקובץ עץ חיים (באבוב. יא, עמ' שכח).
כראיה לכך שאין לחשוש למנהגים שאין להם מקורות ניתן להביא כמה פוסקים.
בדרכי משה הקצר (יו"ד קטז, אות ה) כתב בשם ראב"ע (אגרת השבת), לגבי המנהג להימנע משתייה בשעת התקופה כי דבר זה "דבר ניפוח שיחות הזקינות"; בדרכי תשובה (יו"ד קטז ס"ק מג) כתב לגבי סכנות כי אין לחשוש לדברים שאומרות הנשים ואין להם מקור בספרות היהודית, ולא ברופאים; בשו"ת מהרש"ם (ב, ח) כתב לגבי מנהג נשים שלא לאכול פת שנשארה בתנור במהלך הלילה, שאין בזה ממש, ולא מצא מקור לכך.
אפשר אולי לתרץ את הפוסקים שציטטו את הרשב"א לחומרא, שהסתמכו על דבריו כסיוע צדדי ולא כמקור מפורש. בנוסף, ניתן לראות כי חלק מהפוסקים ציינו לדברי הרשב"א בהקשר למנהגים דתיים, ובמנהגים אלו יותר מסתבר לומר שיש ללכת אחר מנהג הזקנים, ואלו לא סתם מנהגים חסרי היגיון.
ראוי לאדם לחוש על החשש שחוששים הבריות (ירושלמי)
סוגיה נוספת שיש להקדים היא סוגיה שמקורה בירושלמי שראוי לחשוש ממה שהעולם נוהג לחשוש, כנראה מפני הסכנה:
בירושלמי (תרומות ח, ג; ע"ז ב, ג) מובא כי צריך חשוש ממה שהבריות חוששים – שלא לשים מטבעות בפה, שלא לשים תבשיל מתחת למיטה, שלא לשים יד/לחם/בשר [תלוי בגירסא] תחת השחי, ושלא לנעוץ סכין בתוך אתרוג או צנון.
על פניו נראה כי אלו דברים סגוליים שהבריות חוששים מהם. אלא שרוב ככל הפוסקים הבינו שכל אלו חששות טבעיים: מטבע בפה שמא יידבק במחלה ע"י רוק/זיעה של אדם חולה. תבשיל תחת המיטה שמא ייפול בו דבר המזיק [או רוח רעה]. אוכל/יד תחת השחי כיוון שהזיעה מזיקה. סכין בתוך אתרוג/צנון שמא ייפול עליו אדם ויינזק [ויש מי שהסביר שמבזה את הפירות שמשתמש בהם כ'בית הסכין'].
כך הסביר רמב"ם (רוצח ושמירת הנפש יב, ד-ו); סמ"ג (עשין עט); סמ"ק (קעא); רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב טו אות ל); שו"ע (יו"ד קטז, ה); ערוה"ש (יו"ד קטז, יא); פרשני הירושלמי (שם. פני משה; עלי תמר; ידיד נפש). וכן כתבו עוד רבים, כמובא באריכות בספר דור המלקטים (איסור והיתר יו"ד קטז, עמ' 64).
אמנם, נראה כי הריא"ז הבין אחרת. בקונטרס הראיות (סנהדרין סה, ב) מתרץ מדוע דברים אלו אינם אסורים משום ניחוש- מכיוון שאינו אומר במפורש, אלא חושב בלב שחושש לדברים אלו. מדברים אלו מובן כי לדעתו הירושלמי עוסק בדברים חסרי היגיון, ולפיכך יש לחוש לאמונות טפלות שהציבור חושש מהן. ובשלטי הגבורים (ע"ז ט, א) הביא דבריו להלכה.
בפת"ש (יו"ד קעט, סק"ג) הקשה על סברת הריא"ז שבניחוש בלב יהיה מותר, מדברי תוס' [שממנו משמע שגם כאשר אינו מפרש הדבר אסור]. כמו כן, מקשה גם על הרמ"א (יו"ד קעט, ג) שממנו משמע שמותר כאשר אינו מפרש. ומציין לט"ז שתירץ שהרמ"א איירי בדבר שאינו טבעי שגורם חרדה לאדם, שבמקרה זה יוכל לסמוך להקל כשאינו מפרש.
בכל אופן, מובן מהפת"ש שאינו מקבל את הסבר הריא"ז בדברי הירושלמי.
אמונות טפלות רווחות והכלל החורז אותן
אפרט כאן בקצרה את רשימת האמונות הטפלות הרווחות, והן גם יעידו על שאר האמונות:
הימנעות ממעבר מתחת לסולם, שבירת מראה גורמת לשבע שנות מזל רע, הימנעות מפתיחת מטריה בתוך מבנה מחשש למזל רע, הימנעות ממעבר מעל ילד – כחשש שמא לא יגדל, מניעת תינוקות מהבטה במראה, הימנעות מישיבה בפינת השולחן, הקשה על עץ, הימנעות מקניית דברים לתינוק לפני הלידה.
כל המנהגים המובאים לעיל מקורם בתרבות זרה [כמפורט בהרבה בתוך הסיכום]. כלומר, מנהגים אלו רווחים לא רק בעם היהודי, אלא בעוד מספר רב של ארצות. הדבר מלמד כי ככל הנראה היהודים שאבו מנהגים אלו מהגויים. וקשה לומר שהגויים למדו זאת מהיהודים, כיוון שבכל הגלויות היינו מיעוט בטל בתוך כלל האוכלוסייה. בנוסף, חלק גדול ממנהגים אלו נפוצים גם בארצות המזרח במקומות שכמעט לא היו יהודים. לכן הסברה הפשוטה היא שהאוכלוסייה היהודית הושפעה מהאמונות שהיו נפוצות בארצות השונות. כמו כן, לרוב האמונות הטפלות אין מקור ביהדות שיחזק את המנהג [למעט חוט אדום, שיבואר להלן].
חלק מהאמונות הטפלות הוזכרו בפוסקים:
לדוג', כתב בשו"ת באר משה (ח"ח, לו) לחשוש למנהג שלא לעבור מעל ילד, וכן מהבטה של תינוקות במראה [טרם צמחו שיניהם]. אמנם לא הביא לכך מקור מפורש, אלא כ"מנהג נשים זקנות" שאין לזלזל בהם כפי שכתב ברשב"א [לא ציין את מקור הרשב"א].
כמו"כ חלק הזכירו מנהגים מסוימים אך כתבו שאין להם מקור (ספר סגולות רבותינו, עמ' 223; שו"ת ודרשת וחקרת ח"ה אה"ע כב; לגבי ישיבה בפינת השולחן – שמעו שיש בזה קפידא אך לא מצאו מקור. וניסו להלביש על מנהג זה דרשה).
בשו"ת משנה הלכות (יג, קיט) נתן טעם הגיוני למה לא לעבור מעל תינוק.
ועי' בספר "דור המלקטים – איסור והיתר יו"ד קטז" (עמ' 64 והלאה) שמביא סקירה רחבה על מספר אמונות טפלות, ומביא ספרים ושותי"ם שהזכירו חלק מהאמונות השונות. וברוב האמונות [למעט חוט אדום] כתבו כי אין מקור ביהדות, וחלקם כתבו לחשוש למנהג עפ"י הרשב"א. כלומר מעט אכן חששו למנהגים אלו, אך בכל אופן אין מקורות ממשיים לרוב המנהגים.
כמובן, כאשר נוהגים דברים אלו משום היגיון מסיום, הדבר יהיה מותר [למשל הימנעות ממעבר מתחת לסולם מטעמי בטיחות; הימנעות ממעבר מעל ילד משום כבוד (כגמ' במגילה כז, ב "ולא פסעתי על ראשי עם קודש")].
ההבדל בין ניחוש לדרכי האמורי
ככלל ניתן לומר כי כל מנהג שאין לו בסיס הגיוני יהיה אסור- או משום 'לא תנחשו' או משום 'דרכי האמורי'. כאשר עושה מעשה עפ"י האמונה [כמו אי עשיית עסקים לאחר שראה חתול שחור] הדבר יהיה אסור משום ניחוש, אך כאשר מקיים את המנהג עצמו, ולא עושה מעשה עפ"י סימן, הדבר יהיה אסור משום דרכי האמורי [כמו הקשה על עץ וכד'].
אמנם, יש לציין כי כיום רוב האמונות הטפלות אינן נוהגות בציבור הרחב. אכן יש אנשים שעוד חוששים לכל מיני אמונות כאלו ואחרות, בין בארץ ובין בחו"ל, אך בציבור הרחב [למיטב ידיעתי] בזים למנהגים חסרי היגיון. לכן אין בהכרח לאסור מנהגים אלו משום חוקות הגויים כיוון שאין הרבה גויים שנוהגים כך (כמובא בסיכום על תפוצת המנהג בחוקות הגויים).
חוט אדום (עפ"י סיכומו של הרב אורי)
גם חוט אדום מופיע בתרבויות שונות בעולם [כמובא בהרחבה בסיכום], אך למנהג זה מצאו הפוסקים יותר מקורות בספרות היהודית:
לכאורה חוט אדום מופיע במקורות כדרכי האמורי. כך מובא בתוספתא (שבת ז, א) "וחוט אדום על אצבעו… ה"ז מדרכי האמורי". וכן פסק רבי ישראל אלנקאווה (מנורת המאור פרק כ – דרך ארץ, עמ' 443). וכן מנה זאת בדרכי תשובה (קעט, כא) כדרכי האמורי.
אמנם בחסדי דוד (על התוספתא. שבת ח, ד) הסביר כי העולם סומך על רבן גמליאל, שדבר זה אינו מדרכי האמורי. וכן ב"דברי תורה" (ב, עא) הביא עפ"י מה ששמע, כי צבע אדום מסוגל לגרש מזיקים שלא תשלוט עין הרע. וכן כתב לחזק את המנהג בבאר משה (שטרן. ח, לו). ובשאילת שאול (א, יו"ד כח) חילק בין קשירה על האצבע האסורה משום דרכי האמורי, לבין קשירה במקום אחר המותרת. וכן התיר בויען דוד (ג, יו"ד נה); הרב יוסף צרפתי (בתוך רבבות אפרים ח או"ח, נא, ג) והביא מקורות שנהגו כך; חיי הלוי (ד, נה, ה) ומביא רמז מהתורה; בנו של אברהם (ג, א).
אך בספר "הקטן והלכותיו" (א, עמ' 21) משיב הרב חיים קנייבסקי כי אין לקשור חוט אדום, ולא מובא פירוט.
חתול שחור
רקע
הביטוי 'חתול שחור' מתייחס לאמונה טפלה לפיה חתול שצבעו שחור הוא התגלמות שטנית וכן שראיית חתול שחור (או חצייתו של חתול שחור את דרכך בבוקר, חתול שחור המפנה אליך את גבו או חתול שחור הנועץ בך את מבטו) היא סימן למזל רע. הביטוי "בין פלוני לאלמוני עבר חתול שחור", שפירושו שהשניים חדלו לשתף פעולה והפכו לאויבים, מגלם את אחת המשמעויות של אמונה טפלה זו. עם זאת, קיימות תרבויות (כגון בבריטניה, ביפן, בלטביה הכפרית ובמצרים העתיקה) בהן סימל חתול שחור דווקא מזל טוב.
במצרים העתיקה סימל חתול שחור את האלה בסתת. קיימות עדויות לכך שחתול הבית ככלל והחתול השחור בפרט נחשבו לחיות מקודשות והן נקברו חנוטות לצד בעליהן והריגת חתול שחור הייתה עברה.
במיתולוגיה הקלטית מוכרת דמותו של חתול הסית' המקושר לגנבת נשמות ולכישוף, בעיקר בהיילנדס של סקוטלנד. עם זאת באזורים אחרים של בריטניה נחשבה בעלות על חתול שחור כמגנה מפני המוות וסגולה למזל טוב (עם זאת, פגישה באקראי עם חתול שחור נחשבה למזל ביש). נשות דייגים נהגו להחזיק חתולים שחורים כסגולה לכך שבני זוגן ישובו מן הים בשלום. האמונה הטפלה שרווחה בקרב יורדי הים הייתה שחתול שחור הניגש אליהם מבשר מזל טוב, בעוד חתול שחור הנרתע מהם או מסובב את גבו, מבשר מוות.
מן המאה ה-15 לערך נפוצה בכל ארצות הנצרות האמונה שאשה המחזיקה חתול (ובפרט שחור) היא מכשפה או שחתול שחור הוא למעשה מכשפה בשינוי-צורה או ביטוי לשליח השטן, פרי זיווג של המכשפה עם השטן או אף השטן עצמו.
בצרפת קיימת אמונה שראיית חתול שחור בעל שערה לבנה יחידה פירושה שפע מזל טוב.
בגרמניה חתול שחור החוצה את הדרך מימין לשמאל פירושו מזל רע, בעוד חתול שחור החוצה את הדרך משמאל לימין פירושו מזל טוב.
בלטביה הכפרית נהוג לזהות גורי חתולים שחורים הנמצאים באסמי תבואה כגלגוליו של רוגניס, אל הקציר, ולחגוג את מציאתם, כיוון שהיא סימן למזל טוב ולשפע.
החתול השחור הוא אחד מסמלי "ליל כל הקדושים", בפרט בארצות הברית ודמותו מעטרת קישוטים שונים לחג.
גם ביהדות יש איזכורים 'מיסטים' לחתולה שחורה. בגמ' בברכות (ו, א) מובא:
"האי מאן דבעי למחזינהו – ליתי שילייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא, בוכרתא בת בוכרתא, וליקליה בנורא ולשחקיה ולימלי עיניה מניה, וחזי להו. ולשדייה בגובתא דפרזלא ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא דילמא גנבי מניה. ולחתום פומיה כי היכי דלא ליתזק. רב ביבי בר אביי עבד הכי חזא ואתזק. בעו רבנן רחמי עליה ואתסי."
ובתרגום:
"האדם שרוצה לראותם [שדים] – יביא שליה של חתולה שחורה, בת לחתולה שחורה, בכורה בת בכורה, וישרוף אותה באש, יטחן אותה לאבקה, וימלא את עיניו מהאבקה הזאת, ויראה אותם [את השדים]. לאחר מכן, יניח את האבקה במיכל ברזל ויחתום אותה בחותם ברזל, שמא יגנבו ממנו. וגם יחתום את פיו, כדי שלא יינזק.
רב ביבי בר אביי עשה כך, ראה את השדים וניזוק. חכמים התפללו עליו, והוא נרפא."
מסביר מרן הרב קוק זצ"ל בעין איה (א, מז) כי החתולה השחורה מורה על שכחת ה' בעולם, כחתול זה שאינו מכיר את קונו, ושכחת ה' מביאה לרעות ולכוחות מזיקים (המקבלים ביטוי ע"י הצבע השחור).[1]
אברהם בן יעקב (חוקר) – אוצר הסגולות, עמ' פא
מביא מספר מנהגים ואמונות של יהודי בבל בהקשר לחתולים. באופן כללי יהודי בבל חששו מחתולים, בפרט שחורים. כמובן אינו דן בשאלה האם יש אמת באמונות אלו.
"חתול (ביזוּנָה)
- יהודי בבל התרחקו מחתולים בכלל, ומחתול שחור בפרט, משום שאינו מבשר טובות, הם פחדו בעיקר מחתול שחור שעיניו נוצצות וראו בו כעין שד מסוכן, לפיכך, כאשר רצו לסלק אותו נמנעו מלהכותו, אלא רקעו ברגליהם על הארץ וקראו לעברו מלת … והוא בורח.
- חתולה שיצאה מבית אשה יולדת, אם תיכנס ישר לבית יולדת אחרת, היא עלולה לסכן את חיי הוולד ("כַּבְּסַה"), לפיכך יש לעשות את הכל כדי למנוע אותה מלעשות כך.
- אסור שחתולה הרה תיכנס לבית חתן וכלה, או לבית יולדת, היא עלולה לסכן אותם (כַּבְּסַה), כי הכלה עלולה להיות עקרה ולא תלד כל ימי חייה, והיולדת והתינוק עלולים להסתכן ולקרות להם דבר שאינו רגיל. אם בכל זאת אירע מעשה שנכנסה, מן ההכרח להביא חתולה הרה אחרת, ואותה כלה או יולדת יפסעו עליה כמה פסיעות.
- הקפידו שחתול בל יחצה לווייה של מת, כי זה סימן לא טוב לנפטר, והקפידו למנוע זאת בכל האפשרות.
- מאידך, הנושא עין חתול לא יבוא לידי עניות ויתעשר.
- יש מאמינים כי אם תשים עין חתול בסמרטוט, ותשים את הסמרטוט על גבי גחלים לא ישרף.
- מי שנושא לב חתול שחור לא יפחד ולא תשלוט בו עין – רעה.
- אשה שתישא עין חתול במשך כ"ד חודשים של היניקה לא תתעבר.
- כדי לבטל כל ההשפעות השליליות של החתולים השחורים, נהגו לירוק שלש פעמים, ולומר: טְפוּ, טְפוּ, טְפוּ."
אוסרים
שו"ת מים חיים (הלוי) חלק ג סימן כח
נשאל בכמה סוגי 'ניחושים' בין השאר לגבי חתול שחור. דן בסוגיית ניחוש ובמחלוקות השונות, ופוסק הלכה למעשה- בסימן שכביכול מעיד על מזל רע וכד' הדבר יהיה אסור ממש כניחוש, כמו ראיית חתול שחור כסימן רע לעסקים, וכמו תפילה בביכנ"ס אחר כשתפסו את מקומו הקבוע [למי שרואה בכך סימן רע].
ובסימן לעתיד, מזכיר את מחלוקת הראב"ד והרמב"ם.
""לא תנחשו"
נשאלתי ע"י גבאי בית – כנסת בעירנו, אודות זה שבקהלתם שוררות כל מיני אמונות תפלות, דרך משל אם בא אדם לבית – הכנסת ומצא שאיזה אורח התישב במקומו הקבוע משום שהגבאי לא שם לב לכך, אותו אדם ילך באותה שבת להתפלל בבית – כנסת אחר כי לדעתו זה אינו סימן טוב. או אם אדם יוצא מפתח ביתו וחתול שחור חוצה את דרך מעברו לא יבצע באותו יום שום עסק. או למשל כשהולך לערוך קניה או עסק כל שהוא אומר אם אשיג מונית בקלות אבצע את העיסקא ואם לאו לא אבצע וכיוצא בזה. האם אין כל אלה אמונות תפלות שיש להתבייש להאמין בהם.
