שיחת העופות: מקורות, ביאורים ושאלת ההיתר
סיכום
חכמים שידעו את חכמת העופות
נח ידע לשוחח עם הציפורים. כך עולה מבראשית רבה לג, ה:
"וישלח את העורב… התחיל משיבו תשובות"
והיפה תואר (בראשית לג, ז) הסביר שנח הבין את שפת הצפצוף של הציפורים:
"שלא ירחק היות הבעלי חיים בעלי הבחנה בזמנים הראשונים, ומכל מקום התשובות יהיו בצפצוף לשונם כפי דיבורם זה לזה, ונח היה מבין ענינו בחכמתו".
מהזוהר (זוהר חדש, כרך א, פרשת נח לח, ב) נראה שמטרת שליחת העורב הייתה גם לקבל סימן לעתיד, כעין ניחוש, ולא רק דיווח על ההווה:
"רבי איבו אמר נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם וכשהיה בתיבה אמר יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא מיד וישלח את העורב. א"ר חייא והאיך עביד הכי והאמר רבי בו אסור לאסתכלא באלין מנחשי בעופי דשמיא והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו אפילו כל ניחוש בעלמא".
במדרשים שונים מוזכרת חכמה הנקראת "חכמת הטייר", ובה היו בקיאים בני קדם וחכמי מצרים. על בני קדם נאמר בתנחומא (חוקת יא):
"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, מה היתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים במזל וערומים בטייר".
על חכמי מצרים נאמר בזוהר (מקץ קצד, ב):
"וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים אלין חרשין, ואת כל חכמיה אלין חכימין בטיירא וכלהו הוו מסתכלן למנדע ולא יכילו לאדבקא".
יש שהסבירו שחכמת הטייר היא אסטרולוגיה. כך כתב בדרך אמת (על הזוהר בראשית קצד, ב), וכך הובא בשם הרמ"ק (באור החמה על הזוהר). וכן הפירוש הראשון בערוך (ערך טייר):
"מאי בטייר אסטרולוגין"
(אולם הרב שלמה באבער, בהערותיו לפסיקתא דרב כהנא, הערה סב, הסביר שגרסת הערוך משובשת). אך רוב המפרשים הסבירו שחכמת הטייר היא ידיעת העתידות באמצעות העופות, שכן "טייר" בלשון ישמעאל פירושו עוף. כך דעת רש"י (דברי הימים ב ט, ד), הרד"ק (מלכים א ה, י), הרב חיים ויטל (מובא באור החמה על הזוהר) והערוך (ערך טייר) בפירושו השני. הרב שלום בוזגלו (בהערות ניצוצי אורות על הזוהר, בראשית קצד, ב) מקרב בין הדעות, ומסביר שחכמת הטייר היא הבנת מה שמורים הכוכבים באמצעות העופות.
על פי חז"ל, גם שלמה המלך היה בקיא בשיחת העופות. במלכים א ה, י נאמר:
"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים"
וכבר ראינו שבני קדם וחכמי מצרים היו בקיאים בחכמת העופות. בנוסף, נאמר במדרש שיר השירים רבה (א, יד):
"ויקץ שלמה והנה חלום, א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי".
בסוכה כח, א מנויות מעלותיו של רבן יוחנן בן זכאי. אמנם בגרסת הגמרא שלפנינו לא נאמר שידע שיחת עופות, אך יש שגרסו שהכיר אותה: רבינו בחיי (ויקרא יא, יא) ותלמיד הרא"ש (בדרשה לפרשת ראה).
בחולין קלט, ב מובא שרב כהנא שמע מה אמרו צאצאי יוני הרדסיאות – יונים שגידל הורדוס. הגמרא אומרת שהן דיברו "במילין", ורש"י הסביר שהכוונה לכשפים. מנגד, הערוך (ערך מל) מביא שרבנו חננאל הסביר שמדובר בשיחת עופות. וכך הסבירו גם ר"י אבן שועיב (פרשת וארא) והמהר"ל (חידושי אגדות, חולין קלט, ב).
הגמרא בגיטין מה, א מספרת על רב עיליש שנלקח בשבי, ועימו בשבי היה אדם שידע את לשון הציפורים:
"יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא. … קם ערק, אתא איהו וההוא גברא, לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה".
לדעת היעב"ץ (מובא באוצר מפרשים לגיטין מה, א), אותו אדם שהכיר את שפת העופות היה גוי. הרב אלישיב (בהערותיו לגיטין) מסביר שהיעב"ץ למד זאת מכך שלא נעשה לאותו אדם נס, כפי שמצאנו אצל רבי פנחס בן יאיר, שנעשה לו נס כשעסק בפדיון שבויים. וכן הסביר את היעב"ץ בברכות שמים (גיטין מה, א), אך העיר שאין זה מקובל בגמרא לכנות גוי "ההוא גברא" אלא "עכו"ם".
מפשט הגמרא עולה שרב עיליש לא הבין את שפת העופות, ולכן נזקק לשאול את האדם שהיה עימו. כך דעת המהרש"א (חידושי אגדות) וגרש ירחים (גיטין מה, א), שטרחו להסביר כיצד סמך רב עיליש על אותו אדם (אגב, נראה שהם סוברים כיעב"ץ שאותו אדם היה גוי, שאם היה יהודי – מדוע שלא יאמין לו?). וכן דעת גיליון הש"ס על הגמרא, שתמה על הערוך (ערך מל, ח) שכתב "שהיה רב עיליש יודע שיחת העופות" (ונראה שהרשב"א, א, תיג, סבר כערוך). את הערוך יישב הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר (תשל"א, עמ' קלח): רב עיליש הבין את שפת העופות, אך מכיוון שהייתה לו נגיעה אישית לא רצה לסמוך על דעתו בלבד.
בעל הלכות גדולות (סימן לט – הלכות גיטין, עמ' תכ) הביא מעשה באבוה דשמואל: אישה מדית הכירה בזכות שיחת העופות שמאביו של שמואל עתיד לצאת אדם גדול, ולכן ביקשה ממנו להזדקק לה. בעקבות זאת חזר לביתו בדרך נס ובא אל אשתו, ומביאה זו נולד האמורא שמואל.
על האר"י הקדוש מסופר שידע שיחת עופות. כך מעיד הרב חיים ויטל בשער רוח הקודש (דרוש ג):
"עוד ידיעה אחרת היתה להרב ז"ל שהיה מכיר בצפצופי עופות"
(וכן הביא החיד"א במדבר קדמות, מערכת ח, יז). עוד סיפר הרב חיים ויטל בשער הכוונות (דרוש יב) שהאר"י הבין מקריאת עורב שבנו הקטן ימות משום שגילה סוד מסוים בפרהסיה, ואכן הבן מת לאחר שלושה ימים.
בהקדמת מגיד דבריו ליעקב מובא שהמגיד ממזריטש העיד שהבעל שם טוב לימד אותו שיחת עופות:
"ופעם אחת שמעתי מפיו הקדוש ממש שהבעל שם טוב זלה"ה למד אותו שיחת עופות ושיחת דקלים".
כיצד העופות יודעים את העתיד
רב האי גאון (מובא באוצר הגאונים י, גיטין מה, א) כותב ששרי מזל טלה מורים את העתידות הקרובות על ידי העופות. דבריו הובאו גם ברמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה, והוא הרחיב בהם בפירושו לתורה (דברים יח, ט):
"יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו".
וכן הסביר ביד קטנה (ל"ת מו, הערות מנחת עני כט).
הרמ"ק בפרדס רימונים (שער כד – שער ההיכלות, פרק ד) מתאר שהגזירות הנגזרות ברקיע יורדות לעולם גם באמצעות צפצוף העופות. הרב חיים ויטל בספר הגלגולים (פרק לה, "עניין שיחת העופות") מרחיב: בית דין של מעלה גוזר גזירות ומכריז על פסק הדין, אולם מכיוון שהאוויר גשמי, הקול הרוחני אינו עובר בו. העופות יכולים להעביר את הכרזת בית הדין בכנפיהם – שהם כביכול חותכים את האוויר ומאפשרים להכרזה לעבור – או בצפצופיהם, שבהם הם חוזרים על ההכרזה. את שתי האפשרויות לומדים מהפסוק, שיש בו שני חלקים:
"כי עוף השמים יוליך את הקול (1) ובעל כנפים יגיד דבר (2)".
עוד הוא מביא שבייחוד לאחר החורבן נמסרו סודות התורה לקליפות ולשרי החיות, ולכן יש אצל העופות סודות. אפשרות נוספת היא שהעוף הוא נשמה של צדיק שנדמתה לעוף.