זאת היתה שאלת השואל, ותשובתנו היתה כמובן שלא זו בלבד שאלה הן אמונות תפלות ואין להתיחס אליהן כלל, אלא שחלק מהן גם אסורות הן על פי הדין. וזו לשון הרמב"ם (בהלכות עבודה זרה פי"א ה"ד): אין מנחשין בעכו"ם שנאמר לא תנחשו. כיצד הוא הנחש, כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפצי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי… ומדברי הרמב"ם נראה בבירור שמעשהו של אליעזר עבד אברהם היה בגדר ניחוש האסור מן התורה, ועוד נשוב לזה להלן.
אך תחלה נבין היטב את מעשהו של אליעזר עבד אברהם לפי עומק פשטי המקראות, כי נראה שיש בכך השלכה גדולה לפסיקת ההלכה…
לפי שיטת הרמב"ם יוצא שמעשהו של אליעזר היה ניחוש גמור שכל אדם מישראל שיעשה כמוהו ילקה, ואליעזר שעשה כן משום שהיה בן נח, ובני נח לדעת הרמב"ם לא נצטוו על הכישוף (עיין בכסף – משנה שם, והראב"ד חולק). וכיון שכל האיסור הוא כאשר פועל אדם לפי הסימנים שקבע לו יוצא שאליעזר עסק בניחוש משום שנתן לה הנזם והצמידים (כיוצא משיטת הרמב"ם) על סמך הניחוש לפני שישאל אותה "בת מי את". ולפי זה נצטרך גם לומר שהשליחות היתה לקחת לו אשה מארצו ולא דוקא ממשפחת בית אביו, ולכן היה זקוק לאותו ניחוש שהצליח.
אבל שיטת התוס' אינה כן, שעל דברי הגמרא שציטטנו לעיל (חולין צה ב) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, הקשו התוס': ואם תאמר היאך ניחש אליעזר למאן דאמר (בסנהדרין נו ב) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו, ותירצו שאותו תנא סובר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא, ואף על גב דכתיב ויקח האיש נזם זהב וכו' ואח"כ נאמר ויאמר בה מי את, אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן מוכח כשסיפר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את וגו' עכ"ל. כונתם ברורה שלפי סברא זאת שגם בן נח מוזהר על הניחוש, היה אליעזר מנוע מלנחש, ולכן פירשו שבאמת הוא לא סמך על הניחוש ושאל אותה תחלה "בת מי את" וכמו שנתבאר לעיל (לתועלת הקוראים נציין לעיין במסכת מגילה דף ד' עמוד ראשון ובתוס' שם ולא נוכל להאריך בהעתקת הדברים והסברתם במסגרת זאת)…
מכל הנ"ל מתברר כי הרואה בתופעה מסויימת סימן מפחיד ופועל על פיו עובר על "לא תנחשו" שהוא איסור תורה וחייב מלקות, כגון נפלה פתו מפיו או שועל עבר מימינו וכדומה. ולכן בנדון שאלתנו אם בא אדם לבית – הכנסת ומצא שמקומו נתפס במקרה ע"י אדם אחר ורואה בזה סימן רע הוא בגדר ניחוש ואסור. אבל העושה לעצמו סימנים אם אשיג מונית מיד וכו' הרי זה דומה לאליעזר עבד אברהם, וכאמור שנוי הדבר במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם יש בזה איסור וחיוב מלקות או לאו, וכבר פסק הרמ"א "וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו". ואילו הרואה במעשה שכבר נעשה סימן טוב (כלומר אם מצא מונית מיד בלי שיתנה זאת מראש) כמעשהו של רב ששמח שבאה מעבורת לקראתו, או כל העושה מעשה ורואה בו סימן ברכה ושמח בכך הרי מותר.
ולסיכום דברינו נסיים שוב בדברי הרמ"א במשמעותם הרחבה ביותר "וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו"."
הרב משה צוריאל – אוצרות המוסר א, עמ' 454
מביא את המנהג לחשוש מחתול שחור כדוגמה לאיסור ניחוש.
"והנה בזמננו עדיין יש כמה מבני עמנו המשימים לעצמם "סימנים" כאלה. יש הנזהרים מהמספר שלש עשרה. יש המתפחדים אם יעבר חתול שחור דרכם וכיו"ב. כל המנהגים הרעים הללו יש לשרש אחריהם ולעוקרם. כי המאמין בהם מביע בזאת שיש כח עליון שמיימי (חוץ מהקב"ה) הקובע לאדם מה יהיה אתו, אם יצליח אם לאו, ובלי כל קשר לאמונת שכר ועונש על מצוותיו ועל עוונותיו."
וכן הביאו רבים לאסור משום ניחוש: אלי"ה תמימה (עמ' 200); תורת חיים לאב ולבן (עמ' קצד); ווי העמודים וחשוקיהם – לה (עמ' פא); נר אהרן א (עמ' נט); קדושת ישראל (עמ' רמח). ברוך אומר יו"ד (עמ' ריח); ואתם עדי (עמ' 55); פנינת ההלכה (עמ' קמז).
הרב שלמה אבינר – נר באישון לילה, עמ' 149
אסור לעשות מעשה עפ"י ראיית חתול שחור, משום לא תנחשו.
"חתול שחור – רבים מאמינים שחתול שחור הוא סימן רע.
אמונת הבל ממקור נוצרי. אם אדם משנה את התנהגותו לפיה הרי שהוא עובר על איסור תורה של "לא תנחשו" (ויקרא יט כו), כמו "הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום" (רמב"ם, הלכות עבודה זרה יא ד).
במצרים העתיקה נחשב החתול לחיה קדושה, וההורג חתול היה נידון למוות. חתול שמת היה נחנט כמו איש אצולה. כוהני מצרים היו חוזים בחתול ומנבאים עתידות על פי תנועותיו. בימי הביניים נמנו וגמרו עמי אירופה הנוצרים שחתול הוא חיה שטנית, מכשפה מחופשת. הילוכו הגמיש, ראיית הלילה שלו, עיניו הנוצצות, ערמומיותו, בדידותו וכישרון הצייד המפותח שלו חיזקו בדעתם את סברתם. רווקות זקנות שגידלו חתולים הועלו על המוקד כמכשפות וההמון היה הורג חתולים למיליונים."
אהל יעקב – כבוד אב ואם, עמ' תז [ממשנת הרב יצחק זילברשטיין]
נשאל לגבי אדם שהיה צריך לטוס וכשביקר את אביו לפני הטיסה עבר חתול שחור, והאב ביקש מהבן לא לטוס מחמת המזל הרע שהביא החתול. בתשובה מובא בבירור שהחשש ממזל רע זה [ועשיית מעשה או הימנעות] אסור משום ניחוש. וכששאל את הרב קרליץ אמר שיוכל לדחות את הנסיעה כיוון שלא עושה זאת משום הניחוש, אלא משום כבוד אביו.
"האב ביקש מבנו לא לטוס מפני שעבר לפניו חתול שחור
שאלה
ראובן הינו סוחר, שלצורך מסחרו נצרך לטוס למקומות שונים בחו"ל.
בכל פעם שעומד לפני טיסה, הוא מגיע אל בית אביו, כדי לקבל את ברכתו לנסיעה טובה והצלחה. והנה, פעם אחת הגיע ראובן לבית אביו להתברך לפני טיסה ממושכת למדינה רחוקה, ולאחר שבירך האב את בנו, ליווהו לעבר מכוניתו, ולפתע עבר חתול שחור ביניהם. האב נזעק ונתקף בבהלה. "אני מבקש ממך שלא לטוס כי חתול שחור מביא מזל שחור". הבן ניסה להסביר לאביו כי אלו חששות של הבל, 'כי לא נחש ביעקב', אך האב לא השתכנע ונותר בשלו: "חתול שחור מבשר רעות, אל תטוס".
וכאן הבן שואל: כיצד עליו לנהוג, האם מותר או רצוי לשמוע לדברי אביו, או שמא יטוס ולא אציית לדבריו ? [יצויין, שלא מדובר באופן שהאב יחלה, אלא שמחמת פחדו מבקש מבנו שלא יטוס].
תשובה
לכאורה האב מורה לבנו לעבור על האיסור של "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו), ודומה הדבר למבואר במסכת סנהדרין (דף סה ע"ב, הובא ברש"י על החומש שם)…
ושנינו בשו"ע (יו"ד סימן רמ סט"ו): "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו"…
אולם כאשר הצעתי את השאלה לפני הגר"נ קרליץ שליט"א, אמר כי יוכל הבן לדחות את הטיסה, מכיון שמה שנמנע מלטוס, זה אינו מחמת הניחוש, אלא משום כבוד אביו, שבשל דמיונותיו הכוזבים נתקף בדאגות שוא, והבן דוחה את טיסתו מפני שרוצה שאביו לא יהא חרד לגורלו.
והבן אינו מכשיל את אביו בעבירת ניחוש', משום שלכאורה העבירה היא דוקא בעשיית מעשה על פי הניחוש, או בהימנעות ממעשה מחמתו, יעויין ברמב"ם (סה"מ ל"ת לג) ובחינוך (מצוה רמט) ועוד, ואם כן, האב אינו עובר על לא תנחשו, כי הוא עצמו אינו עושה שום מעשה מחמת הניחוש שלו. ואף אם נאמר שגם דיבורי ניחוש אסורים, הרי האב כבר עבר עליהם.
לסיכום: נראה שיוכל הבן לדחות את הטיסה למועד מאוחר יותר.
(חש"ח עירובין עב ע"ב. עמוד תקלג)."
אור לגויים, יב ,ח, עמ' 164
מביא כדוגמה מובהקת לאיסור ניחוש – חשש ממזל רע מראיית חתול שחור.
"אסור לנחש. ומהו איסור הניחוש, כגון הרואה בבוקר חתול שחור ואומר שהיום לא יצליח בעסקיו, וכן השומע קול ציוץ עופות ואומר שסימן שיקרה דבר פלוני. וכן כל כיוצא בזה, הרי זה אסור משום ניחוש."
מנהגי אבותינו א, עמ' 253
אין מקור לחשש מחתול שחור, ומביא כמה רבנים שצירפו זאת ל'לא תנחשו'. מביא גם סיפור המסופר על הסטייפלר שאישה אחת הגיעה אליו לאחר שראתה חתול שחור, והוא לא ניסה להתווכח איתה, אלא הסביר מדוע הסימן הרע עבר (כלומר, הסטייפלר אכן חשב שזו אמונה טפלה, אלא שלהתווכח עם האישה על זה לא יועיל).
"אודות המנהג להקפיד לעבור ראשון כאשר רואה חתול שחור, כי הדבר כביכול מרמז שאם החתול עבר לפניו – יצפה לסכנה. האם יש לזה טעם ומקור לנוהגים כן?
הן אמת הדבר, אין מקור למנהג הזה, ואע"פ שהלכתי וחקרתי ושאלתי אנשים רבים אשר יודעי חוכמת חיים על פי דרכה של תורה, עם כל זאת לא מצאתי אחד שאמר מדוע נהגו כך. על כן אמרתי אכתוב מה שמצאתי בספרים הקדושים דברים הקשורים לעניין הזה, וכך עלה בידי בעזר ה'.
הגאון רבי דוד שאול גרינפלד כתב בספרו "הנאות דשא" (ויקרא "אמונות טפלות") וז"ל: "יכולים אנו להוסיף כהנה וכהנה שלא מופיעים "בפרקי האמורי", כגון: חתולה שחורה החוצה את הדרך, ישנם כאלה המאמינים בטיפשותם שסימן רע הוא ועתיד שחור לפניו". עכ"ל.
מאידך מצאתי כתוב ב"יתד נאמן" (מוסף שבת קודש פרשת ואתחנן ב') וז"ל: "מעשה בזוג שהלכו להזמין אולם שמחות לרגל השאת אחד מצאצאיהם. לקראת התשלום קפצה מולם חתולה שחורה, ומאז שקעה האם במרה שחורה מתוך פחדים לעתיד הבית הטרי שעומד להיות מוקם. שום הסבר הגיוני לא הניח את דעתה. עצתו של מרן הסטייפלר הייתה לומר לה ששום דבר לא הולך בלי צרות, ו"לית כתובה דליתה בה תגרא", ואכן החתולה השחורה היא הייתה התגרא! אבל מעתה הכל יזרום בשלום ובמישור ללא שום עגמת נפש.
כמה חוכמה טמונה בתשובה זו! הרב לא מנסה להתווכח עם הסובלת: הוא לא מוכיח לה שהיא לא צודקת. איפכא! "את צודקת שהחתולה השחורה מסמלת צרה צרורה", ודווקא משום כך עליך לדעת שהצרה כבר מאחורי כותלי ביתך. מעתה תרווי רק נחת כל הימים. עכ"ל.
וידוע שישנם עוד רבים שחוששים מהתקלות בחתולה שחורה עוברת וכו'. ונראה ממרן הסטייפלר ע"ד האמור בחז"ל מאן דלא קפדי לא קפדינן בהדיה וע"כ שכנע אותה שאין בזה קפידא על העתיד אלא שזה כבר מאחוריה.
ועוד מצאתי מה שכתב הרב הגאון רבי רפאל מאמו בספרו "שבו ואחלמה" (ברכות דף ו' עמוד א') וז"ל: "ליתי שלייתא דשונרתא"- לאו דווקא של חתולה אלא כיון שהשדין שחורין הם, לפיכך צריך שליא של חיה שחורה בת שחורה, ולא תמצא בעיר חיה כולה שחורה אלא החתול, ומפני שהשדין שחורים לכך נקרא "שד" כי אשוו"ד בערבית הוא "שחור". עכ"ל. ולפי"ז אולי אפשר להבין דעת החוששים שאולי בחתולות שחורות מצוי שיהיו בניהם שדים.
ועוד רמז מצאתי שהמכשפות הן בתואר "חתולה שחורה", כך כתב הגאון רבי חיים האמבורגר בספרו "שלשה עולמות" (חלק ג' "עולמי שלי" פרק א') וז"ל: "חצות לשם שמירה שלא תבאנה הנשים הכשפניות בתואר חתולה שחורה לחטוף את הילד, אחר חצות כשכבר קרא הגבר, ושוב אין כשפים שולטים עוד. עכ"ל.
כך כתב הרב הגאון רבי חיים דוד הלוי בספרו "מים חיים" (חלק ג' סימן כח). ע"ש. מגאוני דורנו סוברים שכל מי שקובע ונוהג כן, עובר על איסור שכתוב בתורה (ויקרא יט כו) "לא תנחשו".
ולגופו של ענין אולי נראה לומר: שעוברים הם ראשונים לפני החתול כדי שלא לגרום להיתקלות עם החתול שחור, שאז יגרום להזיקו, ועל ידי כן יצפה לסכנה ח"ו. {אולי כך ניתן לסבור!!!}
אולם עדיין קשה – הייתי יכול לומר שיעבור אחרי החתול, כלומר: לאו דווקא שיעבור ראשון אלא השני, ועל כן לא תהיה לו היתקלות עם החתול, ושוב חוזרת הקושיא. וצריך עיון בדבר."
בנאות דשא, ויקרא, עמ' רטז
מצרף אמונה טפלה של חתול שחור לאיסורי ניחוש.
"יכולים אנו להוסיף כהנה וכהנה שלא מופיעים "בפרקי האמורי" כגון: חתולה שחורה החוצה את הדרך. ישנם כאלה המאמינים בטפשותם, שסימן רע הוא ועתיד שחור לפניו.
או לדוגמא ישנם הרבה, בעיקר אצל הנכריים, החוששים ממספר 13 שמספר זה סמל הרע, ואינו מנבא עתידות טובות. כך למשל הם לא יקבעו את חתונתם או שמחתם בתאריך ה- 13. או לא יתגוררו בבית שמספרו 13. וכו'"
מקילים כיוון שיש מקור ביהדות
אוצר הקונטרסים מרי"ח ניחוח ז, עמ' מ
מביא מספר אזכורים בספרות היהודית המשייכים לחתול קשרים רוחניים רעים, שדים וכד'. באופן כללי נראה מכמה מקורות שהביא שהחתול [או דמות חתול] מייצג כוח רוחני טמא. וכותב למעשה כי שורש החתול בסטרא אחרא ולכן אין לגדל חתולים לשעשוע, וכן חושש מסכנה כאשר הורגים חתול [כמו בגמ' בברכות].
כהמשך לשאלה שפתח בדבריו, נראה כי לפי שיטתו יש לחשוש לחתולים, ואולי באופן מיוחד לחתול שחור [אמנם לא כותב זאת במפורש].
"שאלה: שמעתי שיש אומרים שחתול שחור הוא סימן לא טוב, ויש אחרים שאומרים שזו רק אמונה טפילה שמקורה בגויים, האם יש בזה אמת?
תשובה: נחפש'ה במקורותינו ונש'יבה איך התייחסו חכמינו לחתולים.
החתול לא מכיר קונו
הנה בגמרא בהוריות (יג א)… רואים שהחתול לא מכיר את קונו ואם כן אולי זו הסיבה שהשדים מתלבשים בהם שגם הם מכחישים פמליא של מעלה.
לא ניזק מארס נחש
רש"י במסכת ע"ז (ל ע"א) כתב דלא מזיק ליה ארס דשונרא אכיל ליה לחיויא כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיב ע"ב). כלומר שהחתול הוא שונה משאר בע"ח בכך שארס הנחש לא מזיק לו ואף אוכל את הנחש עצמו. וזאת משום ששרשו בקליפה ובטומאה ומין במינו בטל. (אך עיין בספר 'דברות צבי' ויספיש מאמר לו שהביא בשם היעב"ץ בפירוש לפרק שירה שיש בחינה של חתול בקדושה כמ"ש הרואה שונרא בחלום נעשית לו שירה נאה וזה אחר שמתברר מהרע שבו)
מדוע הכלבים בוכים
אמרו חז"ל (ב"ק ס' ע"ב) "כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר" וביאר בספר 'מלכיאל' (מלכיאל חזקיה בן אברהם מחכמי הקדמונים) שכשמלאך המות בא לעיר באים עמו המשתלשלים ממנו ויתלוה אליו שר החתולים (חתול מלשון היתול שהוא נמשך מהשקר והכלבים מנגדים להם שהכלב נאמן מצד האמונה והאמת) וכשהכלבים רואים את שר החתולים הם בוכים. ושם כתב בזה"ל "אמנם החתול נשפע ממקור השקר כי מן השדים הוא נשפע, והשדים נשפעים מסמא"ל". דברים דומים לזה מצאתי בביאורי אגדות לגר"א על פרק ז בב"ק שכתב "כי הם (הכלבים) נגד ימינא בקדושה שאש של מעלה היה רבוץ כאריה ובזמן שאין עושין רצונו היה נראה ככלב וזהו סוף ס"א דימינא, (ולכן הכלב והחתול אין להם שלום) כי חתול הוא סוף ס"א דשמאלא מסטרא דמלאך המות ימינא ושמאלא, לכן כשאליהו בעיר כלבים שוחקים דאז שלום ביניהם, וכשמלאך המות בעיר נתעורר שמאלא נגד ימינא".
קליפת נוגה
כותב רבי משה דוד וואלי בס' הליקוטים (ח"א – מלאכת הבירור) "דע כי קליפת נוגה היא סוד טיקלא דעשיקת נשמתין להט החרב המתהפכת ולפעמים חוטפת וגוזלת מיד הקדושה לפעמים חוטפת מיד הקליפה וחוזרת אל הקרושה ודוגמתה בעוה"ז חתול בביתו של אדם כי לפעמים טורף וגוזל מבית אדוניו כל אשר תמצא ידו ולפעמים עושה את רצונו במה שרודף והורג הני עכברי רשיעי סוד כת א' מכחות הטמאה השמחים לעשות רע והוא גדל בביתו של אדם כשם שאותה קליפה קרובה אל הקדושה ממש".
התלבשות שדים
מצאנו שיש שדים בדמות חתולים ואעלם עלי ספר:
בספר צפוני ציוני (בעמ' עח) "ביום השני משמש אבומודא ושמו בלשון יון אמלחאת מפני שהוא משמש לרוח פסקניות (פסקונית) בגבול יון וכחו רב מאוד להזיק ולהפחיד ולהרעיד ולהעמיד לכל מי שהוא בידיעת יוצרו שהוא רוצה ולמשים עצמו כאלו הוא בצורות בהמות קטנות כמו חתול או שפן או עכבר ואם תרצה להכריחו קח בדיל ועשה ממנו צורת עכבר וחקוק עליו שני השמות אבומורא ואבולחרית (ואמלראת) ותלה אותו נגד זריחת השמש בצל וינס מפניך"
ובעמ' פ : "וכשתעשה צורת אשה עם נחש בחותם של זהב תחברם יחד בחותם השר הנכבד הממונה בליל השני הוא צדק ע"ש כוכב צדק וצורתו צורת חתול כמו שהוא מצויר בכתב הצורות ולו עבדים נכבדים עשה חותם אחד מבדיל ורשום בתוך החותם צורת חתול. ביום השני ממונה השר אבן אלערום והוא דומה ללבנה ומשרתיו נכבדים ומפחידים לבריות וצורתו צורת אשה יושבת על כסא זהב כאשר מצויר בספר הצורות וכוונתו לבלבל ולטרוף דעת הבריות ואם תרצה לטרוף דעת שונאיך אויבך עשה חותם של זהב ורשום בחצי החותם צורת אשה יושב על כסא זהב ועל הצורה הזאת תצייר צורת חתול שהיא צורת אבומרא ותשביע הצורה של אבומרא המלך ובשם האחרים ותצליח בפעולתו ודע כי השר אבן אלערום מתהפך לחתול ובאלו הצורות מצליחים המשתלחים" עכ"ל.
להרוג חתול שחור
ומצאתי בספר 'דבר שבקדושה' למחבר ספר ילקוט ראובני לר' אברהם ראובן כ"ץ (עמ' 13 אות ז) "דע לך בני שמלאכי חבלה תחתיהם שרים רבים, וכל שר תחתיו אלף אלפים שוטרים ונוגשים ומראיהם פני זעם שהם שחורים כדיו ומהם אדומים כבשר. וכולם יש להם המושלים בהם כנגדם יש מלאכי רחמים ומיכאל מושלים בדברי נקיים וטהורים. ולכן אמרו ז"ל חתול שחור אסור להורגה בעבור דאית לה שר (אולי צ"ל שד) מראיתו שחור וכל עבדיו מזיקים ודאי". ומצאתי שכך כתב בספר הקנה וגרס 'שד'…
כשפים בהרי החשך
…ובספר 'רוחות מספרות' לגר"י פתייא זצ"ל במעשה (ז) כתון בת עזיזה מספר "בחודש אלול הוסיפה לי צער על צערי ויגון על יגוני עד כי במוצ"ש קודש הייתי בוכה ומייללת על משכבי מאין הפוגות על רוע מזלי. והנה בתוך כך והרגשתי כמו חתול גדול נפל על מתני בין שני כתפי, והיה משרט בבשרי שריטות גדולות כדי לפנות לו דרך ליכנס בי. ויראתי לצעוק פן יחרה בי אף אחות אמי השובבה, ואח"כ הרגשתי שהחתול ההוא נכנס בזרוע שמאלי.." ושם מסופר שנכנס בה שד נוצרי. (אך בהמשך משמע שהרב פתייא מצא בה רוח ע"ש)…
במנהג יהודי בבל
ואולי לכן השתרש בכמה עדות כל מיני אמונות בנוגע לחתולים. וכמ"ש באוצר הסגולות (של יהודי בבל בהוצאת אברהם בן יעקב) "חתול (ביזונה) – יהודי בבל התרחקו מחתולים בכלל ומחתול שחור בפרט משום שאינו מבשר טובות הם פחדו בעיקר מחתול שחור שעיניו נוצצות וראו בו כעין שד מסוכן לפיכך באשר רצו לסלק אותו נמנעו מלהכותו אלא רקעו ברגליהם על הארץ וקראו לעברו מלת פשש והוא בורח.
חתולה שיצאה מבית אשה יולדת אם תיכנס ישר לבית יולדת אחרת היא עלולה לסכן את חיי הוולד (כבסה) לפיכך יש לעשות את הכל כדי למנוע אותה מלעשות כך.
אסור שחתולה הרה תיכנס לבית חתן וכלה או לבית יולדת היא עלולה לסכן אותם (כבסה) כי הכלה עלולה להיות עקרה ולא תלד כל ימי חייה והיולדת והתינוק עלולים להסתכן ולקרות להם דבר שאינו רגיל אם בכל זאת אירע מעשה שנכנסה מן ההכרח להביא חתולה הרה אחרת ואותה כלה או יולדת יפסעו עליה כמה פסיעות.
הקפידו שחתול בל יחצה לווייה של מת כי זה סימן לא טוב לנפטר והקפידו למנוע זאת בכל האפשרות." העולה מהמדב'ר:
רואים שהחתול שרשו בסטרא אחרא ומשתלשל מהטומאה וממילא אין לגדל חתולים לשעשוע וכדומה. וכן אין להרוג חתול הן משום צער בע"ח והן משום סכנה שמגרה בעצמו כחות שליליים."
הרב יצחק רצאבי – דברי חפץ יז, עמ' צא
למרות שלא ראה זאת מפורש, כותב מסברא שיש להימנע מלהביט בחתול שחור, כיוון שמצינו בחז"ל שחתול שחור מורה על כוחות הטומאה.
"שאלה: האם נכון הדבר שיש להימנע מלהביט בחתול שחור:
תשובה: מסתבר הדבר מאד שנכון להימנע מלהביט בו זולת בדרך עראי, ואעפ"י שלא שמעתי ולא ראיתי דבר זה מפורש בשום ספר, יען כי מצינו במקומות רבים שחתול שחור מורה על כוחות הטומאה וכו'. והמפורסם בזה הוא בגמרא ברכות דף ו' ע"א שהרוצה לראות מזיקין, יביא שליא של חתול אֶכַּמְתָּא בת אכמתא (דהיינו שחורה בת שחורה) וכו'. ובספר הקנה דף רע"ח איתא, אמרו רז"ל אסור להרוג חתול שחור, בעבור דאית ליה שָׂר – דהיינו ממונה מתחת מלאכי חבלה – שחור מראיתו, וכל עבדיו מזיקים ודאי וכו' ע"כ. ועיין שמירת הגוף והנפש סימן רמ"ט דף תש"כ סעיף ג'. ובלאו הכי ראוי שלא ישביע אדם עינו בהסתכלות בבהמות טמאות וכו' כמו שהעלינו בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר סימן מ"ו אות י"ח יעו"ש. ואם כן כל שכן בחתול שחור, שומר נפשו ירחק:"
הרב שמשון במנולקר – נשא פריו א, יו"ד סימן לו
בשאלה האם יש איסור ניחוש כאשר חושש מסימן רע של חתול שחור. מעלה שלכאורה זה תואם לגמרי את דין ניחוש האסור. ומצדד להקל עפ"י ספק ספיקא- כאשר אינו אומר בפירוש שאינו הולך וכד' משום החתול, ספק האם הלכה כריא"ז שבאופן זה מותר. וספק האם הלכה כיראים שאסר רק מה שמופיע בתוספתא.
[אך יש לדחות:
א. לגבי שיטת היראים שהזכיר, ושהובא בכמה פוסקים. הפוסקים לא קיבלו אותו להלכה, ואם כן זה רק בחזי לאיצטרופי. ומה שכתב שהשו"ע נטה לדעתו, זה אינו נכון- השו"ע, וכן כל דין ניחוש, אין לו קשר עם הלכות חוקות הגויים המובאים בתוספתא. היראים דיבר רק בחוקות הגויים, ולא כתב דבריו לדין ניחוש. כך שגם ליראים איסור ניחוש כולל בתוכו יותר ממה שהובא כדוגמה בחז"ל.
ב. נראה כללל כי הפוסקים לא נטו לפסיקת הריא"ז.]
"שאלה: הנה יש מנהגים שונים ומשונים בכל מיני קהילות כגון שאם עבר/ה חתול/ה שחור/ה לפניו אינו הולך לדרכו ונמנע בכך באומרו שזה סימן רע ולא יצליח במעשיו. ויש המתחכמים ואומרים שצריך לחזור לאחוריו וללכת בדרך אחרת וכדומה כל מיני מנהגים כאלה האם יש בהם איסור לא תנחשו שאסור משום דרכי האמורי.
תשובה: בתוספתא דשבת פ"ח הל"ה איתא איזהו מנחש… והנה נידו"ד דומה ממש לאומר פסק צבי את הדרך לפני ולכאורה צריך לאסור…
ועיין בפת"ש סק"ג שכ' בשם שה"ג שאם מחשב בליבו ונמנע מדברים אלו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר, שראוי לחוש על החשש שחוששין בו הבריות. אולם הפת"ש הקשה עליו מתוס' בב"מ כז… ומבואר מהתוס' הנ"ל דאפ' שותק ומחשב בליבו יש איסור מנחש.
וחזי הוית לדרכ"ת בסי' קע"ט סק"כ שהביא את הפת"ש הנ"ל וכ' עליו ועיין בערך לחם (למהריק"ש) שכ' מהאריא"ז שדוקא האומר וכו' שמוציא הדברים מפיו אבל אם אינו מוציא הדברים בפיו אלא מחשב בליבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים אלו מותר ע"כ ועי' בשו"ת ויען אברהם (לר' אברהם פאלאג'י ז"ל) חיו"ד סי' ט"ו שהאריך בזה והעלה שיש לחוש לאיסור דאור' ולאסור איסור גם באינו מוציא הדברים בפיו כי ה' יראה ללב וכל שחושב כן בדעתו יש לחוש לאיסור לא תנחשו וכו'…
אתה הראית לדעת שמוהר"א נתן טעם שנותנין העולם על מה הם סומכין משמע שזה לא טוב לכתחילה אלא כיון שכבר עושים כן צריך לדעת על מה סומכין, ולכן נותנים טעם שאינו מוסכם לכו"ע… רבים הם הפוסקים שאוסרים ואין להקל בזה זולתי בתרנגולת שקראה גברית ששם יש כמה טעמים נוספים למקילים וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל.
אולם בנידו"ד נלע"ד שיש צד לקולא מהא דכתב בהגהות מיי' בפי"א מהל' ע"ז בשם הרא"ם והביאו הב"י בסוף סי' קעח' דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות העכו"ם וכתב סמ"ג בתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודה"א עכ"ל ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דה"א והרבה בנ"א נכשלים בהם וכו' ושמא משמע להו שאין לחוש משום דה"א אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוי דלא כהלכתא דאל"כ לא הוה שתיק תלמודא מינייהו עכ"ל הב"י. וע"ע במהריק"ש סי' קע"ח ובברכ"י בסי' קעט' בד"ה האומר פתי וכו' שהביאו את הדברים הנ"ל.
ומ"מ עדיין מסופקני אם כללים אלו שכתבו האחרונים בשם הרא"ם והסמ"ג מקובלים על כל הראשונים ז"ל, כיון שיש דברים שהם דומים ממש למה שהוזכר בגמ' או בתוספתא וכמו בנידו"ד שבגמ' ובתוספ' איתא צבי הפסיקו והמנהג כיום חתול הפסיקו, האם גם בזה אפשר להקל כיון שלא הוזכר חתול שחור בגמ' ובתוספ' או שמא כוונת הראשונים הנ"ל להקל דוקא בדבר מחודש לגמרי שאין בדומה לו בגמ' או בתוספתא דאז אין להוסיף אבל בדבר הדומה ממש אלא שנשתנה במעט אין להקל. וע"ע מש"כ בשו"ת עטרת משה ח"א סי' קכ"ה.
ונראה שדעת מרן השו"ע להקל כדעת הסמ"ג מדפסק בשו"ע סי' קעט' סע"ג לאסור משום ניחוש רק בדברים שהוזכרו בגמ' דסנהדרין והשמיט עוד כמה דברים שהוזכרו בתוספתא דשבת הנ"ל. ואעפ"י שהכלל הזה שהביאו ההג"ה מיי' בשם הרא"ם מסופקני בו מ"מ בדאיכא תרתי לטיבותא נראה שאפשר להקל בשופי וכגון בנידו"ד שדין חתול שחור שהפסיקו בדרך יש בו מעין ספק ספיקא, ספק אם אסרה התורה רק דברים שהוזכרו בחז"ל ואם תימצי לומר אסרה תורה שמא לא אסרה אלא במוציא הדברים בפיו, שנמנע מללכת לדרכו מחמת החתול ומחמת הניחוש אבל בשותק ומחשב בליבו לא אסרה תורה.
ולכן נראה למסקנה :
א) הרואה חתול/ה שחור/ה עובר/ת לפניו וחוצה את דרכו, ונמנע מללכת לדרכו כיון שחושש שהוא סימן רע, אם עושה כן בשתיקה ורק מחשב בליבו שלא הולך לדרכו בגלל הסימן הרע הזה, נראה שמעיקר הדין יכול להקל לא ללכת או יחזור לאחוריו וילך בדרך אחרת.
ב) אבל אם אומר בפיו שבגלל שעבר/ה חתול/ה שחור/ה לא ילך לדרכו, נראה שאסור משום לא תנחשו. ומ"מ גם הנמנעים מלילך ואומרים בפה מלא שהסיבה היא החתול/ה השחור/ה וכד' יש להם על מה לסמוך.
ג) ירא שמים לא חושש מכל הדברים האלה ובוטח בה' ית' שהכל מאתו לפי מעשיו של אדם, ויעשה תשובה ויקדים תפילה לצרה ויצא לדרך בלי שום פחד והבוטח בה' חסד יסובבנו."
קבלת מנהג זקנים וזקנות
שו"ת הרשב"א חלק א סימן ט
מכאן רצו ללמוד שיש לחשוש למנהגי הזקנים, אע"פ שאין למנהג מקור [כפי שמובא במקורות הבאים].
אך בפשט הדברים זה אינו עולה מדברי הרשב"א, בטח שלא לגבי מנהגים תמוהים אשר מסתבר שנלקחו מהגויים [ובקובץ עץ חיים באבוב, יא, עמ' שכח, הגיבו בעילום שם למה שנכתב בחלק ח, ותמהו על ההבנה המוטעית ברשב"א].
"…ודע כי כל חכם מחכמי תורתנו החסידים כשיראה דברי הפלוסופים וישר בעיניו דרכם כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים כהפכם פרש אותם בענין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים ענין המקראות משל. לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצוה. אבל כשהוא מגיע אצל חכמי ישראל יפרש המקראות כצורתן ואף על פי שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם. כענין תחיית המתים שאין הכתובים מוכרחים בו הכרח נחתך ויש לפרש כל המקראות בדרך משל. כענין המקראות שבאו יותר מבוארים בענין מתי יחזקאל. ואלא שהכריחם הכרח הקבלה המפורסמת באומה. ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית. ואז תהיה לנו הוראה ממנו שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה. לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו. וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים…"
שו"ת חוות יאיר סימן רלד
אין לאסור מנהג [חסר היגיון] הקשור בחולי מסוים של ילד, כיוון שהתפשט אצל הנשים, מסתמא נודעו בניסיון. לא מצטט את הרשב"א.
"…ולענין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מצאנו הנח לישראל דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר ולכך אין לאסור מה שמקיפין לילד שאחזתו חמה ונולדו בו סימני אבעבועות טרם שנראו את נקבי גופו בטבעת שהסירו מאצבע המת וכן כל כה"ג…"
הרב משה טייטלבוים – השיב משה, או"ח יג
בעניין קבורת אישה הרה יחד עם העובר, מזכיר את המנהג שלא לקבור בצורה זו, ומציין לרשב"א.
"…לאחר שנתקבלתי לרב אב"ד בקהילת קרעשוב שהייתי אז עדיין רך בשנים, אירע שמתה אשה מעוברת, ולא היה באפשרות ביום הראשון כשמתה להוציא הולד מקרבה אף שנשלח לה בחרם כנהוג, וקרוב הדבר שהמילדת פשעה בדבר, ושהיה לה מורך הלב להשתדל הרבה עם אשה שכבר מתה. וכאשר אח"כ ביום השלישי שהלכו אצל האשה הנ"ל גם שאר נשים בקיאות והשתדלו כראוי, אז הוציאו הולד מקרבה, וגם נשלח עוד פעם שני אצלה בחרם. עכ"פ הנה ביום הראשון וביום השני קודם שהוציאו הולד ושצווחו קרובי המת שהאשה הנ"ל מתנפחת הרבה, הוריתי לקבור המת כך אף אם הולד הוא בקרבה. ואז באו מחשובי העיר ונתנו עלי בקולם איך שהיא סכנה גדולה לאנשי העיר עי"ז. וסיפרו מעשיות מזה, וגם אמרו שבאיזה קהילה גדולה אירע מעשה כזה וקרעו את בטן האשה והוציאו את הולד מקרבה. ואני לא חששתי לקול צעקתם, והזהרתי באזהרות גדולות שלא יקרעו בטן האשה בשום אופן כי הוא איסור גדול לנוול את המת…
תשובה… הנה מזה שנעשה תחבולות שתמלט הולד מת ולא תקבר כך עם הולד, לא נרמז מזה בשום מקום, גם בספרים המדברים מענינים כאלו הדברים כמו בספר לחם הפנים וספר מעבר יבוק, לא נמצא מזה כלל, רק שהוא קבלה ביד בני עמינו. וכבר ידעת מה שכתב הרשב"א בתשובותיו [ח"א סי' ט] דאין לדחות הקבלה שיש ביד נשים הזקנות מבני עמינו מפני ששים רבוא מופתים המראים סותרו, דחק הישראל הוא למעלה מהשכל…"
הרב משה ירושלימסקי – באר משה ב, זכרון טוב, יא
בעניין מנהג שלא להיות שדכן לגויים, אע"פ שאין בזה היגיון ולא מוזכר במקורותינו, מנהג ישראל תורה, ומציין לרשב"א.