המהר"ל (נצח ישראל, פרק כו) מסביר שדווקא לבעלי החיים, שהם פשוטים יותר מהאדם, יש מוכנות לקבל ולהעביר דברים עליונים. בחידושי אגדות (חולין סג, א) הוא מסביר שלעופות יש מוכנות לקבל עתידות עוד יותר משאר בעלי החיים, משום שהצד החומרי שלהם דק יותר, שהרי הם עפים באוויר.
יש שהסבירו שבכל דיבור יש סודות, גם בדיבור של בעלי חיים. כך כתב בדברי שלום ואמת (בית המדות, עמ' יג), וכן באור הגנוז לצדיקים (פרשת ויקרא).
ויש שאמרו שאין אנו יודעים כיצד העופות יודעים את העתיד, כמובא בתשובת הרב מאיר ב"ר משה בעניין הזיווגים (הובאה בספר גנוזות א, עמ' קעח). וכך הסבירו את הפסוקים במשלי ל, יח–יט: "שלשה המה נפלאו ממני… דרך הנשר בשמים" – בדרשות ר"י אבן שועיב (וארא) נאמר שמדובר בשיחת עופות, וכן בדרשות תלמיד הרא"ש על התורה (דרש לשבת בנתיים, עמ' 423), שהוסיף ששלמה המלך מתפלא כיצד ייתכן עניין מופלא כל כך אצל בעלי חיים שאין להם שכל.
כיצד מבינים את העתיד מהעופות
בדרשות ר"י אבן שועיב (וארא) כתב ששיחת העופות היא הבנת צפצוף הציפורים, וכך כתב הנימוקי יוסף (סנהדרין טז, ב). רבינו בחיי (ויקרא יא, יא) כתב שהחכמה היא הבנת קולות העופות, ואילו הניסיון להבין עתידות מעופות טמאים על פי מיקומם או מירוט נוצותיהם אסור משום ניחוש.
בדרשות תלמיד הרא"ש (פרשת ראה, עמ' 374) כתב שחכמת העופות היא הבנת העתידות מכנפיהם, ולא מצפצופיהם.
לדעת הרב חיים ויטל (ספר הגלגולים, פרק לה), ידיעת העתידות מהעופות היא הן מצפצופם והן מכנפיהם. וכן דעת היד קטנה (ל"ת מו, הערות מנחת עני כט), ספר הברית (מאמר יא, סוד רוח הקודש ב, ה), משנת חסידים – פרי הגן (מסכת השגת הנשמות ג, ט) והרמב"ן (דברים יח, ט).
האם הדבר אסור משום ניחוש?
בסנהדרין סו, א נאמר:
"תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים".
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה יא, ד) כתב שהקובעים עתידות על פי צפצוף הציפורים עוברים באיסור ניחוש. וכן דעת הרמב"ן (ויקרא יח, יט), שגילוי עתידות בעזרת עופות אסור משום ניחוש, וכן דעת המהרש"א שהביא את דברי הרמב"ן (חידושי אגדות, סנהדרין סו, א). הרמב"ן מעיר ששלמה המלך למד חכמה זו, וכנראה מוסכם שמותר ללמוד אותה ולהתלמד בה.
בשו"ת הרשב"א (א, תיג) הסכים שמדובר בניחוש, ותירץ את מעשה רב עיליש בשני אופנים: או שהדבר מותר לצורך רפואה, ושבי נחשב כחולי, או שאם כבר שמע במקרה מה הציפורים אומרות, מותר להשתמש בכך. אמנם הרשב"א כתב שאינו סומך על תירוציו למעשה. ונראה שהגר"א (יו"ד קעט, ז) פסק כרשב"א.
המאירי (סנהדרין סח, א) כתב שהעורב הוא עוף שנהגו לנחש בו, ולכן אסור לשמוע לו, לעומת היונה, שמותר לשמוע לה. ויש לכך סמך מהזוהר החדש (כרך א, פרשת נח, דף לח עמוד ב): שליחת העורב בידי נח נחשבה איסור (ונח לא נענש, משום שנחשב אנוס מחמת צערו), אך שליחת היונה מותרת.
רבינו בחיי (ויקרא יא, יא) כתב שניחוש נעשה רק בעופות טמאים ודורסים, ולא בעופות כשרים. זאת ועוד, הניחוש נעשה על ידי התבוננות במיקום העוף או בשאלה אם נמרטו נוצותיו, ואילו ידיעת עתידות מקולות הציפורים (גם הטמאות) היא חכמה מותרת.
רבים הסבירו שיש הבדל בין ניחוש, שהוא שטות ואסור, לבין שיחת עופות, שיש בה חכמה והיא מותרת למי שמכיר אותה. ההבדל הוא שבניחוש האדם בודה משמעות רק משום שהעוף נקרה לפניו. כך דעת הנימוקי יוסף (סנהדרין טז, ב), הריטב"א (חידושים מכתבי יד, גיטין מה, א), היד קטנה (ל"ת מו, הערות מנחת עני כט), היעב"ץ (מגדל עז, בית המדות ט, מה–מו) ושו"ת ים החכמה (א, יג, ח). ולדעת רבי דוד עראמה (על הרמב"ם, עבודה זרה יא, ד) כך גם דעת הרמב"ם. ונראה שזו גם דעת הכפתור ופרח (פרק מד), שהביא את כל התירוצים האפשריים למעשה רב עיליש, ובאחרון שבהם כתב שיש ניחוש ויש חכמה.
חכמים שידעו את חכמת העופות
נח
בראשית רבה (וילנא), נח לג, ה
בבראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לג, ה מופיע שהעורב ונח דיברו זה עם זה:
"וישלח את העורב, ההוא דכתיב (תהלים קה) שלח חשך ויחשיך, ויצא יצא ושוב, ר' יודן בשם ר' יודה ב"ר סימון התחיל משיבו תשובות א"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א"ל מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן…"
יפה תואר, בראשית לג, ז
ביפה תואר בראשית לג, ז הסביר שנח הבין את שפת הצפצוף של הציפורים:
"התחיל משיבו תשובות. כתב כתבתי לעיל בפי"ט (ט ד"ה האכילה) שלא ירחק היות הבעלי חיים בעלי הבחנה בזמנים הראשונים, ומכל מקום התשובות יהיו בצפצוף לשונם כפי דיבורם זה לזה, ונח היה מבין ענינו בחכמתו, ומכ"ש בריש חזית על שלמה המלך עליו השלום צפור מצוצי, והוא היה יודע מה מצוצי, וכן ביונה דפרקין".
זוהר חדש, נח, לח ע"ב
אף שאפשר לומר שמדובר בחכמה אחרת – שהרי חכמת העופות שאנו עוסקים בה היא הבנת העתיד מתוך העופות, ולא רק שיחה עימם – הזוהר החדש (כרך א, פרשת נח, דף לח עמוד ב) מקשר בין הדברים:
"רבי איבו אמר נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם וכשהיה בתיבה אמר יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא מיד וישלח את העורב. א"ר חייא והאיך עביד הכי והאמר רבי בו אסור לאסתכלא באלין מנחשי בעופי דשמיא והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו אפילו כל ניחוש בעלמא. אלא א"ר חייא למה שלח את העורב דא"ר חייא מצטער הוה נח טפי על אובדא דעלמא אמר רבש"ע ידעתי כי אתה רחום ואתה לא רחמת על עולמך ונהפך רחמנותך לאכזרות אתה לא רחמת על בניך יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דקא רמז. א"ר יוסי וכי לא כתיב ביה איש צדיק תמים היה והיאך הטיח דברים כלפי מעלה. א"ר חייא מרוב צערו הוא דאמר דהא תנן מנין שאין דנין את האדם לפי צערו שנאמר [איוב לד] איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. (השיבוהו) אף על פי שהטיח דברים כלפי מעלה אין דינו כמזיד אלא כאדם בלא דעת לפי צערו. ולא רצה העורב להלוך בשליחותו מפני שמתוקן הוא לשליחות אחרת לפרנס אליהו שנאמר [מ"א יז] והעורבים מביאים לו לחם ובשר ולא רצה לעשות שליחותו עד יבשת המים מעל הארץ שהיה ע"י שבועת אליהו. כיון שראה נח שלא עשה כהוגן שלח את היונה. ואמר רבי בון תרי ענייני רמז בה חדא דכתיב כיונה פותה אין לב [הושע ז] כלומר מרוב צערי אין לבי עמי ונפתה. אחרינא. אמר נח אין בכל העופות דיסבול מיתתה בלא סרבנות כיונה ולפיכך נמשלו ישראל כיונה אמר נח כך יאות לנא למסבל כלא בלא סרבנותא ולפיכך וישלח את היונה":
בני קדם וחכמי מצרים – חכמת הטייר
מדרש תנחומא (בובר), חוקת יא; פסיקתא דרב כהנא, פרה ד
במדרש תנחומא (בובר) פרשת חוקת יא (וכן בפסיקתא דרב כהנא, פרשת פרה פסקא ד) מובא ששלמה היה חכם מכל בני קדם, שידעו במזל (כנראה אסטרולוגיה) והייתה להם חכמה בטייר:
"[יא] ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א =מלכים א'= ה י), [מה היתה חכמתן של בני קדם], שהיו יודעין במזל, וערומים בטייר".