"בענין שנוהגין שלא להיות שדכן בזווגי א"י אפי' במקום ריוח גדול מהיכן נודע דין זה, ונשאלתי בזה מגדול א' חו"ל בדבר עני הגון שיש בידו להרויח סכום רב באופן שיהיה סרסור בזווג אצל אדון א' ישמעאל, וכתב שלא מצא בפוסקים איסור בזה ורק מאמר העולם שמי שעוסק בזה לא ינקה מזרע שאינו הגון וכו' מאיזה מקור יצא מאמר זה. והשבתי לו דמנהג ישראל תורה היא ובכל מושבות בנ"י חו"ל לא יעסוק שום איש בזה מהאי טעמא, וידוע מה שכתב הרשב"א בתשובותיו (הו"ד בשו"ת השיב משה חאו"ח (סי' ג) ג"כ בענין שלא נמצא בספר רק מה שהוא קבלה ביד בני עמנו, וכמש"ל ג"כ (אות ט)) דאין לדחות הקבלה שיש ביד נשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים רבוא מופתים המראים סותרו דחק הישראלי הוא למעלה מהטבע והשכל, יעו"ש."
שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן ח
בעניין מנהג שלא לאכול מקצוות הלחם דקשה לשכחה, אינו מוצא מקור לכך, אך אעפ"כ נוהג כך, עפ"י הירושלמי [כל מה שחוששים לו הבריות, ראוי לחוש]. ומציין לרשב"א.
"ז שמעתי אומרים שאין לאכול מקצה האחרון של פת לחם, שזהו קשה לשכחה, האם יש מקור לזה בש"ס או שאר ספרים.
הנני לא ידעתי מקור לזה, אבל גם אני נוהג כן מעולם, ומטעם דאיתא בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג), צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין, ועי' ספר חסידים (סי' רס"א) שכתב, לפי שכל דבר שתופסין אותו בחזקת סכנה וכו', ובתשו' הרשב"א (סי' ט'), כתב, שכל דבר שיש קבלה ביד זקנים וזקנות, לא נסתר קבלתם, רק אחר הקיום שאינו באפשרו, ועי' בתשו' השיב משה (חיו"ד סי' ק"ג), וכנראה דלירושלמי הנ"ל כוון הש"ג (פ"ב דע"ז), וא"כ יש לומר הה"ד בנוגע לחשש שכחה, ועי' בפ"ת שם, וצ"ע עוד בכ"ז. והנני בזה ידידו דורש בשה"ט וחותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס."
שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן מב
בעניין מנהג שלא ללכת לבית עלמין בחודשי ההיריון, לא מצא מקור, אך ציין לחוש לרשב"א.
"וע"ד אשר שמע אומרים בשם נשים צדקניות שנוהגות שלא לילך לבית החיים בימי הריון, הנה אף על פי שהרשב"א כותב שלא לזלזל מה שאומרים נשים זקנות צדקניות באיזה מנהג, מ"מ לא מצא שום מקור וכו' עכ"ל.
הנה גם אנכי לא ידעתי המקור, אבל די לנו מש"כ הרשב"א הובא בתשו' השיב משה (או"ח סימן י"ג) דאין לדחות הקבלה שיש ביד נשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים ריבוא מופתים המראים סותרו, דחק הישראלי הוא למעלה מהטבע והשכל עיין שם."
באר משה (שטרן) ח, לו
בעניין כמה מנהגים- לא לתת לילד שטרם צמחו לו שיניים להביט במראה; לא לעבור מעל ילד כיוון שאח"כ לא יגדל, ויש לעבור מעליו בחזרה; לקשור חוט אדום על עגלת תינוק מפני עין הרע. לא מביא לכל אלה מקורות, אלא יש ללכת אחר המנהג, עפ"י הרשב"א.
"א. שאלה א' אם יש מקור להמנהג שלא להניח להביט לילד במראה טרם שהתחילו שיניו לצאת. השבתי כן היה המנהג והנשים הי' מקפידות ע"ז מאוד ידענא שכן היו מדקדקין בבית הורי הק' זצ"ל ובבית קמוח"ז זצ"ל שתינוק עד שלא התחיל לדבר ולא התחילו השנים לצאת שלא להניחו להביט במראה כי אומרים שהשניים לא יצאו בזמנו ולא ידבר בזמנו.
ב. שאלה אם יש מקום להמנהג שלא לעבור על ילד קטן השבתי כן היה המנהג מאז ומקדם והכל הי' מקפידים ע"ז וכן דקדקו שלא לעבור על ילד ולא לקפוץ עליו וזוכר אני דמי שהיה קופץ עליהם או עבר עליהם בקשו ממנו שיעבור אחור או יקפוץ אחור היפך ממה שעשה בראשונה כי אמרו שעי"ז מה שעוברים או קופצים עליהם לא יגדלו ככל הצורך
ג. שאלה אם יש מקור למנהג לקשור חוט שני מפני עיה"ר על התינוק ועגלתו וכיוצ"ב השבתי כן היה המנהג והכל עשו כן. כן דקדקו לקשור חוט שני אדום על עגלה או מטת התינוק מפני עין הרע וכל אלו הג' מנהגים בכלל מנהג נשים זקינות שעליהם כ' הרשב"א שאל יזלזלו בדבריהן ובמנהגיהם כי בודאי יסודתם בהררי קודש גם אם נעלם הטעם ממנו."
הרב אפרים ביליצר – שו"ת יד אפרים (לקט) לט
בעניין נטילת ציפורניים באופן מיוחד [ולאו דווקא בהקשר המובא בפוסקים] לא מצא מנהג זה. מתייחס למה שתלו הפוסקים מנהגים משונים ברשב"א, ומדייק כי הרשב"א דן בדברים שנמסרו בקבלה ולא במנהג, כלומר הרשב"א לא תמך בתשובתו שם בקבלת מנהגים שונים רק כי הנשים הזקנות נוהגות כך. ולהיפך, פוסקים רבים תקפו בחריפות מנהגי בּוֹרוּת. אלא יש לחפש ולברר אחר מקורם וטעמם של המנהגים.
"נשאלתי ממנו להגיד לו טעם במנהג הנהוג שמי שנוטל צפרניו בסכין חותך עוד שני עצים קטנים ונותנין לתוכו ונקראו עדות ויש מקפידין שלא ליקתם ממקום אחד שלא יה' קרובים.
תשובה
דע לך ידידי הגם שלא מצאתי מנהג זה בספרים מ"מ נתפרסם המנהג בין כל ישראל הנה האחרונים מביאים בשם שו"ת הרשב"א סימן ט' שכל מנהג שנהג בישראל אפי' בין זקנים וזקנות ולא נודעו טעמם בוודאי יש להם מקור ואסור לבטלם והנה אנכי חפשתי בהרשב"א ולא מצאתי לשון הזה רק שם כתב בזה"ל לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר וכו' עיי"ש וא"כ לא איירו הרשב"א מן המנהג רק מן הקבלה והפרש גדול ביניהם כמובן ובפרט שכמה פעמים ראיתי בפוסקים שצווחו ככרוכי' על איזה מנהג בורות וכתבו שכמה פעמים מנהג אותיות גיהנום ואעפי"כ צריכין אנו לחזור ולחפש חפש מחופש אולי נמצא איזה טעם יפה בהמנהג שנהגו מקדמת דנא ורק ברבות הימים שחלפו העתים ונתדלדלו ישראל ממקום למקום נשכח טעמו וע"כ כתבו הקדמונים שאין לבטל שום מנהג אעפ"י שאינו מבואר טעמו כידוע ממה שאירע למרנא הרמ"א זי"ע וידוע שמרן החתם סופר הי' מוסר נפשו על כל מנהג בישראל וע"כ יצאתי לחקור במנהג זה האם יש ממש במנהג ומה טעם יש בו…
אפרים הלוי בילליטצער"
מקורות נוספים
בעל חבצלת השרון מטארנאפאל בשו"ת יו"ד סי' צ"ד לגבי המנהג להעמיד המצבה אצל הראש מציין למש"כ הרשב"א בתשו' הובא בתשו' ארי' דבי עילאי.
קובץ עץ חיים (באבוב) יא, עמ' שכח [נכתב בעילום שם]
תמה תמיהה גדולה כיצד הבינו את דברי הרשב"א בהקשר של סיפורי זקנות וכל מיני חששות שלעין הרע וכד', כאשר עולה בבירור מדברי הרשב"א שדיבר על מסורות וקבלות כגון תחיית המתים וכד'. דברי הרשב"א כלל אינם מתייחסים למנהגים [מוזרים] שקיימים בציבור שיש לקבל אותם כמסורת עד משה רבינו, אלא דיבר על יסודות יהודיים.
[ואעפ"כ הרבה ציינו לרשב"א בהקשר למנהגים מקובלים. אפשר אולי לתרץ שהסתמכו על הרשב"א כסיוע צדדי ולא כמקור מפורש. בסופו של דבר, במנהגים שאין להם שום מקור, המקור היחידי שאולי יכולים להביא זה את הרשב"א. כיוון שלא נותר משהו אחר].
"בענין דברי הרשב"א אודות קבלת נשים זקנות
ארשה לעצמי לכתוב הערה אחת קטנה וגדולה הוא אלי, בקובץ ח' (עמ' ש"ע) נזכר בקשר לענין מה שמורגל בפי אמותינו שלא לכרוע על הברכיים ושלא לשרוק בפה, ולא מצא מקור מקומו, ציין הכותב לדברי הרשב"א בתשובה המפורסמת בענין קבלות ושמועות מפי הזקנות שהוא כמפי משה מפי הגבורה.
ומפני שראיתי רבים משתמשים במונח זה, שכביכול אמר הרשב"א שכל מה שמורגל בפי נשים זקנות תורת אמת הוא, וההמכחישו ככופר יחשב ח"ו, ובאמת פליאה נשגבה ממני איך יעלה על הדעת שכל סיפור קבלה ומנהג נשים זקנות תורת אמת הוא, וכל דבר היוצא מפיהם הוא כמשה מפי הגבורה. ועל אף גודל החשיבות ורבת המשמעות שיש במנהג שקבלו מפי הזקנות, וכן מצינו בפוסקים שסמכו על מנהג הנשים (עי' שו"ת חוות יאיר סי' רל"ד ועוד), אבל מזה עד שיאמרו שכל מנהג טוב או סיפור נאה שהשמיע פעם סבתא יראת ה' כבר יחשב כיסודות הדת שאין להרהר אחריה, עוד כברת דרך ארוכה.
ויתירה מזו האם לא תמצא מנהגים או חששות ועין הרע שקבלו הנשים מהגוים אשר סביבותיהם כידוע, דברים סותרים זו את זו, או סתם דברי הבל ורעות רוח שקבלו הנשים זו מזו…
על כן עיינתי בגוף תשובת הרשב"א בפנים, והוא בחלק א' סי' ט', ואתן לפני הקוראים תמצית דברי הרשב"א בתשובה שם, ירא הקהל וישפוט אם כנים הדברים שאכן מימרא כזו יוצדק על שם הרשב"א.
והנה הרשב"א נשאל שם לפרש מה שאמרו רבותינו ז"ל כי יש לעולם קצב ושיתא אלפי שנין הוי עלמא, ולפי חכמי הפילוסופים מצד החקירה אין קצב לעולם והארץ הולכת על מנהג אחד תמידי ועולם כמנהגו נוהג, וע"ז השיב הרשב"א ותו"ד כי כל דבר שאינו סותר נבואה וקבלה מפורסמת מדת תורתינו הקדושה אפשר לנקוט כדת הפילוסופים, אבל אם קבלת הנביאים וחכמינו ז"ל סותרת דברי הפילוסופים הולכים אחר הקבלה.
וז"ל הרשב"א ודע כי חכם מחכמי תורתנו החסידים כשיראה דברי הפילוסופים וישר בעיניו דרכם, כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים בהפכם, פרש אותם בענין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים ענין המקראות משל, לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצוה, אבל כשהוא מגיע אצל הדברים שנתפרסמה אמיתתן באמונה אצל חכמי ישראל, יפרש המקראות כצורתן, ואע"פ שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם, בענין תחיית המתים, שיש לפרש כל המקראות בדרך משל, אלא שהכריחם הקבלה המפורסמת באומה, ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה, לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתור קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים', עכ"ל.
ואתה תחזה שכוונת הרשב"א על קבלה מפורסמת בכל עמנו ודתינו כתחיית המתים וכדומה, שמובאים בדברי חז"ל בקבלה ביד אבותינו 'הזקנים והזקנות' עד משה רבינו ע"ה, ועל זה וכדומה לו, יסודות הדת, שמקובל אצל כל ישראל מפי אבותינו הזקנים והזקנות עד למשה רבינו ע"ה…
ומכאן תמה אני האיך אפשר להסיק מדברי הרשב"א הללו דחייב להאמין בכל סיפור או מנהג הנשים…
ולא אכחד תחת לשוני כי מצינו בכמה אחרונים שכתבו כזה על שם הרשב"א, עי' שו"ת השיב משה (סי' י"ג) שכתב כן לענין קבלת הנשים שאשה מעוברת שמתה אין לקברה בעוד העיבור בבטנה. ואולי צריך לחלק בין דבר מפורסם ידוע כמנהג כל המקומות, כמו שדיבר שם עי"ש, אבל זאת ברור כי מעולם לא חייב הרשב"א להאמין לכל סיפור ומנהג מפי נשים זקנות, אף שהוא טוב ויפה ונאה, ובודאי שהמכחישו, אף שלא דבר טוב עשה, אינו ככופר בתורת משה ח"ו. ועל כגון דא נאמר וכל המוסיף גורע…
וע"ע בשו"ת באר משה (ירושלימסקי, דף ה' אות ב' ודף קל"ח אות ט' וי"א) שיר מעון (סוף פ' ראה), והדבר צריך תלמוד.
ובסיום דברי אגיד כי לא באתי עד הנה ליתן מום ודופי בקבלת סיפורים ומנהגים שמקובל מדורות הקודמים, שחשיבתן עד מאד כמו שקבלנו מרבותינו מוסדי דור ודור, וכל ספרי הפוסקים מלאים מזה, ודי לנו לציין דברי מרן רשב"י החת"ס שכ' (שו"ת או"ח סי' נ"א) דגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסים ומנהגנו צריך בדיקה אחריו, כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרים לא יספיק, לא יתן לחטוא את בשרו', ולא באתי רק להבהיר דברי הרשב"א בזה, וכן מצינו בדברי הפוסקים שטרחו ויגעו בכל דין לידע אם הוא דאורייתא או דרבנן או מנהג, כמו"כ בעניני אמונות ודעות צריכים להבחין מה נכנס בגדר עיקר יסודות הדת ומה לא, וכבר אמר החכם 'האמת אהוב מהכל'.
[השם שמור במערכת]"
מקורות נגדיים
בדרכי משה הקצר (יו"ד קטז, אות ה) כתב בשם ראב"ע (אגרת השבת), לגבי המנהג להימנע משתייה בשעת התקופה כי דבר זה "דבר ניפוח שיחות הזקינות".
בדרכי תשובה (יו"ד קטז ס"ק מג) כתב לגבי סכנות כי אין לחשוש לדברים שאומרות הנשים ואין להם מקור בספרות היהודית, ולא ברופאים. "בודאי אין להשגיח על קלא בעלמא שאומרת איזה נשים ולא מצינו זה לא בדברי חז"ל ולא בכתבי האריז"ל ולא מטעם חכמי הרופאים של ישראל או עכ"פ של עכו"ם".
בשו"ת מהרש"ם (ב, ח) כתב לגבי מנהג נשים שלא לאכול פת שנשארה בתנור במהלך הלילה, שאין בזה ממש, ולא מצא מקור לכך. "ובדבר שאלתו במנהג שנהגו הנשים שאם שכחו לרדות פת מתנור ולן שם כל הלילה שיש בו משום סכנה ואין לאכלו אם יש לחוש לזה. הנה לענ"ד אין בזה ממש".
ראוי לאדם לחוש על החשש שחוששים הבריות
תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ג
"אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא מיצא סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא"
תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ב הלכה ג
לכאורה עולה מהירושלמי שיש לחשוש לכל מנהג שהבריות חוששים לו, אולי אף כאשר אין היגיון. אך כפי שנראה במפרשים, כל מה שמוזכר כאן יש בו היגיון טבעי.
"אמר רבי אמי צריכין אנן חששין על מה דברייתא חששין אסור למיתן פריטין גו פומה פיתתא תחות בי שיחייא תבשילא תותי ערסא ולמיצע סכינא גו איטרוגא וסכינא גו פוגלא."
הסיעה המרכזית – דברי הירושלמי על דרך הטבע
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה ד
בהלכות הבאות הרמב"ם מונה את דברי הירושלמי, ומסביר אותם באופן הגיוני וטבעי.
"אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים."
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה ה
כנ"ל מסביר באופן טבעי והגיוני. הראב"ד חולק רק בהקשר לתבשיל שתחת המיטה, משום רוח רעה [כבבלי].
"וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו ד שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות, ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו. +/השגת הראב"ד/ וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו. א"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא תותי בי שחיא ומפרשין חתיכה של בשר או של לחם מפני הזיעה. /השגת הראב"ד/ ולא יתן התבשיל תחת המטה. /א"א/ גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה.+"
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה ו
כנ"ל מסביר באופן טבעי, ואף הראב"ד מסכים להסבר הגיוני, אלא שנותן הסבר הגיוני אחר.
"כן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות, וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן. +/השגת הראב"ד/ וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם. א"א גם זה מפרשים משום ביזוי אוכלין שעושה מהן תיק לסכין.+"
ספר מצוות גדול עשין סימן עט
מביא לשון הרמב"ם, כלומר נוקט כהסבר ההגיוני של הרמב"ם בדברי הירושלמי.
"גרסינן בירושלמי דע"ז (דף יב, א) אסור למיתן פיסתא תחותי בי שיחיא, ויש לפרש חתיכה של בשר או לחם מפני הזיעה (כ"ה בהשגת הראב"ד). ורבינו משה פירש (שם ה"ה) לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות. עוד שם בירושלמי אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהם רוק יבש של מוכה שחין או מצורעין או זיעות שכל זיעות [ה]אדם סם המות חוץ מזיעת הפנים (רמב"ם ה"ד). ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שעוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו (ה"ה)."
ספר מצוות קטן מצוה קעא
כנ"ל נוקט כרמב"ם בביאור הירושלמי.
"בתוספתא (ובירושלמי דפרק אין מעמידין) אסיר למיתן פיסתא תותי בי שחייא ויש מפרשין חתיכת בשר או לחם מפני הזיעה ורבינו משה מיימוני' (פי"ג) פירש לא יתן אדם פס ידו תחת שיחיו שמא נגע בידו מצורע או בסם רע שהידים עסקניות, וכן אסור לאדם ליתן מעות או דינר לתוך פיו, שמא יש בהם רוק יבש של מצורע או של מוכה שחין או זיעה, שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק ולא יראהו"
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב טו אות ל דף קמא טור א
כנ"ל מבאר דברי הירושלמי כרמב"ם באופן טבעי.
"בירושלמי והמעות אסורי' שמא יש עליהן רוק יבש של מוכה שחי' או מצורע או זיעת אדם ותבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יש בו דבר המזיק ואינו רואהו וכן בירושלמי. אסור למיתן פיסתא תחות דשיחיא י"מ שאסור לשים חתיכת בשר או לחם תחת שיחיו מפני הזיעה. והרמ"בם כתב לא יתן פס ידו תחת שיחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות"
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ה
מסביר את דברי הירושלמי כמו הרמב"ם, בצורה טבעית.
"צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין. ולא יתן פס ידו תחת שחיו, שמא נגע ידו במצורע או בסם רע. ולא יתן ככר לחם תחת השחי, מפני הזיעה. ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון, שמא יפול אדם על חודה, וימות…"
ערוך השולחן יורה דעה סימן קטז סעיף יא
גם כן מסביר את הירושלמי בצורה טבעית.
"איתא בירושלמי [שם] שצריך ליזהר מזיעת האדם דכל זיעת האדם הוא סם המות ולכן יזהר שלא תפול שום זיעה לאיזה מאכל או משקה לבד זיעת הפנים אין בו סכנה וסימנך בזעת אפיך תאכל לחם וכן צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין וגם מפני שיד הכל ממשמשין בהם ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהם ואותה זוהמא קשה לאדם כשמכניסה לתוך פיו [ש"ך בשם ר"ן] ולא יתן פס ידו תחת בית השחי שלו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע ומקום בית השחי יש בו ליחות ונקלט שם הצרעת או הסם ולא יתן לחם תחת השחי מפני הזיעה ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן ומשמע דאוכל חי מותר ויש מקפידים גם באוכל חי ועכשיו אין נזהרים בזה ושומר פתאים ה' כיון דדשו בהו רבים [שבת ספי"ח] ולפי האיסור אפילו מכוסה בכלי אפילו בברזל אסור וכן לא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות כן איתא בירושלמי ואינו מובן דא"כ למה דווקא אתרוג וצנון ויש מי שפירש משום דהסכין מעלה חלודה כשמניחים בהם זמן רב והם מפני חריפותם נכנס בהם החלודה ומזיק לאוכליהם [פר"ח סק"ז בשם יפ"מ]:"
פני משה מסכת עבודה זרה פרק ב
מסביר את כל מה שהוזכר בירושלמי באופן טבעי:
פרוטות בפה – שמא יידבק ממחלה שאדם העביר ע"י זיעתו.
לחם בבית שחי – חשש מסכנה ע"י הזיעה.
תבשיל תחת המיטה – שמא ייפול שם דבר המזיק [או רוח רעה].
סכין בתוך אתרוג וצנון – שמא ייפול אדם על חודו.
"צריכין אנן חששין. צריכין לחוש ולהזהר ממה שהבריות אומרין שיש לחוש כדמסיק ואזיל:
פריטין גו פומה. מפני שיד הכל ממשמשין בהן ופעמים יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או זיעת האדם שהוא סם המות חוץ מזיעת הפנים כדלקמן:
פיתתא. פת לחם תחת בית שחיו מפני הזיעה:
תבשילא תותי ערסא. שמא יפול בו דבר המזיק א"נ מפני רוח רעה ששורה עליהן:
ולמיצע. לתחוב הסכין בתוך האתרוג או הצנון שמא יפול אדם על חודו:"
עלי תמר מסכת עבודה זרה פרק ב
אע"פ שבד"כ הולכים אחר דעת הרופאים, במקום שהרבים חוששים, הולכים אחר הרבים, בדומה לחולה ביוה"כ. ומביא כדוג' עין רעה ורוח רעה. בכל אופן את הדוגמאות שהביא הירושלמי מסביר גם הוא באופן טבעי.
מכל מקום, אין להשליך עפ"י דבריו על אמונות טפילות וכד' כיוון שהוא עסק בדברים יותר מבוססים.
"אמר ר"א צריכין אנן חששין על מה דברייתא חששין וכו'. כלומר אף דלפי כללי הרפואה לדעת הרופאים אין בזה חשש, בכ"ז אם הרבים חוששים צריכים אנו לחשוש שכן הרגשת ודעת הרבים מכריעין את דעת הרופאים. וכמו ביוה"כ חולה… ואכן יש דברים שהרופאים אינם חוששים והבריות חוששים והנסיון הוכיח כדבריהם, כמו עין רעה ורוח רעה, וכמ"ש בשבת פי"ד ה"ג.
אסור למיתן פריטין גו פומיה. מורי ידידי הגאון רבי וואלויש בורנשטין ז"ל מטשענסטחוב פולין שלפני החורבן הערני בשעתו על מה שנתפרסם אז בעתונות שאחד הרטיב בול בלשונו וקבל מחלה חזקה בלשונו ע"י שנדבק בו איזה רעל ע"י משמוש בידים, ואמר לי שהדבר כבר מפורש כאן בירושלמי, זכר מורי הגאון השקדן לברכה.
פיתתא תחת בי שיחייא. לשון הרמב"ם בהלכות רוצח פי"ב ה"ה, וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות עכ"ל. וע"ז העיר הראב"ד בירושלמי, אסור למיתן פיסתא תחת בי שחיו ומפרשינן חתיכה של בשר או של לחם מפני הזיעה עכ"ל. ואכן מבואר בסנהדרין פ"ו ה"ו שהיו אנשים וגם מהאצילים בחברה שלא היו נזהרים בזה כמ"ש שם בר מעיין מוכס הוה סגי באורחא והוה תחות שיחיא חד עגול וכו'. ונראה שאף שהכתונת מפסיק הזיעה חודרת ויש חשש סכנה, וגירסת הרמב"ם היתה כנראה פס ידא.
ולמיצע סכינא גי איטרוגא וסכינא גו פוגלא. וכצ"ל בתרומות פ"ח ה"ג. ונראה לבאר עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלים פ"ו הי"ב, קליעה של שום שנפלו משקין על אחד מהם הוא טמא וחיבורו טהור שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר. וכן אתרוג שנפרש ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור עכ"ל. ומקורו בתוספתא טבו"י פ"ג כמ"ש בכ"מ שם (אמנם בתוספתא שלנו שאינה מכילה אלא שני פרקים לא מצאתי הלכה זו) וכידוע האתרוגים המיועדים לאכילה הם אתרוגים גדולים כמו האתרוגים של התימנים וכר"ע שבא לבית המדרש ואתרוגו על כתפו, וכנראה שהפרידו האתרוג ביחוד למכירה כדי לעמוד על איכותו וכמו שעושים גם היום באבטיחים, ושוב תחבו כוש באמצעו להחזיקו יחד ולפיכך אומרת הגמרא שלתחוב סכין באמצעו של אתרוג וצנון גדול שנפרס כדי להחזיקו אסור שיתכן שמבלי משים יעבור חוד הסכין מחוץ לאתרוג והצנון ויביא האדם לידי סכנה."
ידיד נפש מסכת עבודה זרה פרק ב
כנ"ל מסביר את החששות באופן טבעי.
"אָמַר רַבִּי אַמִי, צְרִיכִין אֲנַן חֲשְׁשִׁין עַל מַה דִּבְרַיְּיתָא חֲשְׁשִׁין צריכים אנו לחוש למה שהבריות חוששים, כגון אָסוּר לְמִיתֵן פְּרִיטִין גּוֹ פְּוּמֵה אסור להכניס דברים לתוך הפה שמא אדם מוכה שחין נגע בהם. וכן אסור להניח פִּיתְתָא תֵּחוֹת בִּי שִׁיחִיָּיא פת תחת בית השחי מפני הזיעה תַּבְשִׁילָא תּוּתֵי עָרְסָא תבשיל תחת המטה, שמא יפול דבר המזיק לתוך התבשיל וּלְמֵיצַע סַכִּינָא גּוֹ אֵיטְרוֹגָא ולהצניע סכין בתוך האתרוג וְסַכִּינָא גּוֹ פּוֹגְלָא וסכין בתוך הצנון, שמא אדם ידרוך עליהם ויפצע את עצמו"
עלי תמר מסכת תרומות פרק ח הלכה ג
מציין שבשונה מהדרך שהבין השלט"ג [בעצם, ריא"ז] את הירושלמי, הדברים המופיעים בירושלמי טעמם בצידם. ואין ראיה מהירושלמי לעניין ניחוש.
"צריכין למיחוש למא דברייתא חששין. בפתחי תשובה יו"ד סימן קע"ט סק"ג הביא דברי הש"ג פ"ב דע"ז שאף שאמרו שמי שאומר אל תתחיל לגבות ממנו שחרית הוא מוצ"ש הוא מוצאי ר"ח הוא הר"ז ניחוש, מ"מ אם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר שראוי לו לאדם לחוש על החשש שחוששין הבריות כמו שביארתי בקונטרס הראיות עיין שם. וכן הוא דעת הרמ"א שם ובטו"ז שם, ונראה שכוון לדעת הירושלמי כאן. ברם בכל הדברים המנוים בירושלמי טעמם בצדם אבל בדבר שאינו אלא ניחוש בעלמא אין ראיה מהירושלמי. ואולי פירש דסכינא גו פוגלא וגו אתרוגא הוא ג"כ ענין ניחוש ולא כמו שפירשו הרמב"ם והראב"ד, אולם מנ"ל הא. ועיין ביו"ד סי' קט"ז ס"ה בטו"ז בשם אבן עזרא בענין התקופה ובד"ת שם בשם הפר"ח סוף הלכות ר"ח."
דור המלקטים – איסור והיתר יו"ד קטז, עמ' 64
דן באריכות בכל נושא 'חששות שבפי הבריות'. עי' שם לרשימת הפוסקים הרחבה שפסקו את הירושלמי עפ"י טעמים הגיוניים.
שיטת ריא"ז – דברי הירושלמי שלא על דרך הטבע
ריא"ז (קונטרס הראיות) מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
נראה מדבריו כי מבין את הירושלמי באופן אחר ממה שהבינו המפרשים. משווה את הירושלמי לעניין ניחוש, ולפיכך לדעתו המנהגים המובאים בירושלמי ללא טעם והיגיון.
מסביר מדוע יש לחשוש לדברים אלו אע"פ שזה נראה כניחוש – ר' אמי דיבר במקרה שאינו מפרש בפיו אלא חושש בליבו.
דבר נוסף שאפשר [לכאורה] ללמוד מכאן, לשיטת ריא"ז ניחוש שייך גם בדברים שלא עושה מעשה על פיהם כסימנים, אלא גם במנהג להימנע מדברים מסוימים. אך מהמקור הבא נראה שהוא משווה אותם לדרכי האמורי, ולא לניחוש.
"ת"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו וכו'. פי' נ"ל, שכל אלו הן אסורין כשהוא עושה מעשה, כגון שהוא מחזיק בדרכו וע"י נחושין אלו חוזר, אבל אם אומר דברים בעלמא ואינו עושה שום מעשה ע"י הנחושין הללו אין בו משום אסור, כדאמרינן בפרק גיד הנשה דרב הוה בדיק במעברא, משום דכל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, ואל תתחיל בי, שחרית, ר"ח, מוצאי שבת הוא, גם זה מעשה הוא, שהוא נמנע מלעשות עסקיו בעבור אלו העסקים.
ואף על גב דאמרינן בירושלמי דע"ז פרק אין מעמידין א"ר אמי צריכין אנו חוששין (אנו) [על מה] דברייתא חוששין, אסור למיתב פריטין בפומא, פסתא תחות בי שחייא, תבשילא תחות ערשא, למצעא סכינא גו אתרוגא, סכינא גו פוגלא, כל זה י"ל כשהוא חושש בלבו ונזהר בדבר אבל (אם) אינו מוציאו בפיו לומר לא אעשה כן מפני כך, שאם מוציא בפיו היינו דאמרינן הכא אל תתחיל בי שחרית [הוא] ר"ח הוא מוצאי שבת הוא. ועיין מה שכתבתי על זה בפרק במה אשה יוצאה."
פסקי ריא"ז מסכת שבת פרק ו הלכה ה
מביא את דברי הירושלמי בתוך דבריו על ניחושים, אך כנראה בהשוואה לדרכי האמורי. ולולא דבריו בקונטרס הראיות היה ניתן לחשוב שפסק כירושלמי גם כשמפרש בפה.
"ז. ניטלה ממנו פת ואמר החזירוה לי שלא תאבד ברכתו. וכן אם היה מתחיל במלאכה ואמר יבא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה, פלוני שרגליו קלות יעבור לפנינו, או שהיה מתחיל בחבית או בעיסה ואמר יבא פלוני שידיו מבורכות ויתחיל בה. וכן האומר הפוך את חלוקך שתהא חולם חלומות, [או אל תהפך חלוקך שלא תהא חולם חלומות], או תשב על המכבר שתהא חולם חלומות, או אל תשב על המכבר שלא [תהא] חולם חלומות, הרי כל אלה משום דרכי האמורי, כמו שמבואר בתוספתא. וראוי לו לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות, כגון שלא ליתן פרוטות לתוך פיו, ושלא ליתן פס ידו תחת בית שיחייו, ושלא ליתן תבשיל תחת המטה, וכן שלא ליתן הסכין תחת האתרוג, או לתוך הצנון, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק אין מעמידין. וכבר ביארנו בפרק ד' מיתות שלא הותרו אילו הנחשים אלא כשאינו מוציא הדברים בפיו, אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי המעשים האלה, שהרי כשאומר אל תהפוך חלוקך או אל תשב על המכבר, הואיל ומוציא הדברים בפיו אסור."
שלטי הגבורים מסכת עבודה זרה דף ט עמוד א
מביא את פסיקת הריא"ז.
יש להדגיש, הריא"ז [ועל פיו השלט"ג] התיר דברים שחוששים לו הבריות רק כשמחשב בליבו- כך הסביר את הירושלמי.
"ונראה בעיני שלא נאסרו כל אלה אלא כשעושה בהן מעשה כגון שהיה מחזיק בדרכו ועל ידי הנחשים האלה חוזר מדרכו אבל אינו עושה בהן מעשה אלא אומר דברים בעלמא אין בזה איסור שכל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שסמכו על הסימן שלהם לעשות בו מעשה אינו נחש כמו שמבואר בפרק גיד הנשה וכמו שביארתי בקונטרס הראיות בפרק גיד הנשה וכן האומר לגבאי אל תתחיל בי למחר ראש חדש היא מוצאי שבת היא ה"ז בכלל מעשה שהרי עושה מעשה ופוסק מלעשות מעשיו ע"י הנחש ונראה בעיני שאם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה ה"ז מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות כמב"ה וזה מסכים למה שכתבתי סוף סנהדרין ועיין פרק חלק."
הקושיה על ריא"ז בדין ניחוש שבשתיקה
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כז עמוד ב
"כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. כיס וארנקי – משום דמסמני, וטבעת משום דמזייף."
רש"י מסכת בבא מציעא דף כז עמוד ב ד"ה דמסמני
"דמסמני – מנחשי, ואומר: סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו."
תוספות מסכת בבא מציעא דף כז עמוד ב ד"ה כיס וארנקי
כיצד הגמ' מניחה שארנק לא משאילים משום ניחוש? מתרץ כי יש בו משום רפואה.
נראה מהפת"ש כי מקשה מתוס' זה על דעת ריא"ז, כיוון שעולה מכאן שעושים מעשה שלא במפורש, ואעפ"כ רצו לאסור.
"כיס וארנקי משום דמסמני – וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי."
רמ"א יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ג
לכאורה עולה מדבריו שהולך כשיטת ריא"ז, שכאשר אינו מפרש מותר [הרמ"א פסק כב"י שהביא דברי הר"א. וצ"ע אולי דין זה דווקא בשחיטת תרנגולת].
הפת"ש הקשה עליו מתוס' לעיל.
"הגה: י"א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת, אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו, מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (ב"י בשם הר"א). וכן הוא המנהג."
ט"ז יורה דעה סימן קעט ס"ק ב
הט"ז מחלק בין מקרה זה של שחיטת תרנוגלת, לבין שאר המקרים. בכל שאר הניחושים, אסור אף כשאינו מפרש בפה, שלא כריא"ז. אך בשחיטת תרנגולת שהוציאה קולות של תרנגול/עורב יש היתר כאשר אינו מפרש, משום שדבר זה אינו טבעי וגורם חרדה לאדם.
מ"מ לפי הט"ז אפשר לומר שכאשר אדם בחרדה מסימן כזה או אחר [שמוגדר כניחוש] יהיה לו היתר כאשר אינו מפרש.
"אם אינו אומר הטעם כו'. לפי זה נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי אלא די"ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא"כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע. כן נ"ל:"
פתחי תשובה יורה דעה סימן קעט ס"ק ג
מביא את מהלך הדברים שהבאנו: דברי השלט"ג, קושיה מתוס' עליו ועל רמ"א, וציון לט"ז שתירץ את הרמ"א.