זוהר, מקץ, קצד ע"ב
בזוהר כרך א (בראשית) פרשת מקץ דף קצד עמוד ב מובא שלאחר החלום קרא פרעה לחכמי מצרים שיפתרו את חלומו, וחכמים אלו היו בקיאים בחכמת ה"טיירא":
"וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים אלין חרשין, ואת כל חכמיה אלין חכימין בטיירא וכלהו הוו מסתכלן למנדע ולא יכילו לאדבקא".
דרך אמת על הזוהר, בראשית קצד ע"ב
יש שהסבירו שחכמת הטייר היא אסטרולוגיה. כך כתב בדרך אמת (על הזוהר בראשית קצד, ב):
"חכמים חוזי כוכבים שכן בפסיקתא דפרה מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעים במזל וערומים בטייר מאי טייר אסטרלוגין היו והיינו חוזים בכוכבים".
אור החמה על הזוהר (בשם הרמ"ק)
וכך הובא בשם הרמ"ק (באור החמה על הזוהר לרב אברהם אזולאי):
"חכמין בטיירא. טיירא בכוכבים… מהרמ"ק זלה"ה".
רש"י, דברי הימים ב ט, ד
אולם רוב המפרשים הסבירו שחכמת הטייר היא ידיעת העתידות בעזרת העופות. כך הסביר רש"י בדברי הימים ב ט, ד:
"ולא היה עוד בה רוח – שהיתה סבורה שאין חכמה בכל המלכיות כי אם בארצה וכמו חכמיה כי ארצה במזרח ולפיכך הם חכמים ביותר לפי שמסתכלין במזלות כדאיתא בפרק קמא דראש השנה לדידן מכסי סיהרא י"ח שעו' דארץ ישראל במערב בבל וזהו שכתוב ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם שהם היו במזרח כדכתיב ויהי בנסע' מקדם (בראשית י"א) ומכל חכמת מצרים שהיו מכשפים חרטומים ואשפים וחכם היה בטיי"ר כך כתיב בפסיקתא טייר הוא ל' ערבי ובויקרא רבה בפ' בן המצרי כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת) זה עורב וחכמת טויארי".
רד"ק, מלכים א ה, י
וכן דעת הרד"ק מלכים א ה, י:
"(י) בני קדם – בני מזרח היו ידועים בחכמה וכן כתיב כי מלאו מקדם ובדברי רז"ל מה היתה חכמת בני קדם שהיו יודעים במזלות וערומים בטייר פי' בטייר בלשון העופות וכן בערבי יקרא עוף אלטי"יר וכן בני מצרים היו יודעים בחכמה שבה היו נקראים החרטומים:"
אור החמה על הזוהר (בשם הרב חיים ויטל)
וכן דעת הרב חיים ויטל (מובא באור החמה):
"והרב חיים ויטל נר"ו כתב. וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וגו' ביאר כי חרטומים הם המכשפים והחכמים הם חכימין בטיירא רוצה לומר מכירין בצפצופי העופות כאשר פירש הקמחי שכן בלשון ערבי קורין לעופות המרובין טייאר.".
ניצוצי אורות על הזוהר, בראשית קצד ע"ב
הרב שלום בוזגלו (בהערות נצוצי אורות על הזוהר בראשית קצד, ב) מקרב בין הדעות: חכמת הטייר היא דרך להבין בעזרת הציפורים את מה שמורים הכוכבים:
"ושמעתי שהיו בקיאין בצפצוף העופות לידע מה מורים הכוכבים כי העופות שומעים כשמכריזים באוויר מה שנגזר למעלה ויש סמך לזה כי בערבי קורין לעופות טייאר".
הערוך, ערך טייר
היו שלמדו מדברי הערוך (ערך טייר) שלדעתו טייר הוא אסטרולוגיה:
"מה היתה חכמתם של בני קדם שהיו יודעין במזל וערומים בטייר, מאי בטייר אסטרולוגין. טייר (בויקרא רבה פל"ב אמור אל הכהנים פרשת סביב רשעים יתהלכון) כי עוף השמים יוליך את הקול אמר רבי אלעזר זה העורב בחכמת טיירין פירוש בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר והוא יוליך את הקול כמעשה דרב עיליש (גיטין מה) אתא יונה קא קריא אמר ליה מאי קאמר א"ל עיליש בר עיליש ברח".
אור החמה על הזוהר (בשם רבי אברהם גלנטי)
רבי אברהם גלנטי (מובא באור החמה) הבין שהערוך מביא שני פירושים למילה טייר:
"והרא"ג ז"ל כתב דחכימין בטיירא פירש הערוך שהוא אסטרולוגיא"ה ועוד פירש שהוא מלשון עוף שכן בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר והענין כמ"ש פ' וישב דף קפ"ג שהדברים העתידים מתגלים על ידי העופות וכמעשה דעיליש ברח עיליש ברח וכו' וכלן שלח פרעה בעד החכמים הבקיאים בחכמה זו אולי ישמעו דבר ויבינו מלשון העופות פתרון החלום ההוא וכן איתא בתיקונים דף קכ"ג על אלין תנועות העורב שמראה העתידות ושאל רבי אלעזר לאביו אם מותר להסתכל באותם התנועות כדי לחזור בתשובה וכו' הרי שמהעופות יוכל האדם להסתכל ולהבין הדברים הנעלמים וז"ש וכלהו הוו מסתכלן פירוש בצפצופי העופות למנדע ולא יכילו לאתדבקא. אי נמי לפירושא קמא דפרישנא דטיירא הוא איסטרולוגיאה פירוש וכלהו הוו מסתכלן הוא בחכמת האיסטרולוגיאה".
הרב שלמה באבער, הערות לפסיקתא דרב כהנא, הערה סב
הרב שלמה באבער (בהערות לפסיקתא דרב כהנא הערה סב) הסביר שגרסת הערוך משובשת, ומהמשך דבריו ברור שלדעתו טייר הוא עוף:
"והפירוש הזה משגה הוא, כי אין כן הוראת מלת בטייר, ודברי הערוך הטעו לפרש כן כי זה לשון הערוך ערך טייר בפסיקתא דפרה מה היתה חכמתן של בני אדם שהיו יודעין במזל וערומים בטייר, מאי בטייר אסטרולוגין, ובמדרש ויקרא רבה (פל"ב) כי עוף השמים יוליך את הקול אמר רבי אלעזר זה העורב בחכמת (צ"ל וחכמת) טיירין פירוש בלשון ערבי קורין לעוף טייר עכ"ל. ומלות "מאי בטייר אסטרולוגין" שהמה הוספה בערוך מאיזה מעתיק יצא להמפרש בטעות לפרש כן, אולם אלו ראה את סיום הערך הזה שפירש טייר הוא עוף בערבי נפקחו עיניו לדעת, כי הוראה אחרת למלת בטייר ויותר נכון לתקן בערוך מאי במזל אסטרולוג, כי כן הוראות שם אסטרולוג חוזה בכוכבים ובמזלות."
שלמה
מלכים א ה, ט–יד
במלכים א ה, ט-יד מתוארת חכמת שלמה בהרחבה:
"(ט) וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: (י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם: (יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב: (יב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף: (יג) וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים: (יד) וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ: ס"
כבר ראינו לעיל את דרשת חז"ל על פסוק י, ששלמה היה חכם מכל בני קדם, ושחכמת בני קדם הייתה חכמת הטייר – הבנת העתידות מתוך העופות.
שיר השירים רבה (וילנא) א, יד
מקור נוסף המלמד ששלמה ידע את שיחת העופות הוא שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א, יד (מדרש זה מופיע גם בקהלת רבה א ובילקוט שמעוני מלכים א רמז קעה):
"ויקץ שלמה והנה חלום, א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי".
רש"י, מלכים א ג, טו
והביאו רש"י במלכים א ג, טו:
"ויקץ שלמה והנה חלום – והנה הבין שחלומו אמת שומע עוף מצפצף ומבין לשונו כלב נובח ומבין לשונו".