"האומר אל תתחיל כו' ואם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות כ"כ בש"ג פ"ב דע"ז ועי' בתוס' ב"מ דף כ"ז ע"ב גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש ע"ש משמע דלא כהש"ג וגם קשה מזה על הרמ"א בסעיף זה וע' בט"ז סק"ב ודו"ק:"
אמונות טפלות רווחות- והכלל החורז אותן
רשימת אמונות ורקע קצר לכל אחת
1. הימנעות ממעבר מתחת לסולם
האמונה הטפלה להימנע מלעבור מתחת לסולם מקורה במסורות מצריות עתיקות ונוצריות.
במצרים העתיקה, המשולש נחשב קדוש, וסימל את השילוש של האלים. סולם הנשען על קיר יוצר צורת משולש, והמעבר במרחב הזה נחשב להפרעה לשילוש האלוהי, מה שעלול להביא מזל רע. בנוסף, המצרים האמינו כי המרחב שבין הסולם לקיר מאכלס רוחות טובות ורעות; הפרעה למרחב זה עלולה להכעיס את הרוחות.
בסמלים הנוצריים, המספר שלוש מייצג את השילוש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש. לעבור מתחת לסולם נחשב כהפרת השילוש, מעשה שנחשב לחילול הקודש שעלול להזמין את תשומת ליבו של השטן.
בתקופת ימי הביניים, סולמות קושרו גם לעמודי תלייה שהיו בשימוש להוצאות להורג. סולם שנשען על עמוד תלייה יוצר משולש, והמעבר מתחתיו נחשב כמביא מזל רע, ואפילו עלול להביא לגורל דומה לזה של מי שהוצאו להורג.
2. שבירת מראה גורמת לשבע שנות מזל רע [כולל הבטה במראה שבורה]
האמונה הטפלה ששבירת מראה מביאה שבע שנים של מזל רע מקורה בציוויליזציות עתיקות, בעיקר אצל הרומאים והיוונים. תרבויות אלו האמינו שמראות אינן רק משטחי השתקפות, אלא שהן מחזיקות משמעות עמוקה יותר הקשורה לנשמת האדם ולכוח האלוהי.
השתקפות הנשמה: הרומאים חשבו שמראות משקפות לא רק את המראה החיצוני של האדם אלא גם את נשמתו. שבירת מראה נחשבה כפגיעה בנשמה, שהובילה לאסונות או חוסר מזל.
מחזור של שבע שנים: הם האמינו שהחיים מתחדשים במחזורים של שבע שנים. לכן, שבירת מראה גרמה לשבע שנים של מזל רע, שמשך הזמן הזה נדרש כדי שהנשמה תתאושש.
3. הימנעות מפתיחת מטריה בתוך מבנה מחשש למזל רע
האמונה הטפלה להימנע מפתיחת מטריה בתוך הבית מקורה בכמה סיבות:
החשש מנזק פיזי: במהלך המאה ה-19, המטריות היו גדולות ומסורבלות, ופתיחתן בתוך הבית הייתה עלולה לגרום לפציעות או נזקים לרהיטים, מה שהוביל לאיסור מעשי לפתוח מטריה במקומות סגורים.
אמונה מצרית עתיקה: במצרים העתיקה, המטריה נחשבה לסמל המייצג את השמש, ופתיחתה בתוך הבית נתפסה כעלבון לאלים, שעלול למשוך כעס ולגרום למזל רע.
האמונה הרומית: ברומא העתיקה, פתיחת מטריה בתוך הבית נחשבה לעלבון לאל יופיטר, אל הגשם, שיכול היה להעניש את מי שעשה זאת.
רוחות מגן בבית: יש המאמינים כי פתיחת מטריה בבית עלולה להרגיז את הרוחות המגינות על הבית ולגרום לאסון או מזל רע.
4. הימנעות ממעבר מעל ילד, כחשש שמא לא יגדל
האמונה שצעידה מעל אדם, ובמיוחד מעל ילד, יכולה לעכב את גדילתו היא אמונה טפלה הנפוצה בתרבויות שונות. לדוגמה:
בפולקלור הטורקי, אסור לקפוץ מעל ילד, מתוך אמונה שהדבר יגרום לכך שהילד יישאר נמוך.
בתרבויות מסוימות, נמנעים מלהעביר חפצים מעל ראשו של תינוק, מחשש שהדבר יעכב את גדילתו. לדוגמה, באסטוניה מאמינים שמעבר חפץ מעל ראש של תינוק עלול לפגוע בצמיחתו, ואם זה קרה בטעות, משיכת שיער מעל ראש התינוק נחשבת לפתרון.
5. מניעת תינוקות מהבטה במראה
בהרבה תרבויות יש אמונות טפלות לגבי תינוקות ומראות, כאשר כל אחת מהן כוללת אמונות שונות לגבי תוצאות שליליות אפשריות:
אמונות הינדיות:
בהודו, מקובל להאמין שהחשיפה למראה לפני צמיחת שיניים עלולה לגרום לשיניים עקומות. אמונה זו גורמת להורים להימנע מלהציג לתינוקות מראות כדי להבטיח התפתחות שיניים תקינה.
פולקלור גרמני מפנסילבניה:
בקרב הגרמנים של פנסילבניה יש אמונה שטעימה בתינוקות במראה לפני גיל שנה תגרום להם להיות גאים מדי. בכמה אזורים במערב, מאמינים שחשיפה למראה לפני גיל תשעה חודשים תביא למזל רע.
6. הימנעות מישיבה בפינת השולחן
האמונה לא לשבת בפינת השולחן נובעת ממספר תרבויות בהן פינות השולחן נתפסות כמוקד של אנרגיה שלילית, שעלולה להשפיע לרעה על מי שיושב בהן. במיוחד, ישנו קשר בין האמונה הזו לבין נשים רווקות – יש המאמינים כי ישיבה בפינה עשויה למנוע מהן להתחתן. מקור המנהג טמון באמונות פופולריות במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה, סרביה ופולין, שם האמינו כי ישיבה בפינה עשויה להביא למזל רע, עייפות, או להפריע למציאת שותף לחיים.
7. הקשה על עץ
האמונה בניקוש על עץ כדי למשוך מזל טוב או להרחיק מזל רע יש לה מספר מקורות מוצעים, אף אחד מהם לא הוכח בוודאות. הנה כמה מההסברים הנפוצים ביותר:
אמונות פגניות עתיקות: בעמים פגנים עתיקים, במיוחד בקרב הקלטים, היה נהוג להאמין כי רוחנים ואלים שוכנים בעצים. ניקוש על עץ היה נחשב להזמנה לרוחות אלו, כדי לקבל הגנה או להביע תודה על מזל טוב.
סמליות נוצרית: תיאוריה אחרת מקשרת את המנהג לנצרות, שם העץ של הצלב מסמל את הצליבה של ישו. ניקוש על עץ בהקשר זה עשוי היה להיות דרך לבקש ברכות או הגנה.
המנהג נפוץ במספר רב של ארצות.
8. הימנעות מקניית דברים לתינוק לפני הלידה
המנהג להימנע מקניית פריטים לתינוק לפני הלידה נפוץ במדינות שונות ברחבי העולם, לעיתים בשל אמונות טפלות או מסורות תרבותיות:
הודו: בהודו, במיוחד באזורים מסוימים, נחשב למזל רע לקנות בגדי תינוקות במהלך ההריון. האמונה הזו נובעת מהרצון להימנע מ"עין הרע" או אנרגיות שליליות שעלולות להזיק לאמא ולתינוק. לכן, משפחות רבות ממתינות עד אחרי הלידה כדי לקנות בגדים ופריטים חיוניים לתינוק.
טורקיה: גם בטורקיה יש אמונה דומה, לפיה הכנה לתינוק מוקדם מדי עלולה למשוך מזל רע. נהוג להמתין עם רכישת בגדים ופריטים לתינוק עד לאחר הלידה, כדי להימנע מ"עין הרע".
איטליה: באיטליה, כמו במדינות אחרות, יש מסורת בה נהוג לדחות את קניית פריטי תינוקות עד אחרי הלידה. המסורת הזו נובעת מאמונה כי הכנה מוקדמת מדי עלולה למשוך מזל רע ולהזיק לתינוק.
סין: גם בסין, על אף ששיטות רבות השתנו, ישנם בתרבות מסוימת אשר טוענים כי קניית בגדים לתינוקות מוקדם מדי עלולה למשוך אנרגיה שלילית. לכן, משפחות רבות בסין מעדיפות להמתין עד הלידה לפני שמבצעות רכישות לתינוק.
מסקנה מתוך הדברים
נמצא כי כל המנהגים שהובאו לעיל, וכן עוד מנהגים המובאים במקומות שונים בסיכום [חוט אדום, חתול שחור ועוד] מקורם בתרבות זרה. וקשה לומר שהגויים למדו זאת מהיהודים, כיוון שבכל הגלויות היינו מיעוט בטל בתוך כלל האוכלוסייה. בנוסף, חלק גדול ממנהגים אלו נפוצים גם בארצות המזרח במקומות שכמעט לא היו יהודים. לכן הסברה הפשוטה היא שהאוכלוסייה היהודית הושפעה מהאמונות שהיו נפוצות בארצות השונות. כמו כן, לרוב האמונות הטפלות אין מקור ביהדות שיחזק את המנהג [למעט אולי חוט אדום].
חלק מהאמונות הטפלות הוזכרו בפוסקים:
לדוג', כתב בשו"ת באר משה (ח"ח, לו) לחשוש למנהג שלא לעבור מעל ילד, וכן מהבטה של תינוקות במראה [טרם צמחו שיניהם]. אמנם לא הביא לכך מקור מפורש, אלא כ"מנהג נשים זקנות" שאין לזלזל בהם כפי שכתב ברשב"א [לא ציין את מקור הרשב"א].
כמו"כ חלק הזכירו מנהגים מסוימים אך כתבו שאין להם מקור (ספר סגולות רבותינו, עמ' 223; שו"ת ודרשת וחקרת ח"ה אה"ע כב; לגבי ישיבה בפינת השולחן – שמעו שיש בזה קפידא אך לא מצאו מקור. וניסו להלביש על מנהג זה דרשה).
בשו"ת משנה הלכות (יג, קיט) נתן טעם הגיוני למה לא לעבור מעל תינוק.
עי' בספר "דור המלקטים – איסור והיתר יו"ד קטז" (עמ' 64 והלאה) שמביא סקירה רחבה על מספר אמונות טפלות, ומביא ספרים ושותי"ם שהזכירו חלק מהאמונות השונות. וברוב האמונות [למעט חוט אדום] כתבו כי אין מקור ביהדות, וחלקם כתבו לחשוש למנהג עפ"י הרשב"א שנביא בהמשך. כלומר מעט אכן חששו למנהגים אלו.
כמובן, כאשר נוהגים דברים אלו משום היגיון מסיום, ברור שהדבר יהיה מותר [למשל הימנעות ממעבר מתחת לסולם מטעמי בטיחות; הימנעות ממעבר מעל ילד משום כבוד (כגמ' במגילה כז, ב "ולא פסעתי על ראשי עם קודש")].
ההבדל בין לא ניחוש לדרכי האמורי
ככלל ניתן לומר כי כל מנהג שאין לו בסיס הגיוני יהיה אסור- או משום 'לא תנחשו' או משום 'דרכי האמורי'. כאשר עושה מעשה עפ"י האמונה [כמו אי עשיית עסקים לאחר שראה חתול שחור] הדבר יהיה אסור משום ניחוש, אך כאשר מקיים את המנהג עצמו, ולא עושה מעשה עפ"י סימן, הדבר יהיה אסור משום דרכי האמורי [כמו הקשה על עץ, הימנעות מהסתכלות במראה שבורה וכד'].
אמנם מסנהדרין (סו, א) עולה כי גם הימנעות מעשייה עפ"י אמונה טפילה נחשבת ניחוש. בעבר היתה אמונה טפלה, שהמשלם את המכס בתחילת היום, או בתחילת החודש או בתחילת השבוע, יפסיד בעסקיו. ולפיכך כאשר המוכס בא לגבות מיסים, ביקשו ממנו: "אל תתחיל בי, (כי) שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא". ופסקו כי אדם זה עובר באיסור ניחוש.
חוט אדום (הרב אורי שראל)
רקע
בנוסף למקורות המצויים בכמה מקומות בספרות היהודית [כפי שנראה בהמשך] מנהג זה של ענידת חוט אדום מופיע בכמה תרבויות זרות:
- מסורת מזרח אסייתית: חוט הגורל האדום
במיתולוגיה מזרח-אסייתית, ובפרט בתרבות הסינית והיפנית, מוכר המיתוס על "חוט הגורל האדום". לפי אגדה זו, חוט אדום בלתי נראה מחבר בין אלה שמיועדים להיפגש, במיוחד זוגות נשמות תאומות, ללא תלות בזמן, מקום או נסיבות. במסורת הסינית החוט נקשר סביב הקרסוליים, ואילו בתרבות היפנית הוא מתואר כקשור מהאגודל של גבר לזרת של אישה.
- מסורת הינדואיסטית: חוט כותנה אדום
בהינדואיזם, חוט אדום הנקרא "קלווה" או "מאולי" נקשר סביב פרק היד במהלך טקסים דתיים. חוט קדוש זה נחשב ככזה שמביא איזון והגנה למי שעונד אותו. הוא נקשר לעיתים קרובות על ידי כוהנים במהלך טקסים, ומסמל את ברכותיהם של האלים ומשמש כמגן נגד אנרגיות שליליות.
- מסורת בולגרית: מרטניצה
בבולגריה נהוג לקשור חוטי צמר אדומים ולבנים המכונים "מרטניצה" החל מה-1 במרץ ועד שהעונד רואה חסידה או עץ מלבלב, המסמלים את תחילת האביב. מנהג זה נועד להביא בריאות ואושר לאורך השנה, ושורשיו נעוצים בהיסטוריה פגאנית עתיקה הקשורה למחזורי הטבע.
סיכום כללי
עיקר הדיון נסוב סביב סוגיית דרכי האמורי, כי חוט אדום מוזכר בברייתא העוסקת בדרכי האמורי.
מסקנת אלו שדנים בנושא היא שאין בזה איסור משום דרכי האמורי (לפחות לפי אחת הדעות בברייתא ונהגו כמותה). ושניים שכתבו לא לנהגו בזה (הרב קנייבסקי והרב מאיר אליהו), אולם נראה שאמרו זאת 'מלמעלה' ולא נכנסו לנושא.
אין כל כך טעם ברור למנהג ומקור למה זה יועיל נגד עין הרע.
תוספתא מסכת שבת פרק ז הלכה א
"אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית והמגבה לגרגרן והמגררת בנה [בין] המתים והקושר מטולטלת על יריכו וחוט אדום על אצבעו והמונה ומשליך צרורות לים או לנהר הרי זה מדרכי האמורי המספק והמטפח והמרקד לשלהבת ה"ז מדרכי האמורי:"
בית יוסף יורה דעה סימן קעח
לפי היראים, רק מה שהוזכר בגמ' כלול, ולא כל מה שנכתב בתוספתא.
"כתבו הגהות מיימוניות בפרק י"א מהלכות ע"ז (הל' א) בשם רא"מ (יראים השלם סי' שיג) דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגוים וכתב סמ"ג (שם) בתוספתא דשבת (שם) מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחוקותיהם ודרכי האמורי עכ"ל ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו:"
משנת רבי אליעזר פרשה טו
"אלו הם מדרכי האמרי. המספר קומי, והעושה בלורית, והמגרת בנה בין המתים, והקושר מטולטלת על יריכו וחוט אדום על אצבעו, המונה צרורות ומשליך לים או לנהר, המספק והמטפח והמרקד לשלהבת כדי שתבוא, הרי זה מדרך האמרי…
הפוך את חלוקך, ש[לא] תהא חולם חלומות, דבוק בארונו שלמת, כדי שתראהו בלילה, אל תדבק בארונו שלמת, כדי שלא תראהו בלילה, הרי זה מדרכי האמרי. ר' צדוק אומ', הקושר על חוט אדום, הרי זה מדרכי האמרי."
מנורת המאור פרק כ – דרך ארץ, עמ' 443-444
רבי ישראל אלנקאווה (נהרג ב-1391), גורס/מפרש שזה אסור משום דרכי האמורי. כך גם הובא בדרכי תשובה.
"איזהו מעונן. אלו שנותנים עתים, כגון אלו האומרים היום יפה לעשות, מחר אינו יפה לעשות, מחר יפה ליקח, היום חמה נהפכה, מחר גשמים יורדים. וחכמים אומרים אוחז עינים, [פי' אוחז וסוגר עיני הבריות, ומראה להם כאלו עשה הדברים של פלא, והוא אינו עושה כלום]. המספר קומי, פי' המגלח חצי ראשו, אשר מפאת פניו, ויניח החצי האחרון. והעושה בלורית, פי' המקיף פאת ראשו, והמגררת בנה בין המתים, כדי שיחיה, והקושר מטוטלת [פי' חתיכה של בגד] על יריכו וחוט אדום על אצבעו, והמונה צרורות ומשליך לים או לנהר, מפני שהוא כעין כישוף… האומר שחטו תרנגול זה שקרא כעורב, תרנגולת שקראה כזכר, הרי זה מדרכי האמורי. ר' צדוק אומר הקושר על ידו חוט אדום, הרי זה מדרכי האמורי."
דרכי תשובה סימן קעט, כא
"פתי נפלה. עי' בפרק דרך ארץ (שבסוף הס' ראשית חכמה) בשער הד' דקא חשיב עוד כמה דברים כגון שפגע בר"ח או בתחלת השנה או במוצאי שבת בדבר כיעור אדם או בהמה או עוף או ששמע דבר דופי כגון קללה או כיוצא בזה ויאמר סי' רע לו ה"ז מנחש וכו' והמגרגרת בנה בין המתים כדי שיחיה והקושר מטלות על ירכו וחוט אדום על אצבעו והמונה צרורות ומשליך לים או לנהר מפני שהוא כעין כישוף והמטפח והמספק והמרקד לשלהבת שתבא וכו' נפלו נציצות מן הנר ואמר אורחין באים אלינו ה"ז מדרכי האמורי היו מתחילין במלאכה ואמר יבא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה יבא פלוני שרגליו קלות ויעבור לפניו ה"ז מדרכי האמורי האומר אל תפשיל ידך לאחורך שלא תפסיק עלינו את המלאכה ולא תעבור עלינו שלא תפסק אהבתינו אל תפסיק המחרישה שלא תגבר עלינו המלאכה הרי אלו מדרכי האמורי וכו' הקושר על ידו חוט אדום הרי זה מדרכי האמורי…"
חסדי דוד (על התוספתא) שבת ח, ד
מדובר על ה'חסדי דוד' השלם, אבל בתקציר של החסדי דוד שבנדפס בגמרות זה לא מופיע.
"הקושר חוט על גבי אדום וכו'. חתומים הדברים. ואולי שזה מעין מה שראיתי שכשאירע לאדם מין חולי כמו ניפוח אדום שקורין רוזיפילא בלע"ז, כותבין עליו כמין קשר ללחש ויש עושין קשר ממש בחוט.
וגם דבר כזה ראיתי נשים עושות קשרים בחוט או משיחה ע"ג מי שיש לו מיחוש ראש או לעין הרע וכיוצא. בהא פליגי תנאי, לרבן גמליאל אין בו משום דרכי האמורי, ולר' אליעזר בר' צדוק יש בו. ולפ"ז סמכו העולם על דברי רבן גמליאל."
דברי תורה ב, עא
הרב חיים אלעזר שפירא (תרצ"ו), בתוך דיון איך נחשבים הצבעים ע"פ הקבלה, מסביר למה היו צדיקים שהקפידו שבבגדיהם יהיה צבע אדום, ומזכיר כאחד הטעמים שכנראה זה גם ע"פ מה שאומרים שצבע אדום מסוגל לגרש מזיקים שלא תשלוט עין הרע. ומסביר שזה קשור לגבורה שמסמל הצבע האדום.
"ובזה תבין מנהג הצדיקים מרבותינו ז"ל יש שהקפידו על מראה אדום הן במטפחות והן בלבושיהם היינו שסברו כדיעות הנ"ל שמראה אדום הוא מדת גבורה ביותר ויש שלקחו מטפחות של מראה אדום בידיהם ובתוך כיסי לבושיהם לאשר סברו כדעת הקנה מהמקובלים הראשונים ז"ל כי אין דין כגוון שחורים וכן משמע משער הגלגלים להאריז"ל כנ"ל על כן הרחיקו בכל האפשרות המראה שחור (שלא לעורר כ"כ ח"ו) ולקחו במראה אדום שהוא ממוזג קצת (ויוכל להתייחס למדת מלכות דינ"א דמלכותא מדת דוד כנזכר להלן) אם להיותו ממדת הדין [וקסברי (כנראה) שיש בו מעלה גם כן כמו ששגור בפי זקני עמנו שמראה אדום הוא מסוגל לגרש שלא ישלוט עין הרע וי"ל שהוא כמ"ש בלחש לעין הרע בסופו לכוין בשם אגל"א שהוא שם הגבורה (ר"ת א'תה ג'בור ל'עולם א'דנ') כנודע היינו על ידי הגבורות יגרשו העין הרע ויתפחדו הקליפות ויפרשו… (וממשיך להסביר שהגבורה בכוחה לגרש מזיקים)"
באר משה (שטרן) ח, לו
"ג. שאלה אם יש מקור למנהג לקשור חוט שני מפני עיה"ר על התינוק ועגלתו וכיוצ"ב השבתי כן היה המנהג והכל עשו כן. כן דקדקו לקשור חוט שני אדום על עגלה או מטת התינוק מפני עין הרע וכל אלו הג' מנהגים בכלל מנהג נשים זקינות שעליהם כ' הרשב"א שאל יזלזלו בדבריהן ובמנהגיהם כי בודאי יסודתם בהררי קודש גם אם נעלם הטעם ממנו."
שאילת שאול א, יו"ד כח
הרב שאול ברייש (תשנ"ו) כתב להתיר, אבל על האצבע אסור. שכאשר החוט אינו קשור על האצבע אין בזה משום דרכי האמורי, שהרי בתוספתא מובא שהקושר חוט אדום על האצבע הוא מדרכי האמורי, ובהמשך מובא ש"הקושר חוט (ע"ג) אדום" נחלקו לגביו, הרי שמה שאמרו שאסור על האצבע זה לא אומר שבמקומות אחרים אסור.
"ב"ה י"ג חשון תשמ"ט ציריך יצ"ו לכבוד ידידי הרב ר' נפתלי גוט שליט"א כאן ציריך
ע"ד שאלתו באשה שקכלה מת"ח (כנראה שהוא עוסק גם בעניני קבלה) רצועה של בד אדום כדי לתלות בצואר בנה הקטן ואומר שזו סגולה נגד עין הרע ומעלתו מפקפק וחושש משום דרכי האמורי.
והנה בשו"ע או"ח סי ש"ג סט"ו כתוב יוצא בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט. ברם הראה מעלתו תוספתא בשבת ריש פ"ז אלו דברים מדרכי האמורי וגו' וחוט אדום על אצבעו… (רוב התשובה דיונים בדיני דרכי האמורי)
ברם לענין שאלתו בחוט או רצועה מחוט או בד אדום כיון שבתוספתא מבואר שקושרים אותו על אצבע א"כ אפשר דאם קושרים במקום אחר מותר וכן מוכרח דהרי שם בתוספתא פ"ח ה"ד איתא הקושר חוט ע"ג אדום (התיבה 'ע"ג' כתוב בסוגריים שהוסיפו ויש לעיין אם זה מוכרח) ועיין במפרשים פירושו ר"ג אומר אינו מדרכי האמורי ור"א בר צדוק אומר ה"ז מדרכי האמורי וא"כ מבואר דמקומות מקומות יש ורק במקומות המפורשים יש בו משום דרכי האמורי אבל במקומות אחרים באמת מותר. ומעתה לקשור חוט אדום על האצבע יש לאסור כיון שמפורש בתוספתא לאיסור אבל במקומות אחרים נראה שמותר."
ויען דוד ג, נד
החיד"ו וייס ענה שמותר לקשור חוט אדום נגד עין הרע.
רוב התשובה עוסקת בדיני דרכי האמורי, ומסקנתו להתיר בצירוף ספיקות שונים. הוא מוסיף לזה גם שאולי זה לא ממש סגולה, כי יש שהבינו שהצבע האדום עניינו למשוך את העין שלא להסתכל על התינוק שעליו קושרים.
הוא מביא שאדמו"ר אחד מורה לקשור חוט אדום, ומסיק שכך קיבל מרבותיו [זה האדמו"ר, לא מצאתי לזה איזכורים אחרים].
גם כתב שלא ראה מקור לחוט אדום, ודווקא יש מקור שתכלת מועיל נגד עין הרע.
"אם מותר לקשור חוט אדום על ילד נגד עין הרע
להאברך היקר מו"מ מו"ה יצחק זאב מארקוס ני"ו. אחדש"ה,
במה ששאלת אם מותר להשים חוט אדום על ילד, שלא יוזק בעין הרע ח"ו, והעירות מהתוספתא (שבת פ"ח מ"ד) הקושר חוט (ע"ג) אדום ר"ג אומר אינו מדרכי האמורי ור"א בר' צדוק אומר הרי זה מדרכי האמורי, ע"כ.
א תשובה: מהמפרשים שם משמע דהגירסא ע"ג אדום, בחסדי דוד פירש שהיו נותנין ע"ג מכה ניפוח אדום וכן הגירסא במנחת ביכורים ולפי"ז לקשור על דבר שאינו אדום לא הוי בכלל דרכי האמורי. אך משמע דיש גירסא הקושר חוט אדום דמלת ע"ג בשני חצאי עגול וממה דתניא שם פ"ז מ"א הקושר חוט אדום על אצבעו משמע דוקא על אצבעו אסור. והנה בגוף דבר זה הרי נחלקו תנאי ואין הכרעה… (רוב מוחלט של התשובה זה דיון בדיני דרכי האמורי)
ז ונמצא כמה ספיקות בנדון דידן: א) אי אסור לקשור כשעושין לתועלת להנצל מעין הרע ולא מטעמי האמוריים. ב) כשהאמוריים ככר הפסיקו לעשות כן אם נשאר האיסור דבזה נחלקו האחרונים, מלבד שיש שני ספיקות בגירסא (אי גרסינן ע"ג אדום ואם גרסינן אין משום דרכי האמורי)… (והוסיף עוד צדדים להיתר) עוד יש לדון אי החוט הוא סגולה דיש שהבינו הענין שטבע העין להסתכל על צבע אדום וממילא אין העין מסתכל על יופי התינוק וזה רק לאותן שקושרין החוט בגלוי (לא על מקומות המכוסים). שוב נודעתי שכ"ק אדמו"ר מפשעווארסק שליט"א מצוה לקשור חוט אדום ונראה שכן קיבל מרבותיו ומעשה רב שוב ראיתי בשו"ת באר משה (ח"ח סימן ל"ו אות ג) שהביא המנהג ומתיר.
ובספרים לא מצאתי שום מקור שחוט אדום מהני לעין הרע אך ראיתי שבזוה"ק (פ' שלח דף קס"ג ע"ב) וז"ל, להון עינא בישא לאסתכלא וכד מסתכלין זמון לעינייהו גוון תכלא ולא יכלא עינייהו לשלטאה עכ"ל וכתוב בגליון דמכאן דצבע תכלת טוב לעה"ר (עיין בספר סגולות ישראל מערכת עי"ן אות י"ט עוד סגולות בזה), ולפי זה למי שירצה להגן להשים חוט תכלת שמקורו טהור ואם שאין לנו תכלת בזמן הזה (חוץ להנוהגין בזה) משמע שם דצבע תכלת מהני.
והנני דו"ש וכט"ס חיים יוסף דוד ווייס
היוצא לנו מהנ"ל:
א) מותר לקשור חוט אדום להציל מעין הרע ומקור מקומו טהור שחוט תכלת מהני לזה… (המשך המסקנות נוגע לדינים בדרכי האמורי)."
ויען דוד ג, יו"ד נה
מותר לקשור חוט אדום לעין הרע, ואין בכך משום דרכי האמורי. [דבר זה הסיק עפ"י ההנחה כי אין ברפואה משום דרכי האמורי, וניתן לסמוך על מ"ד שגם כאשר אינו ברור שמועיל מותר. ומה שאסרו בכל אופן הוא רק מה שהוזכר בגמ'. בנוסף, אין אצל הגויים מי שנוהג בזה עכשיו].
"א) מותר לקשור חוט אדום להציל מעין הרע, ומקור מקומו טהור שחוט תכלת מהני לזה.
ב) אותם הדברים שהוזכרו בש"ס שהם מדרכי האמורי, אסור לעשותם משום רפואה, אלא אם כן ידוע בבירור שהם מועילים.
ג) נחלקו הרמב"ם והרשב"ם בדבר שעושים משום רפואה ולא ברור שמועיל, אם אסור משום דרכי האמורי, ולדעת האחרונים אם שגור בפי העולם דמהני מותר.
ד) רוב הראשונים סבירא להו דסגולות שהם מדרכי האמורי אסורים מדאורייתא.
ה) נחלקו הפוסקים בסגולות שהפסיקו האמוריים בהם בזמנינו, אם נשארו באיסורם.
ו) יש מקילים בכל דרכי האמורי שלא הוזכרו בגמרא (אפילו אם הוזכרו בתוספתא)."
הרב יוסף צרפתי – בתוך רבבות אפרים ח או"ח, נא, ג
הרב יוסף בנימין צרפתי (בן ימינו) הוא רב הקהילה הספרדית באמסטרדם (הערכתי שהקהילה מונה סביבות 1000 איש), וביקש מהרב אפרים גרינבלט להכניס כמה מתשובותיו בספרו.
הוא נשאל על חוט אדום שנותנים מקבצי הנדבות בכותל, ותורף תשובתו שזה מנהג ידוע ומותר בשופי.
תשובתו בפירוט:
הוא מביא שהמנהג לקשור חוט אדום על היד הוא קדום, ומביא את דברי הרב פארדו שלעיל ועוד.
הוא מביא מהתוספתא את המחלוקת על קשירת חוט אדום אם זה מדרכי האמורי, שלגירסה אחת המחלוקת נאמרה על הקושר על האצבע, וגם לגירסה השנייה – אין כאן איסור כי נוהגים כמתיר. והוסיף להביא מהב"י שהרבה עוברים על מה שכתוב באותו פרק (הוא גם מביא דוגמה, שרוקדים מסביב למדורה, כנהוג בל"ג בעומר), ואולי סוברים שרק מה שהוזכר בגמרא נאסר.
והביא מקורות (מתחילת תקופת האחרונים) שנהגו לקשור חוט אדום על האצבע כשרוצים לא לשכוח דבר חשוב. והסיבה שזה מותר כנראה כי איסורו לא הוזכר בגמרא (אמנם אולי מותר כי זה לזיכרון, וצ"ע).
והביא טעם 'דרך חידוד', ע"פ דברי רבינו וידאל הצרפתי (תע"ח, 1718) שכתב שבשאלה למה בציצית המצווה דווקא תכלת הכוונה היא לשאול למה לא אדום שהוא הצבע הניכר והבולט יותר. וע"פ זה כותב הרב צרפתי שהמנהג לקשור חוט אדום הוא כדי לזכור את המצוות כיום שאין לנו תכלת. ואם כך, הרי שזה מועיל נגד עין הרע, וכמובא בזוהר ובעוד מקורות שהציצית מצילה מעין הרע.
והביא שהרב קנייבסקי ענה שאין לעשות כן, אבל לפי התשובה המפורטת כאן זה מותר, ובפרט שבסוף התשובות שם של הרב קנייבסקי נאמר שהתשובות "לבירורי דברים ולא להלכה למעשה".
"ע"ד המקבצי נדבות סמוך לכותל המערבי שנותנים חוט אדום לכל הנותן להם צדקה לקשור על מרפק היד כי לדבריהם יועיל זה נגד עין הרע, ונשאלתי אם יש ממש בדבריהם או שמא אין בכך כלום וכל כוונתם רדיפת הממון.
תשובה: דבר זה הוא מנהג עתיק יומין בישראל וכבר הביאו הגאון רבנו דוד פארדו זצוק"ל בס' חסדי דוד (שבת פ"ח) שראה נשים צדקניות קושרים חוט על גבי מי שיש לו מיחוש הראש או לעין הרע, ע"ש. וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' ט') שמנהג נשים זקנות תורה היא. וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סי' רל"ד), ע"ש. וראה עוד בספר תוספתא כפשוטה (שבת פ"ו) שכתב שזו סגולה עתיקת יומין בישראל והביא כמה מראה מקומות לזה ושכבר הוזכר כיוצא בזה במסכת גיטין (דף ס"ט ע"ב) ליתי חוטא דזהוריתא וכו' וליתלי ליה וכו', ע"ש. גם בשו"ת באר משה ח"ח (סימן ל"ו אות ג') כתב שהמנהג לקשוט חוט אדום על התינוקות ועל מטתם מפני עין הרע, ע"ש.
והנה בתוספתא שבת (פרק ז' תוס' א') אלו דברים מדרכי האמורי וכו' והקושר חוט אדם על אצבעו וכו', ועוד שם בתוספתא (פרק ח' תוס' ד') הקושר חוט אדם רבן גמליאל אומר אינו מדרכי האמורי ורבי אלעזר ברבי צדוק אומר הרי זה מדרכי האמורי. (ופלא על הרב בעל באר משה שלא זכר מדברי התוספתאות אלו).
אלא שרבו הגורסים הקושר חוט על גבי אדום פירוש על גבי מכה, ולא הקושר חוט אדם וממילא במנהג הנז' שפיר אין בו משום דרכי האמורי. ומ"ש התוספתא שהקושר חוט אדום על אצבעו הרי זה מדרכי האמורי היינו דוקא על אצבעו ואינו ענין כלל להמנהג הנז'. ובאמת שגם להגורסים הקושר חוט אדום וכו' אין כל איסור בזה ח"ו שיש לומר שהעולם סמכו על דברי רבן גמליאל וכמו שכתב רבנו דוד פארדו זצוק"ל בספר חסדי דוד (שם) לגירסתו הקושר חוט על גבי אדום שכשאירע לאדם מין חולי כמו ניפוח אדום עושים קשר בחוט ונמצא שסמכו העולם על דברי רבן גמליאל ע"ש, ואם כן אף אנן בדידן נמי נימא שסמכו העולם על דברי רבן גמליאל.
עוד יש לצרף מ"ש מרן ז"ל בבית יוסף (סוף סימן קע"ח) על התוספתא הנז' וז"ל ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא בדברים שהוזכרו בגמרא בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא דאל"כ לא הוי שתיק תלמודא מינייהו, ע"ש. ולשון הזה ממש כתב מרן החיד"א זצ"ל בשיורי ברכה (יו"ד סי' קע"ט ס"ד) משם מר זקנו הרב חסד לאברהם בהגהותיו כתיבת יד ואם כי מאד יפלא שאין אלו דברי הרב חסד לאברהם אלא דברי מרן הבית יוסף, מ"מ יפה פירש שהכוונה דסתמא דתלמודא ידע דאיכא תנאי דפליגי על תוספתא זו ונקיט כוותייהו וכדאמרינן בעלמא, עכ"ל.
והנה כוונת מרן ז"ל ליישב מנהג העולם שהעולם ס"ל היפך דברי הסמ"ג שהביא מרן ז"ל לעיל מינה שכתב שאין לנו להוסיף על דרכי האמורי שזכרו חז"ל בתלמוד ובתוספתא שמשמע שגם מ"ש ז"ל בתוספתא גם זה מדרכי האמורי, ובודאי שאין כוונת מרן ז"ל לדחות מנהג העולם על פי דברי הסמ"ג הנ"ל כי אטו יטרח מרן ז"ל להמציא סברא להבין סיבת טעות העולם ולהביאה ביתה יוסף ח"ו. (ומיהו תימה על הר"ב רב פעלים בתשובה הנ"ל שכתב שמרן כתב זה משם הסמ"ג ואדרבה הסמ"ג אזיל כל בתר איפכא ומרן ז"ל מיישב מנהג העולם דס"ל דלא כהסמ"ג).
והנה מנהג כל ישראל לעשות מדורה ביום ל"ג בעומר ולרקוד ולשיר מסביבו כידוע ולכאורה הוא היפך דברי התוספתא הנז' (פ"ז תוס' א') שהמספק והמטפח והמרקד לשלהבת הרי זה מדרכי האמורי. אמנם להאמור ניחא. וע"ע להרב שדה חמד במערכת ארץ ישראל (סימן ו'), ע"ש. ואכמ"ל.