צרור המור, ויצא
המסורת ששלמה ידע את שפת הציפורים הייתה מקובלת עד כדי כך שהשתמשו בה במשלים ובדברי מוסר, כמובא בצרור המור פרשת ויצא:
"וידוע כי החושקים ואוהבים אשר אומרים שיעשו גבורות ונפלאות עד אין מספר. וכ"ש אם החשוקה היא לפני החושק והאוהב. שיכניס עצמו בסכנה לעשות מה שאין בחוקו לעשות. וכמו שהביאו משל משלמה המלך שהיה יושב על מגדל ציון. ושלמה היה מכיר בצפצופי עופות. ושמע שני צפרים קטנים מצפצפים ואומרת האחת לחבירתה. תרצי שאהרוס בנין זה המגדל שעומד שלמה עליו ברגליו. ואז כששמע שלמה כך תמה ואמר איך אפשר זה. וצוה לפרוש מצודות ללכדו ולכדוהו. והביאוהו למלך ואמר לו המלך איך יתוש נואש רצון כנפים כמוך תרצה להרוס המגדל החזק שאני יושב שם. ואז השיב לו הצפור שלמה איה פה חכמתיך איה חכמיך. הלא ידעת אם לא שמעת כי דרך החשוקים לדבר גוזמות גדולות ונפלאות לפני החשוקה. בענין שתהיה אוהבת אותו. וכן אני הייתי מדבר עם חשוקתי גוזמות גדולות למצוא חן בעיניה. ולכן אמר בכאן ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אהובתו וחשוקתו. הכניס עצמו בסכנה עצומה ובגדולות ונוראות. ויגש יעקב ויגל את האבן בענין שיהיה בעיניה כמוצאת שלום".
תרגום שני, אסתר א, א
וכן מובא בתרגום השני על אסתר א, א:
" וּנְעִימוּת פָּמֵיהּ, אֵיךְ מָרָא דְדְּיָהֵיב תּוּשְׁבַּחְתָא לְמָרֵי מַלְכִין. פְּתַח פּוּמֵיהּ בַּחֲצוֹצְרָתָא, מְרוֹמַם וּמְשַׁבַּח לְמַלְכָּא דְרָמָא יְתֵיהּ, אִתְיְהֵיב לֵיהּ מַפְתֵּחָא רַבָּא דְפָתֵיחִין בֵּיהּ כָּל תַּרְעֵי חָכְמְתָא וּבִינוּת לִבָּא, יָדַע וְשָׁמַע מִילֵי עוֹפָא כַּחְדָא, בְּעִירָא וְחֵיוַת בָּרָא טָבְיָין וְאַיִילִין רָהֲטִין קְדָמוֹי, אַרְיָוָן וְנִמְרִין אָחְדֵי זֵיינָא, חַכִּים בְּלִישָׁנְהוֹן מִכָּל אוּמַיָּא, כַּחְדָא סְבַר כָּל מְדִינָאתָא, זָיִיעִין מִינֵיהּ". וכן בתרגום שני אסתר א, ג: "וְכַד קָמוּ מַלְכַיָּא דְבֵית דָּוִד דְאִינּוּן מַלְכוּ עַל עָלְמָא כּוּלֵיהּ, וּמִן בָּתַר דָּוִד קָם שְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ. וְאַמְלֵיךְ יָתֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל חֵיוַת בָּרָא, וְעַל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְעַל רִיחְשָׁא דְאַרְעָא וְעַל שֵׁדִין וְעַל רוּחִין וְעַל לִילִין, וַהֲוָה יָדַע מַמְלֵל כּוּלְהוֹן וְאִינּוּן הֲווֹ יָדְעִין בְּמִילוּלֵיהּ, דַּהֲכִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר על העצים".
רבן יוחנן בן זכאי – סוכה כח, א
סוכה כח, א
בסוכה כח, א מנויות מעלותיו של רבן יוחנן בן זכאי, אולם בגרסת הגמרא שלפנינו לא נאמר שידע שיחת עופות:
"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן".
אך יש שגרסו שרבן יוחנן בן זכאי ידע גם שיחת עופות.
רבינו בחיי, ויקרא יא, יא
כך כתב רבינו בחיי ויקרא יא, יא:
"כמו שאמרו רז"ל: (סוכה כח א) שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות"
דרשות תלמיד הרא"ש, ראה
ונראה שכך גם גורס תלמיד הרא"ש בדרשה לפרשת ראה:
"וגם מה שאמרו חז"ל שיחת דקלים שיחת עופות".
יד רמ"ה, סנהדרין קח, ב
לדעת היד רמ"ה (סנהדרין קח, ב) לכל החיות יש דיבור, וחכם כמו נח יכול להבינן; וגם רבן יוחנן בן זכאי ידע את שפת כל החיות, כשם שידע שיחת דקלים (אולי סברתו ששיחת דקלים קשה יותר משפת החיות, ולכן מי שידע אותה ודאי ידע את כולן):
"והני מילי כולהו דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח כולהו הני בהמות וחיות לאו מעשה נס הוה אלא אף בהמות וחיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי ולאו דיבור ממש אלא סימני בעלמא כעין שיחת דקלים ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו כדאמרינן בבבא בתרא (קל"ד א) גבי רבן יוחנן בן זכאי דהוה ידע שיחת דקלים וכל שכן נח דהוה חכם ונביא".
חולין קלט, ב – רב כהנא ויוני הרדסאות
חולין קלט, ב
"ואיזהו שאינו מזומן וכו'. ר' חייא ור' שמעון, חד תני הדרסיאות, וחד תני הרדסיאות, מאן דתני הרדסיאות – על שם הורדוס, ומאן דתני הדרסיאות – על שם מקומן. אמר רב כהנא: לדידי חזיין, וקיימן שיתסר דרי בפתי מילא, והוה קרא קירי קירי, הוה חד מינייהו דלא הוה קרי קירי קירי, אמרה לה חברתה: סומא, אמרי קירי קירי! אמרה: סומא, אמרי קירי בירי! אתיוה ושחטוה. א"ר אשי, אמר לי [ר'] חנינא: מילין; מילין ס"ד? אלא אימא: במילין."
רב כהנא מעיד שראה את צאצאי היונים של הורדוס, והן עמדו בשש עשרה שורות, כל שורה באורך מיל. כל היונים קראו "אדוני אדוני" (קירי קירי) חוץ מיונה אחת. כאשר חברתה של היונה ביקרה אותה ואמרה לה "סומא, אמרי קירי קירי", ענתה לה: "סומא, אמרי קירי בירי" – בירי פירושו עבד, שהרי הורדוס היה עבד. בעקבות דבריה באו עבדי בית הורדוס ושחטו את היונה.
רבי חנינא אומר שאלו "מילין", והגמרא הבינה תחילה שזהו סיפור בעלמא, ולכן הקשתה: הרי רב כהנא מעיד שכך ראה! לכן מסבירה הגמרא שמדובר "במילין" – בכשפים, כלומר שבעזרת כשפים גרמו ליונים לדבר.
רש"י, חולין קלט, ב
כך הסביר רש"י:
"אמר לי ר' חנינא מילין – דברי רוח הן שלא דברו מעולם. מילין ס"ד – והאמר רב כהנא לדידי חזי לי והרי רב כהנא מעיד על הדבר ואי לאו דקושטא הוא לא הוה אמר. אלא במילין – על ידי כשפים מלומדות לדבר אותן עופות"
הערוך, ערך מל
אמנם הערוך (ערך מל) מביא שהר"ח הסביר שמדובר בשיחת עופות:
"אמר רב אשי אמר לי רבי חנינא מילין מילין סלקא דעתך אלא במילין פירוש מילן לא היו דברים מעולם דליהוו משתעו אותם יונים מילין סלקא דעתך הוא. אמר לדידי חזי לי במילין כלומר במכשפות היו עושין לדבר היונים אלו מפירושי מגנצא. ור"ח פירש במלין בשיחתן של עופות כלומר אלו שמע רב כהנא מהן שאומרים קירי קירי ששיחתן הוא יודע שיחת העופות כאשר הוא מפורש (גיטין מה) שהיה רב עיליש יודע שיחת העופות ובאת יוני וצפצפה לפניו עיליש ברח עיליש ברח קם וערק ואיתרחיש ניסא ואישתזיב".
דרשות ר"י אבן שועיב, וארא
וכן הסביר ר"י אבן שועיב פרשת וארא:
"כמו שהוא מוזכר בדברי רז"ל שיחת עופות ומעשיות בתלמוד בענין עיליש ויונ"י הדרסאות".
חידושי אגדות למהר"ל, חולין קלט, ב
וכן הסביר בחידושי אגדות למהר"ל חולין דף קלט עמוד ב:
"ומסיק שהיה זה במילין. בערוך פי' בדברים היה זה דהיינו שיחת עופות, וכדאמרינן במסכת גיטין (מ"ה ב') דאמרה יונה עילש ברח שהיו יודעין ומכירין בצפצופי העופות ודבר זה היא שיחת צפורים."
גיטין מה, א – רב עיליש
גיטין מה, א
בגיטין מה, א מסופר על רב עיליש שנלקח בשבי, ועימו בשבי היה אדם שידע את לשון הציפורים. אותו אדם פירש לרב עיליש שהעורב אומר לו לברוח, אך רב עיליש לא סמך על העורב; וכשהיונה אמרה לו לברוח – סמך עליה. ואכן הוא ברח וניצל (גם אותו אדם שהבין את שפת הציפורים ברח, אך נהרג):
"יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא. … קם ערק, אתא איהו וההוא גברא, לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה".
הערוך, ערך מל (ח)
מפשט הגמרא עולה שרב עיליש לא ידע את שיחת העופות. אולם הערוך (ערך מל ח) כתב:
"שהיה רב עיליש יודע שיחת העופות ובאת יונה וצפצפה לפניו עיליש ברח עיליש ברח, קם וערק ואיתרחיש ניסא ואישתזיב".
שו"ת הרשב"א א, תיג
וכן נראה מדעת הרשב"א, שבתשובה (א, תיג) תירץ כיצד רב עיליש ניחש בעזרת הציפורים – שהוא שמע במקרה:
"ושלא ילך אחרי נחשים אלו אלא שאם שמע במקרה שמותר לסמוך עליו להנצל מן השבי"
ואילו אם נאמר שרב עיליש כלל לא הבין את שפתם, קשה כיצד הותר לו לשאול את האדם שהבין (וצריך לומר שהיה מותר לו לשאול את חברו לתא כדי להיות בטוח).
גיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, גיטין מה, א
ותמה על דברי הערוך רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס:
"בערוך ערך מל ח' הביא מסוגיא זו דרב עיליש ידע שיחת העופות וכבר השיגו בסדר הדורות דכאן משמע בהיפוך".
שיחות מוסר (הרב חיים שמואלביץ), תשל"א, עמ' קלח
את הקושיה תירץ הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר (תשל"א, עמ' קלח): רב עיליש הבין את שפת העופות, אך מכיוון שהייתה לו נגיעה אישית לא רצה לסמוך על דעתו בלבד (מכאן שאין מדובר בדבר חתוך וברור, אלא בעניין דק שההטיה האישית של האדם משפיעה עליו מאוד):
"וכעין זה אנו מוצאים בגמרא (גיטין מה.) רב עיליש אישתבאי… וכתב הגאון רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס… וליישב דברי הערוך התמוהים נראה שהנה המהרש"א הקדוש שם דכשם שלא האמין רב עיליש לעורב שקרא "עיליש ברח עיליש ברח" כך לא היה לו להאמין לההוא גברא שהיה כנראה נכרי (יעו"ש מה שכתב זה), וכנראה הוקשה לערוך קושיא זו, ועל כן הביא ראיה דרב עיליש בעצמו היה יודע לישנא דציפורי, ומה ששאל רב עיליש את ההוא גברא "מאי קאמר", הוא משום שחשד את עצמו שמא שומע הוא באזניו מה שלבו חפץ לשמוע, לכן שאל לההוא גברא, וכיון שאף הוא העיד ששמע כן, ידע רב עיליש כי אמת הוא מה ששמע באזניו, וניחא קושיית מהרש"א ודברי הערוך מאירים".
מהרש"א, חידושי אגדות, גיטין מה, א
אמנם יש שפירשו כפשט הגמרא, שרב עיליש לא הבין את שפת העופות. כך דעת המהרש"א (חידושי אגדות, גיטין מה, א): רב עיליש נזקק לטעם שהיונה נמשלה לכנסת ישראל כדי להאמין לחברו לתא – מכאן שהוא עצמו לא הבין את מה שאמרו הציפורים:
"א"ל עיליש ברח כו'. כפל הדבור לקיים הדבר והוא לא האמינו כי כן דרכו של עורב לשקר בשליחותיה כענין נח ואמר אדהכי אתא יונה כו' וזה היונה ודאי אינו משקר בשליחותיה כמפורש גבי נח אבל אמר דשמא ההוא גברא משקר אלא שאמר שהאמין בדבר כיון דכנסת ישראל מתילא ליונה ש"מ דקושטא הוא ומתרחיש לי ניסא:"
גרש ירחים, גיטין מה, א
וכן דעת גרש ירחים (גיטין מה, א), שהסביר שרב עיליש האמין לאיש משום שהאינטרס של האיש היה דווקא שרב עיליש לא יברח:
"אפשר רמז לו שני פעמים שיברח עד המברא, ושוב יברח עוד מן המברא שיעבור שם, כאשר היה בסופו. ומה שהאמין וסמך על האי גברא, אפשר שלא היה מיעצו לברוח, דמגיע לו ריעותא שיכבידו על הנשאר".
יעב"ץ (אוצר מפרשים), גיטין מה, א
דיון נוסף בעניין מעשה זה הוא האם אותו איש היה יהודי או גוי. לדעת היעב"ץ (מובא באוצר מפרשים לגיטין מה, א) הוא היה גוי:
"הוה יתיב גביה וכו'. נ"ב בשביה ועובד כוכבים היה".
(ונראה שזו גם דעת המהרש"א וגרש ירחים, שטורחים להסביר כיצד רב עיליש האמין לאותו אדם; שאם היה יהודי – מדוע שלא יאמין לו?)
הערות רבינו הגרי"ש אלישיב, גיטין מה, א
הרב אלישיב (הערות רבינו הגרי"ש אלישיב, גיטין מה, א) מסביר שהיעב"ץ למד זאת מכך שלא נעשה לאותו אדם נס:
"עיין ביעב"ץ דהיה עכו"ם, ונראה דכוונתו על פי הגמרא בחולין (ז, א) דרבי פנחס בן יאיר הווה קאזיל לפדיון שבויין והגיע לנהר וחלק לו מימיו וגם לההוא טייעא שהיה מלוה אותו, וא"כ משמע שאם היה ישראל כשהגיעו למברא היה צריך להיות גם לו נס".
ברכות שמים, גיטין ג (מה, א)
בברכות שמים (גיטין ג, על מה, א) כתב שאילו היה יהודי היה צריך להיעשות לו נס, אולם נראה שהוא נוטה לומר שהיה יהודי:
"לכאורה היה נראה דישראל היה שקורהו הגמרא בלשון ההוא גברא, אמנם הגאון ריעב"ץ ז"ל כתב דעכו"ם היה ונראה משום דחזינן דרב עיליש רצה להציל גם בנתיה דרב נחמן, משום שידע כיון דאתרחיש ליה ניסא גם הנה ינצלו בזכותו, ואם האי גברא ישראל הוי אז היה גם כן נצול בזכותו ומדקטלוהו שמע מינה עכו"ם הוי. אמנם לשון ההוא גברא לא מצינו רק בישראל ולא בעכו"ם והוה ליה למימר "עכו"ם"".