והנה ידיד נפשי החכם השלם והכולל כמוהר"ר דוד בירדוגו נר"ו יאיר בתשובה אלי הסכים עמדי להתיר המנהג והביא רב תנא דמסייע הוא רבנו יוסף חיים ריש גלותא דבבל זצוק"ל בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סימן כ"ט) שנשאל על כיוצא בזה ממש לגבי מנהג באגדאד שאחר שתלד האשה מביאים שפוד ברזל ותוחבין בו שני רגלי תרנגול ושבעה בצלים וחתיכת מטלית צבועה במי אסטיס שקורין בערבית ניל ומניחין השפוד למעלה ממטת היולדת, וכתב שאע"פ שמבואר בתוספתא שבת (פ"ז תוס' ד') שהקושר ברזל בכרעי המטה של יולדת והעורך לפניה שולחן הרי זה מדרכי האמורי ע"ש, אעפ"כ יש להתיר המנהג על פי דברי הרב נר מצוה שכתב שכיון שהדברים לא הובאו בגמרא לא נאסרו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה (ח"א סימן קס"ז ותי"ג ותתכ"ה) שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא באותם הדברים שהוזכרו בגמרא בלבד שאם אסורים מדרכי האמורי ולא שאר הדברים השנויים בתוספתא שאין לנו לאוסרן. ע"ש באורך ותרווה נחת. ואם כן מינה נמי לנדון דידן שאע"פ שהוזכר מנהג זה לאיסור בתוספתא מותר לעשות כן. עכ"ד דפח"ח.
והנה אני עני מצאתי לאחד מגאוני המערב הקדמונים (לשון החיד"א בשם הגדולים) מו"ז רבנו וידאל הצרפתי זצוק"ל אב"ד ור"מ בעוב"י פאס שבמרוקו יע"א (נולד ש' נלב"ע שע"ט) בהקדמתו לספרו מגילת סתרים על מגילת אסתר (אמשטרדם תע"ח) שהביא מנהג שאיש המתיירא פן ישכח לעשות דבר אהובו אשר אמר לו יקשור חוט השני על אצבעו לאות ולזכרון ע"ש, וכן הביא מנהג זה בספר הכתב והקבלה על הפסוק (במדבר ט"ו ל"ט) והיה לכך הכתב והקבלה ג"ש, והנה עינא דשפיר חזי שנהגו העולם גם בזה היפך התוספתא הנז' שאסור לקשור חוט אדם על האצבע, ולפי המבואר יש לומר דהיינו טעמא מפני שלא הוזכר זה בגמרא וכנז', וא"כ ה"ה בנד"ד שמותר לקשור חוט אדם על היד מפני שלא הוזכר זה בגמרא. (ומיהו אפשר דהתם כיון שלא עושה כן אלא לזכרון גם לדברי התוספתא אין בה משום דרכי האמורי וצ"ע).
והנה כעת קיבלתי מאת הגאון מוה"ר חיים יוסף דוד ווייס שליט"א (דומ"ץ ק"ק סאטמער דפ"ה אנטוורפן) את ספרו שו"ת ויען דוד ח"ג הנד"מ וראיתי לו שם (יו"ד סימן נ"ד) שנשאל על דברי המנהג לקשור חוט אדום על ילד שלא יוזק מעין הרע שלכאורה הם היפך דברי התוספתא הנ"ל והאריך הרחיב בהלכות דרכי האמורי וזאת הלכה העלה שאין בזה כל איסור שבעולם ואדרבה כמה צדיקים חסידים ואנשי מעשה נוהגים כן. ע"ש.
והנה בסוף תשובת הרב ויען דוד הנז' כתב כי לא מצא בספרים שחוט אדום יועיל לעין הרע, ותמיהני שכן מפורש בדברי גאון עוזינו רבנו דוד פארדו זצוק"ל שהמנהג לקשור חוט לעין הרע וכנז', ואם כוונת הרב על חוט בצבע אדם דוקא הנה הרב יצ"ו עצמו לעיל מינה כתב סברא שהרי ידוע שטבע העין להסתכל על צבע אדום [וכמ"ש בשו"ע יורה דעה סי' קע"ח ס"א, ע"ש] וממילא אין העין מסתכל על יופי התינוק, ע"ש. ובבאמת לכאורה המקור לזה פשוט בדברי התוספתא הנז' הקושר חוט אדם רבן גמליאל אומר אינו מדרכי האמורי ורבי אלעזר ברבי צדוק אומר הרי זה מדרכי האמורי, כלומר שלרבן גמליאל דקיימא לן כוותיה כמו שנתבאר אין זה מדרכי האמורי ואדרבה יש בזה כמה סגולות טובות.
ולע"ד נראה דרך חידוד טעם חוט אדם דוקא עפמ"ש רבנו וידאל הצרפתי זצוק"ל בהקדמתו לספרו מגילת סתרים הנז' וז"ל ויזכור ויתקיים יחוד האל יתברך על ידי התפילין שאמר והיו לזכרון בין עיניך וכלל (וכל) המצות על ידי הציצית שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' אשר הוא כאיש המתירא פן ישכח לעשות דבר אהובו אשר אמר לו יקשור חוט השני על אצבעו לאות ולזכרון, ולזה אמרו במסכת סוטה (דף י"ז ע"א) מה נשתנה התכלת מכל מיני צבעונין אלא שתכלת דומה לרקיע וכו' אשר שמעתי מפי ה"ר אברהם עוזיאל אשר קרתי ושתיתי מים מבארו מים חיים כי כוונתם היא כיון שאין זה אלא לאות ולזכרון היה ראוי ליעשות מחוט תולעת שני מאדום כדי שיוכר בטוב שאותו המראה יוכל מרחק כאמרו (יהושע פ"ב פי"ח) את תקות חוט השני ואם כן מה נשתנה תכלת לא היה ראוי אלא חוט תולעת שני אלא מפני שדומה לכסא הכבוד ואם מפני זה לא יעשה אלא מחוט (מאדם) [תכלת] יען היותו לאות ולזכרון לכל המצות, עכ"ל.
ואם כן יש לומר שנהגו העולם לקשור חוט אדום דוקא לתועלת זכירת כל המצוות שכן אף הפתיל שבציצית היה ראוי ליעשות מחוט אדום אם לא שתכלת דומה לכסא הכבוד כנז' ואם כן האידנא שאין לנו תכלת נוהגים לקשור חוט אדום על היד לזכירת המצוות.
ואם כן יש לומר דשפיר מועיל חוט זה לעין הרע דהנה בזוהר הקדוש (פרשת נשא) מבואר שהלובש ציצית אין עינא בישא שולט בו, וכיוצא בזה מבואר בזוהר חדש (רות) שהיוצא מפתח ביתו מעוטף בטלית ניצול מכל נזק ע"ש, וכ"כ מרן החיד"א זצ"ל בספר דבש לפי (מערכת צ' אות כ"ז) משם האר"י ז"ל דציצית מציל מעינא בישא, ע"ש. ובשו"ת לב חיים ח"ג (סי' צ"ט ד"ה ועפ"י) להגאון רבנו חיים פאלאג'י זצוק"ל נדפסה תשובת מר בריה דרבינא הגאון רבי יוסף פאלאג'י זצ"ל שכתב שלכן נהגו הדרשנים להתעטף בטלית להנצל מעין הרע, ושם הביא מ"ש עוד מר אחיו הגאון רבי אברהם פאלאג'י זצ"ל בספר ברך את אברהם (פרשת תצא) שלכן נהגו לפרוש טלית על חתן וכלה בשעת כניסת החופה שלא ישלוט בהם עין הרע ח"ו, עכ"ד. וכן מצאתי עוד למר אחיהם הגאון רבי יצחק פאלאג'י זצ"ל בספר יפה ללב אבן העזר (סי' ס"ב אות ל"א) שכתב כן מדנפשיה, ע"ש.
והנה מצוות ציצית ותכלת מצותם לזכור את כל מצוות השם כדכתיב (במדבר ט"ו ל"ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ואם כן יש לומר שמפני זה הטלית מציל מעינא בישא, ואם כן לפמ"ש לעיל שלזה קושרים חוט אדום על היד במקום התכלת לזכור מצוות השם שפיר יש לומר שזה החוט גם כן מגין ומציל מפני עין הרע ודו"ק.
והנה בתחילת ספר "הקטן והלכותיו" ח"א נדפסו ל"ח תשובות מאת הגר"ח קנייבסקי שליט"א ושם (אות כ"א) נשאל אם מותר לקשור חוט אדום ע"ג יד תינוק נגד עינא בישא דבתוספתא שבת (פרק ח' אות ד') לחד מאן דאמר הוי מדרכי האמורי והשיב כי אין לעשות כן, ע"ש. והנה לפי כל האמור למעלה העיקר להלכה ולמעשה להתיר בשופי לקשור חוט אדום על היד וכמ"ש הפוסקים וכנ"ל. ובפרט כי בתחתית הגליון שם נאמר כי תשובות אלו הם "לבירורי דברים ולא להלכה למעשה".
קם דינא שהמנהג לקשור חוט אדום על היד לעין הרע הוא מנהג יפה ומקורו טהור והנח להם לישראל שכל מנהגי ישראל תורה.
וצויי"מ וימ"נ, ע"ה יוסף בנימין צרפתי ס"ט, מר"ץ ק"ק ספרדים דפה אנטוורפן יע"א.
(וג"כ בקבר רחל המבקר כשעוזב לוקח מהחוט האדום ושם על ידו, המחבר רבבות אפרים)."
חיי הלוי ד, נה, ה
הרב יוחנן וואזנר (תשס"ב), עונה שאין בעיה בקשירה חוט אדום מפני עין הרע, ואף מביא לזה רמז כלשהו מהתורה. (אבל יש מקפידים מאוד שלא יהיה אדום בבגדים), אמנם יותר טוב שלא להקפיד בכלל בענייני עין הרע אלא לסמוך על הקב"ה.
"ומה ששאל מע"כ בענין שיש נוהגים לשום חוט אדום על הילדים משום עין הרע ח"ו אי אין בזה משום דרכי האמורי הנה לא ראיתי בזה אכן לכאורה בדבר שלא אמרו חז"ל דיש בזה משום דרכי האמורי וגם לנו אין ידוע שהוא מנהג גוים ואדרבא רבים נוהגים כן א"כ לכאורה אין לנו לאסרו ואבי שליט"א אמר רמז בזה על הנוהגים כן [דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא] מהפסוק ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה ולמה דוקא שני לרמז ענין הזה הנוהגין ליתן חוט אדום כנגד עין הרע ולפ"ז יש להוסיף גם סמיכת הכתובים בהמעשה של יוסף הצדיק שיוסף מצא חן בכל רואיו ואעפ"כ לא הי' צריך לסגולה כנגד עין הרע כמו שכתוב בן פורת יוסף וגו'. אמנם יש מקפידים הרבה על ענין האדום והגם שמעיקר הלכה אין זה בכלל בגד אדום לאסרו משום בגדי שחץ המבואר בשו"ע (יו"ד קעט) עכ"ז יש מקפדים על כל דבר אדום. אכן בכל אופן יותר טוב שלא להקפיד ושלא להרהר בעניני עיה"ר ולסמוך על השי"ת וכמו שאמר הכתוב תמים תהי' עם ה' אלקיך."
הרב מאיר קרוצ'י – בנו של אברהם ג, א
דן בסוגיה ומביא מקורות רבים (חלק גדול מהמקורות בסיכום מההפניות שלו), ומסקנתו שזה מותר ואין בזה חשש משום דרכי האמורי.
את התשובה הזו הוא כתב כתגובה לת"ח שיצא בחריפות כנגד המנהג לענוד חוט אדום.
"בענין קשירת חוט אדום על היד.
האם מותר לקשור חוט אדום על היד לסגולה טובה, או שיש לחוש בזה משום דרכי האמורי.
וזה החלי בעזר צורי וגואלי: והנה ראיתי לאחד מחכמי דורנו, שיוצא בחריפות נגד אותם אנשים ונשים שקושרים חוט אדום על היד, וטענתו היא, שדבר זה אסור משום דרכי האמורי.
ונתתי לעצמי לעמוד על דבר זה, ולבאר מקור למנהג זה, ואם הוא נכון ומקורו ברוך, או שיש איסור לנהוג כן… (התשובה די ארוכה, ועיקרה דיון אם יש בזה איסור משום דרכי האמורי, ומקורות מאוחרים שהתייחסו מפורשות למנהג)
המורם מכל האמור: מי שנוהג לקשור חוט אדום על היד לסגולה, לעין הרע, או לרפואה, וכן אלו שרגילים להביא חוט אדום מקבר רחל, או משאר קברי הצדיקים לשמירה. אין לחוש כלל לדרכי האמורי, ורשאי לקשור על ידו. וה' הטוב ישמור את עמו ישראל מכל רע. אמן."
רבבות אפרים ח, או"ח נ, אות ג
מביא מספר מקורות לחוט אדום, וכותב כי הוא מנהג יפה ומקורו טהור.
"ע"ד המקבצי נדבות סמוך לכותל המערבי שנותנים חוט אדום לכל הנותן להם צדקה לקשור על מרפק היד כי לדבריהם יועיל זה נגד עין הרע, ונשאלתי אם יש ממש בדבריהם או שמא אין בכך כלום וכל כוונתם רדיפת הממון.
תשובה: דבר זה הוא מנהג עתיק יומין בישראל וכבר הביאו הגאון רבנו דוד פארדו זצוק"ל בס' חסדי דוד (שבת פ"ח) שראה נשים צדקניות קושרים חוט על גבי מי שיש לו מיחוש הראש או לעין הרע, ע"ש. וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' ט') שמנהג נשים זקנות תורה היא. וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סי' רל"ד), ע"ש…
אלא שרבו הגורסים הקושר חוט על גבי אדום פירוש על גבי מכה, ולא הקושר חוט אדם וממילא במנהג הנז' שפיר אין בו משום דרכי האמורי. ומ"ש התוספתא שהקושר חוט אדום על אצבעו הרי זה מדרכי האמורי היינו דוקא על אצבעו ואינו ענין כלל להמנהג הנז'. ובאמת שגם להגורסים הקושר חוט אדום וכו' אין כל איסור בזה ח"ו שיש לומר שהעולם סמכו על דברי רבן גמליאל וכמו שכתב רבנו דוד פארדו זצוק"ל בספר חסדי דוד (שם) לגירסתו הקושר חוט על גבי אדום שראה שכשאירע לאדם מין חולי כמו ניפוח אדום עושים קשר בחוט ונמצא שסמכו העולם על דברי רבן גמליאל ע"ש, ואם כן אף אנן בדידן נמי נימא שסמכו העולם על דברי רבן גמליאל…
והנה אני עני מצאתי לאחד מגאוני המערב הקדמונים (לשון החיד"א בשם הגדולים) מו"ז רבנו וידאל הצרפתי זצוק"ל אב"ד ור"מ בעוב"י פאס שבמרוקו יע"א (נולד ש' נלב"ע שע"ט) בהקדמתו לספרו מגילת סתרים על מגילת אסתר (אמשטרדם תע"ח) שהביא מנהג שאיש המתיירא פן ישכח לעשות דבר אהובו אשר אמר לו יקשור חוט השני על אצבעו לאות ולזכרון ע"ש, וכן הביא מנהג זה בספר הכתב והקבלה על הפסוק (במדבר ט"ו ל"ט) והיה לכם לציצית ע"ש, והנה עינא דשפיר חזי שנהגו העולם גם בזה היפך התוספתא הנז' שאסור לקשור חוט אדם על האצבע, ולפי המבואר יש לומר דהיינו טעמא מפני שלא הוזכר זה בגמרא וכנז', וא"כ ה"ה בנד"ד שמותר לקשור חוט אדם על היד מפני שלא הוזכר זה בגמרא. (ומיהו אפשר דהתם כיון שלא עושה כן אלא לזכרון גם לדברי התוספתא אין בה משום דרכי האמורי וצ"ע)…
קם דינא שהמנהג לקשור חוט אדום על היד לעין הרע הוא מנהג יפה ומקורו טהור והנח להם לישראל שכל מנהגי ישראל תורה."
הקטן והלכותיו א, עמ' 21 [תשובה מהר"ח קנייבסקי]
"שאלה: האם מותר לקשור חוט אדום ע"ג יד תינוק נגד עינא בישא, דבתוספתא שבת פרק ח' אות ד' לחד מ"ד הוי מדרכי האמורי.
תשובה: אין לעשות כן."
עדות על רשז"א – רבי זאב יהודה סטארק – קובץ מה טובו אהליך יעקב, עמ' שמט
מביא מהבאר משה שאין לזלזל במנהג.
ושלעומת זאת אמרו הרב קנייבסקי והרשז"א שאין לנהוג בזה משום דרכי האמורי.
"סגולת חוט אדום נגד עין הרע
בשו"ת באר משה (חלק ח סימן לו אות ג) כתב לשואל שהמנהג לקשור חוט אדום על התינוקות ועל מיטתם מפני עין הרע הרי זה בכלל מנהג נשים זקנות, שעליהם כתב הרשב"א שאל יזלזלו בדבריהם כי בודאי יסודתם בהררי קודש, גם אם נעלם הטעם ממנו. עיי"ש. אמנם עיין בספר סגולות רבותינו (דף קלה) שהביא ששאל את מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א והשיב שאין לעשות כן. עיי"ש. וראוי לציין מה שראיתי בשם הגרשז"א זצ"ל (חכו ממתקים חלק א דף רפא) שעורר שלא להקיף ולשאת חוט אדום מקבר רחל וכו', כי יש בכך משום דרכי האמורי. עיי"ש."
[1] את היחס הכללי לחתולים בצורה חשדנית, והשיוך של כוחות הטומאה שנעשה בתרבויות לחתולים ניתן אולי להסביר באופן טבעי:
התנהגות עצמאית: חתולים נתפסים כבעלי חיים עצמאיים שלא תמיד מביעים חיבה בצורה ישירה וברורה כמו כלבים, מה שעלול לעורר תחושת ניכור או אי-הבנה.
תנועות שקטות: היכולת שלהם לנוע בשקט ולעיתים "להופיע פתאום" מבלי שישימו לב אליהם מוסיפה לתחושת המסתורין.
עיניים בוהקות: האופן שבו עיניהם מחזירות אור בחשיכה יצר תחושה אצל אנשים קדומים שיש להם קשר לעולמות שמעבר.
ניתן להוסיף, כי ככל הנראה הנטייה אצל בני אדם לייחס כוחות על טבעיים, תהיה על היצורים הקרובים אליו- ככלבים וחתולים.