בן יהוידע, גיטין מה, א
מדוע שלח ה' את העורב לרב עיליש, אם ידע שלא יקשיב לו? הבן יהוידע (ג, גיטין מה, א) עונה כמה תשובות: 1) להראות שרב עיליש צדיק גמור, שאפילו הצד הרע מכריז עליו לטובה; 2) כשם שאצל האדם היצר הרע בא עם לידתו והיצר הטוב רק בגיל 13, כי החושך קודם לאור – כך גם אצל רב עיליש בא תחילה העורב ורק אחריו היונה; 3) על חברו לתא נגזר שימות בבריחה, ולא רצו שיברח בעקבות היונה וימות, כי מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב; ולכן העורב בא קודם, כדי לשכנע את אותו אדם לברוח:
"אתא עורבא וקא קרי. י"ל והלא להשי"ת נגלו כל תעלומות, וגלוי וידוע לפניו דרב עליש לא יסמוך על דברי העורב, ואם כן למה גזר שיכריז העורב, ודי לשלוח לו הבשורה על ידי היונה דווקא שסומך עליה. ונראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו מה"ר חיים ויטל ז"ל ברמז הכתוב עשה לך שתי חצוצרות כסף, שיש לאדם שני מלאכים הולכים עמו, אחד מצד הטוב הולך לימינו ואחד מצד הרע לשמאלו, ואם האדם צדיק מלאך רע עונה אמן בעל כרחו, שיתהפך הרע לטוב, וגם הוא יכריז טוב עליו כמו מלאך הטוב, ולזה אמר עשה לך בצדקתך שתי חצוצרות, הם שני מלאכים הכריזים שניהם, כסף, שיכריזו טוב, עכת"ד ז"ל, ולכן כאן להורות דרב עליש היה צדיק גמור, שגם מלאך דמצד הרע מכריז טוב עליו, ונעשה לו לסניגור, לכך שלוח לו הבושרה טובה על ידי העורב שהוא כנגד מלאך הרע, ועל ידי היונה תחלה היה סומך עליה ובורח תכף, ואז כרוז העורב היה ללא צורך, ואין בו חידוש, לכך שלח העורב תחלה, ואחר כך היונה. ועוד נראה לי דשלח העורב תחלה, על דעת מה שכתוב בגמרא מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי, אמר ליה כברייתו של עולם דקדים חשוכא ובתר אתא נהורא וכן כאן בא העורב קודם דקליפה קדמה לפרי.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, הטעם ששלח את העורב אף על גב דידע רחמנא דרב עליש לא יסמוך עליו, והיינו דאמרו רז"ל זה כלל גדול בתורה מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי והנה מן השמים נגזר מיתה על ההוא גברא שיהרג ביד השבאים, וסיבת מיתתו היתה ההכרזה דעליש ברח, אשר מזה הכרוז הבין ההוא גברא דאיכא הצלה בבריחה, ולכן הסכים לברוח. והנה בודאי דהסכים לברוח מכח העורב, דהוא לית ליה האי מילתא דאמר רב עליש דעורב שקרא, ורק האמין ליונה דנמשלה בה כנסת ישראל, דאותו גברא אין לו שום הפרש בין עורב ליונה, ובודאי דהסכים לברוח כששמע דברי העורב אך המתין לרב עליש שיברחו ביחד בשביל ששמע הכרוז נאמר על שמו עליש ברח, ובודאי אם לא היה רב עליש בורח כלל הוא היה בורח לבדו, נמצא כרוז העורב הוא היה בעוכרו לסבב מיתתו על ידי הבריחה, והיינו דמגלגלין חובה על ידי חייב, אך רב עליש דהיה זכאי לא רצו מן השמים שיתגלגל זכות זה שיהיה ניצול בבריחה מכח כרוז העורב, ולכן שם השם יתברך בלב רב עליש שלא יסכים לברוח על ידי כרוז העורב אלא עד שתבא היונה ותכריז כדי שיתגלגל זכות לרב עליש על ידי יונה שהיא זכאי ולכך הוצרכו שניהם.
עוד שאל הבן יהוידע מדוע העורב והיונה כופלים את שמו "עיליש ברח עיליש ברח", ומתרץ: 1) כופלים את שמות הצדיקים דרך חיבה; 2) כדי לזרזו לברוח במהירות; 3) כדי להדגיש לו שרק הוא יברח, ולא חברו לתא ולא בנות רב נחמן; 4) כדי לזרזו, שהקב"ה רוצה לעשות לו נס בזמן הקרוב; 5) רמז בגימטריה של שמו:
"עיליש ברח עיליש ברח. נראה לי בס"ד טעם שכפל הלשון, כדי לכפול שמו, וידוע מי שהוא צדיק כופלין שמו בדרך חיבה, כמו אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל, וכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, כל צדיק ראוי לכפול שמו, מפני ששרשו מאיר וקיים למעלה, ונמצא הוא צדיק לעילא וצדיק לתתא. ועד נ"ל בס"ד בכפל הלשון, להורות לו דמכאן עד שיגיע למעבר המים יברח דהיינו ילך במרוצה כי הבריחה היא במרוצה, ואחר שיעבור המים לא ילך לאט לעט אלא גם משם ינוס ויברח במרוצה שלא ישיגו אותו, ולכן כפל לו לשון הבריחה. ועוד נראה לי בס"ד נכפל לו הלשון להורות שהוא לבדו דווקא יברח ולא אחר, לאפוקי מבנות רב נחמן וההוא גברא, שלא תועיל הבריחה אלא לו. ובזה מובן דקדוק אחד, דאמר שמע מינה מתרחיש לי ניסא, לי דייקא, שהבין זה מכפל הלשון, או אפשר לומר טעם פשוט בכפל הלשון, על דעת מה שאמר יוסף הצדיק עליו השלום ועל השנות החלום לפרעה פעמים כי נכון הדבר מאת האלקים וכו'. וש"ר במהרש"א ז"ל שרמז קרוב לזה.
ואפשר לרמוז בס"ד עליש ביו"ד אחת עולה ת"י, ועם תיבת ברח הוא מספר כתר, וכפלו לו הלשון עליש ברח עליש ברח לרמוז על כתר תורה בחלק הנגלה, ועל כתר תורה בחלק הנסתר, שבזכותם הוא ניצול ונעשה לו נס, ואם תחשוב עיליש בשני יודין עולה המספר תר"ל כמספר זריזו"ת, שרמזו לו שיעשה זריזות בבריחתו וכפלו לו הדבר לזרזו יותר, זירוז בתר זירוז."
המדיתא ואבוה דשמואל
הלכות גדולות, סימן לט – הלכות גיטין
רב יהודה גאון, בעל הלכות גדולות (סימן לט – הלכות גיטין, עמ' תכ), הביא מעשה באבוה דשמואל: אישה מדית הכירה בזכות שיחת העופות שמאביו של שמואל עתיד לצאת אדם גדול:
"(שם פט א) ממזרת אין חוששין לה. היכי דמי, כגון דקאמרי הלך בעלה למדינת הים וזניא והוה לה ברתא, לא חיישינן, דאמרינן דילמא אתא בעלה בצינעה בליליא ושמש, כההוא מעשה דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש. ומאי טעמא הוה חכים, דכי אזל אבוה דשמואל למערבא אשכחתיה מדיתא דהוה ידעה בלישנא דציפורי, אמרה ליה אזדקיק לי ואנא יהיבנא לך כך וכך זוזי, משום דהוה ידעה דנפיק מיניה גברא רבה, ערק מינה והדר אתא בשם ההוא ליליא לגבי דביתהו ואיזדקיק לה והדר אזל, לסוף אישתמעת מילתא דמיעברא, אתיוה לבי דינא אלקיוה, אמר שמואל בכרסה דאימיה איכוף רישאי דילמא מטאי לי רישא דשוטא וכאיב לי, כף רישיה בכרסא דאימיה ומטייה ריש שוטא".
תשובות הגאונים, שערי תשובה יח (רב האי גאון)
וכן כתב רב האי גאון (מובא בתשובות הגאונים שערי תשובה יח):
"וששאלתם אבוה דשמואל למה לא נקרא בשמו אמרו כי אביו של שמואל הלך בסחורה למקום רחוק לימים מצאה אותו מדית אחת שהיתה יודעת בלשון העופות ותבעתו לדבר עבירה ונתנה לו אלף ככרי כסף ואמר לה למה אמרה לו שמעתי כי בזה הלילה תוליד בן שלא יהיה כמוהו בחכמה וכששמע זה הלך בקפיצה הלילה לביתו וידע את אשתו ונתעברה ושב לדרכו בקפיצה וכשבא הדבר לבית דין הלקוה וילדה בן ונקרא שמואל ואחר כך בא אביו והעיד עליו והיה שמואל אומר אני ידעתי כשלקו את אמי והכוני בית דין ברצועה על ראשי ומקום הרצועה ניכר בראשי שפצעו אותו ועל זה היו קורין אותו אבוה דשמואל להודיע לכל כי אביו היה".
תוספות, קידושין עג, א, ד"ה מאי
וכן הובא בתוספות (קידושין עג, א, ד"ה מאי):
"ועוד קשה דמאי קאמר ומיעוט שהלכו בעליהם למדינת הים דהאי נמי יש לנו להכשירו דשמא בא על ידי שם ושימש כי ההוא עובדא (בירושלמי) דאבוה דשמואל שהלך למדינת הים ובא על ידי שם ושימש והוליד את שמואל".
רא"ש, קידושין ד, ז
וכן הובא ברא"ש קידושין ד, ז:
"כתב בעל ההלכות בסוף הלכות גיטין אהא דקאמר בפרק המגרש (דף פט א) אין חוששין לממזרות היכי דמי כגון אשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה דלא חיישינן לממזר דאמרינן דילמא אתא בעלה בצינעא ושימש כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש כדאיתא בירושלמי".
גנזי שכטר א, עמ' 392
וכן מופיע בגנזי שכטר א עמ' 392:
"אשכחית ממזרת אין חוששין לה לכשרות ולא ניחוש למעשה דאבא אבוה דשמואל, דאבא אבוה דשמואל סלק לארעא דישראל למילף אוריא אשכחיה ההיא מדיתא דהות ידעא בלישנא דצפרי אמרה ליה אי אזדקקת לי יהיבנא לך סימא דשמעא מן צפרי אמרין אי מזדקיק הדין גברא עם אתתא בליליא דין יתליד מיניה גברא רבא גלת ליה רזא אמר מה דאמר ואתא לביתיה לבבל ואזדקיק לאתתיה ואעברת"
האר"י הקדוש
שער רוח הקודש, דרוש ג
הרב חיים ויטל בשער רוח הקודש דרוש ג מעיד שהאר"י הכיר את חכמת שיחת העופות:
"בחכמת ידיעת צפצופי עופות – עוד ידיעה אחרת היתה להרב ז"ל שהיה מכיר בצפצופי עופות"
שער רוח הקודש, דרוש א
וכן בשער רוח הקודש דרוש א (ד ע"ד):
"גם היה מכיר באותיות המצח, ובחכמת הפרצוף, ובאורות שיש בעור גוף האדם, ובאורות שבשערות, ובצפצופי עופות, ובשיחת דקלים ואילנות ועשבים, ואפילו שיחת הדומם כמו שאמר הכתוב אבן מקיר תזעק וגו'.."
שער ההקדמות, הקדמת הרב חיים ויטל
וחזר על כך בהקדמתו לשער ההקדמות:
"בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות בשיחת מלאכים …"
מדבר קדמות (החיד"א), מערכת ח, אות יז
וכן העיד החיד"א במדבר קדמות, מערכת ח אות יז:
"החכמה הט"ו, לידע שיחת עופות חיות ובהמות ושיחת דקלים וכו'. ואמרו פרק הישן על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת מלאכי השרת, וחיצונים, ושיחת דקלים. ושם בעין יעקב מביא שגאון אחד ידע שיחת דקלים. ובגמ' בגיטין דף מ"ה על אדם אחד בימי רב עיליש דידע לישנא דצפוראי, ובהלכות גדולות גיטין ריש דף פ"א בענין אבוה דשמואל קאמר דגויה מדיתא ידעה בישנה דצפורי, ע"ש. ורבינו האר"י ז"ל היה יודע כל זה, ונוסף עוד ידיעות רבות מגלגולי הנשמות, והיה קורא מה כתוב במצח וכמה חטא ומה חטא ובאיזה זמן, וכמה גלגולים בא ועל מה בא לתקן…"
שער הכוונות, דרוש יב
בנוסף סיפר הרב חיים ויטל בשער הכוונות דרוש יב שהאר"י הבין מקריאת עורב שבנו הקטן ימות, משום שגילה סוד מסוים בפרהסיא:
"וביום שמורנו ז"ל ביאר לנו המאמר הזה היינו יושבים בשדה תחת האילנות ועבר עליו עורב אחד צועק וקורא כדרכו ומוז"ל ענה ואמר אחריו ברוך דיין האמת שאלתי את פיו ואמר לי כי אמר לו העורב ההוא כי לפי שגילה הסוד הזה לכל בני האדם בפרהסיא לכן נענש בעת ההיא בבית דין של מעלה וגזרו עליו שימות בנו הקטן ותיכף הלך לביתו ובנו היה מטייל בחצר ובאותה הלילה חלה את חליו ומת אחר ג' ימים רחמנא ליצלן".
הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש
מגיד דבריו ליעקב, הקדמה
בהקדמת מגיד דבריו ליעקב מובא שהמגיד ממזריטש העיד שהבעל שם טוב לימד אותו שיחת עופות:
"ולפעמים היה מדבר ואומר משבח הרב המובהק מוהר"י בעש"ט הנ"ל. ושמעתי מפיו הקדוש מה אתה מתמה שהיה לו גילוי אליהו ועוד מדריגות גבוהות מאוד. והתחיל לרמז מהות מדרגות גילוי אליהו, וכמה בחינות יש בזה גבוה מעל גבוה. ופעם אחת שמעתי מפיו הקדוש ממש שהבעל שם טוב זלה"ה למד אותו שיחת אופות ושיחת דקלים וכו'.."
כיצד העופות יודעים את העתיד
המזלות האחראים על העתידות קשורים לעופות
אוצר הגאונים, גיטין מה, א (רב האי גאון)
רב האי באוצר הגאונים י (גיטין מה, א) מביא ששרי מזל טלה מורים את העתידות הקרובות על ידי העופות:
"יש מיני עופות מנחשין בקול ויש מנחשין בכנפיהן וכו'. ככר פירשו רבינו האי ז"ל בתשובה ואמר כי השכלים מהם שוכנים בשמים כמו שהורו הפילוסופים והם הנקראים מלאכים, ויש מהם שוכני האויר בגלגלי היסודות, והם הנקראים שדים, ומהם השוכנים בארץ והם הנקראים רוחות, ואלו מתלבשים בגוף נתפש כהתפש האויר שהוא נתפש בנודות, ושרי מזל טלה הם מורים העתידות ע"י העופות בקול ובכנף ולא יגידו עתידה רחוקה."
רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה
הרמב"ן הביא את דברי רב האי גאון בדרשת תורת ה' תמימה:
"וְהִנְנִי מְבָאֵר זֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי עוֹשֶׂה טוֹב. כְּבָר פַּרֵשׁ רַבֵּנוּ הַאי בִּתְשׁוּבָה וְאָמַר, הַשָּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים, מֵהֶם שׁוֹכְנִים בַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁיּוֹדוּ גַּם הַפִילוֹסוֹפִים, וְהֵם הַנִּקְרָאִים מַלְאָכִים, וּמֵהֶם שׁוֹכְנֵי הָאֲוִיר בְּגַלְגַלֵי הַיְסוֹדוֹת, וְהֵם הַנִּקְרָאִים שָׁרִים, וְאֵלּוּ מִתְלַבְּשִׁים גּוּף אֲוִירִי, נִתְפָּס בְּהִתָּפֵס הָאֲוִיר שֶׁהוּא נִתְפָּס בְּנֹאדוֹת, וְשָׂרֵי מַזַּל טָלֶה הֵם, מוֹרִים הָעֲתִידוֹת עַל־יְדֵי הָעוֹפוֹת בַּקוֹל וּבַכָּנָף, לֹא יַגִּידוּ עֲתִידָה רְחוֹקָה. וְחֵפֶץ הָאֲנָשִׁים בְּכָל אֻמָּה לָדַעַת הֶעָתִיד לָבוֹא עֲלֵיהֶם, וְיִחֵד הקב"ה לְחֶלְקוֹ זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ וְנָתַן לוֹ הַנְּבוּאָה הָאֲמִתִּית, וְלֹא יִצְטָרְכוּ לָאֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סָפֵק וּדְבָרִים לֹא יָבוֹאוּ מִקְצָתָם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ [בב"ר פה,ג] "מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלַיִךְ [בישעיה מזיג] – וְלֹא כָּל אֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלֶיךָ"."
רמב"ן, דברים יח, ט
וכן הסביר בפירושו על התורה (דברים יח, ט):
"ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי"ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):
אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים:"
יד קטנה, לא תעשה מו, הערות מנחת עני כט
וכן הסביר ביד קטנה לא תעשה מו, הערות מנחת עני כט:
"ויש לענין הזה סוד כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים והשרים הקרובים לארץ יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות ולא לזמן גדול ולעתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא, מהם יודיעו העוף בקול ומהם בפרישות כנפיו, הוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם, ובעל כנפים יגיד דבר לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננה תועבה רק חכמה."
רמ"ק
פרדס רימונים, שער כד, פרק ד
הרמ"ק בפרדס רימונים, היכלות שער כד, פרק ד מתאר שהגזירות הנגזרות ברקיע יורדות לעולם גם באמצעות צפצוף העופות:
"בכל פתח ופתח מאלו ההיכלות יש ממונה אחד. בפתח אחד יש ממונה אחד ושמו גזריא"ל והוא ממונה להודיע הדינים שנגזרו למלאך הממונה בהיכל אחד שבצד הטומאה, ועל ידי המלאך הזה מתגלים הדינים וכרוזים יוצאים ומכריזים בכל הרקיעים בטהרה ובטומאה. ואופן השתלשלות הכרוז מפה אל פה ומרקיע אל רקיע עד רדת הגזרה ההיא אפילו ביד העופות, ומכריזים אותו למטה ביד בני אדם. וזו היא חכמת צפצוף העופות."
ספר הגלגולים, פרק לה – עניין שיחת העופות
הרב חיים ויטל מסביר כיצד העופות מבשרים את העתיד: בית דין של מעלה גוזר מה יהיה, ומכריזים את פסק הדין. אולם מכיוון שהאוויר גשמי, הקול הרוחני אינו עובר בו. העופות יכולים להעביר את הכרזת בית הדין בכנפיהם – שהם כביכול חותכים את האוויר ומאפשרים להכרזה לעבור – או בצפצופיהם, שבהם הם חוזרים על ההכרזה. את שתי האפשרויות לומדים מהפסוק, שיש בו שני חלקים: "כי עוף השמים יוליך את הקול (1) ובעל כנפים יגיד דבר (2)":
"דע שכל מה שנגזר למעלה, מכריזין אותו, בכל העולמות, ובפרט בעולם העשיה. וגם כל העבירות שאדם עובר, מכריזין על ידי בית דין, ושליח הולך עמהם. ואמנם מפני העובי של האויר, וגשמיותו, אין קול העליון הרוחני, ניכר בו. והנה כשהעופות פורחים באויר, הם חותכים האויר, וחולקין אותו, ואז קול הכרוז עובר בו. וז"ס כי עו"ף השמים יולי"ך את הקול (קהלת י, כ.). כי הוא מוליכו דרך עפיפתו. ויש עופות שע"י דיבורם וצפצופם, מצטרף קול כרוז, ועבר יחד עם קולו. אך יש עופות, שאין להם קול. וקורין אותם בלע"ז אוי"ש מודע"ש, והם מוליכים את הקול הכרוז, דרך עפיפתם. וכנגדם נאמר, כי עוף השמי"ם יולי"ך את הקול. וכנגד המדברים, נאמר, ובעל כנפי"ם יגיד דבר. ואחר שכתבתי זאת, נזכרתי, כי הוא בהיפך, כי עוף השמים המדבר, הוא יוליך את הקול הכרוז, ע"י שמתערב בקולו. וכנגד האלמים, אמר ובעל כנפי"ם יגיד דבר. כי מפני שהוא בעל כנפים לבד, מגיד דבר ע"י כנפיו. וכל הגדה, הוא ברמז, ובחשאי, וכפי תנועת עפיפתו, ניכר קול הכרוז. וענין זה הוא ג"כ בעופות בעלי צפצוף. שלפעמים מצפצפין. ולפעמים מעופפין".
עוד הוא מביא שיש עופות שאין להם קול, והם מבשרים על מות תינוקות שעדיין אינם יודעים לדבר:
"ונבאר ענין האוי"ש מודא"ש. דע כי הם נמשכין, מצד לילית ההורגת את הילדים, שעדיין לא הגיעו לדיבור וכל אותן הנשמות, ובפרט אם הם רשעים, הולכים דבוקים עם אלו העופות, על כן אין להם כח הדיבור".
וכן הוא מביא שיש עופות המבשרים בשורות רעות, כמו העורב, ויש המבשרים בשורות טובות, כמו ציפור הדרור:
"ויש עוף שממונה להודיע גזרות רעות, ויש ממונים על הדֶבר ב"מ (בר מינן. הניקוד הוא שלי אך נדמה לי שזה מתחייב), וכיו"ב. ויש ממונים על בשורות טובות. ויש שממונים על כמה דברים חלוקים. אמנם העופות האלמים, הם ממונים על גזרות הילדים המתים כשהם קטנים, ויש להם שליטה, לידע בשורות אחרות. העורב מבשר בשורות רעות. ובפרט על דֶבר ב"מ, ובדרך מקרה מבשר לפעמים גם כן בשורות טובות. הנץ הנקרא מילאוני, מבשר טוב. הצפור דרור מבשר בשורות טובות, ובפרט על עצירת המגפה. וכל ימי המגפה, כמעט אינה נמצאת."
לא רק העופות אלא כל בעלי החיים מגידים חכמה (נראה שהכוונה שיש בהם חכמה מסוימת שאפשר ללמוד ממנה דבר מה לחיינו, אך לא עתידות, שכן ההסבר שהביא קודם לאופן שבו העתידות עוברות אינו שייך בבעלי חיים אחרים):
"ואפי' התולעים והיתושים מגידים חכמה. ואין שום בעל חי בעולם, שלא יגיד דבר. ואפי' שקצים ורמשים, ובהמות וחיות קטנות וגדולות."
ומסביר שמסיבה זו העופות מצויים רק במקום שיש בו בני אדם:
"ולכן אין עופות מצוים, אלא במקום ישוב בני אדם. להגיד להם פשעם, והקורות אותם. ולכן בחורבן ביהמ"ק נאמר מעוף השמים עד בהמה, נדדו הלכו (ירמיה ט, ט.), כי אין צורך בהם. "
עד כאן הדברים מופיעים גם בספר הכוונות (דף סד, א). בספר הגלגולים הוסיף שמאז החורבן נמסרו סודות התורה לקליפות, וכנראה גם לכל השרים של כל החיות, ולכן החיות, אפילו הטמאות, אומרות סודות, ומי שיבין זאת יזכה לסודות עמוקים. כמו כן יש בעלי חיים שהם גלגול נשמה של בריות, והם אומרים את הסודות שידעו בגלגולם הקודם:
"ודע כי מיום שנשרפה התורה, נמסרו סודותי' וכוחותי' ביד הקליפות בעוה"ר, ולכן אין כל בריה בעולם אפילו מבהמות טמאות וחיות ועופות ושקצים ורמשים, שלא יודיעו דבר. כי הנה השרים והממונים שלהם, יודעים רזי התורה וסודותי', ואותן השרים מזמינים בפיהם, בצפצופם וקולם, סודות התורה עמוקים. ומי שיבין בצפצופם, יכל להבין כמה סודות התורה. אם יש בדור, מי שזוכה להבין בצפצופם של העופות הנזכרים. ולפעמים הוא באופן אחר. כי יש נשמות מגולגלים באותן הבריות. והם יודעים, מה שהיו יודעים מתחלה, ויודעים ג"כ הרבה עתידות, מה ששומעים, מקול הכרוז, שמכריזים מאחורי הפרגוד. והם מגידים אותם הדברים. ולפעמים הוא באופן אחר, כי איזה נשמה של צדיק, מעולם העליון, היא מתלבשת באותה צורה ודמיון, ואינו ממש כך, רק נראה כך לעינים, והוא מגלה סודות התורה, אמנם כפי גדר האדם, כך יתדמה לפניו, ולפעמים יהיו שני אנשים יחד, ולזה יתדמה כעוף, או בריה אחרת, ולזה יתדמה באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם".
של"ה
של"ה, נח, תורה אור
השל"ה (פרשת נח, תורה אור, בהגה) הסביר שיש התעוררות מאת הקב"ה להעיר את לב בני האדם, וזאת גם באמצעות שיחת העופות:
"ועל זה רומז הפסוק (שם ו, ג) 'לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר', שלא זו שהם ערלי לב אלא אף הם ערלי בשר. ואמר 'לא ידון רוחי', יש בזה סוד. דע, כי התעוררות הבא מלמעלה אינו דוקא על ידי נביא, אלא השם יתברך מתפשט רוחו בין הנבראים המודיעים ומכריזים, כענין שאמרו (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כו', וכן עוד שיחת אילנות, ומכל שכן על ידי צפצוף עופות. ובני אדם הם אטימין לבא סתימין עינא, השמן לבם ועינים להם ואין רואות ואזנים להם ואין שומעות."
על פי עניין שיחת העופות הוא מבאר פסוקים קשים בפרשת המבול העוסקים בציפורים:
"ועל סוד זה נראה שרומז הפסוק (בראשית ז, ב – ג) 'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו', (ו)גם מעוף השמים שבעה שבעה'. קשה, למה לא אמר גם מעוף השמים הטהורים. ורש"י כתב ילמוד סתום מן המפורש שמדבר בטהורים. בודאי כן הוא האמת לפי פשוטו, אמנם יש בכאן גם כן סוד. ויהיה מתורץ גם כן לישנא ד'גם' שאמר 'גם מעוף השמים', מהיכי תיתי שיהיה העוף נגרע מהבהמה שהוצרך לרבות אותו בתיבת 'גם', ולעיל (שם ו, כ) השוה אותם 'מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה'. עוד קשה, לעיל אמר 'מהעוף למינהו' ולא אמר 'עוף השמים', וכאן אמר 'עוף השמים', ואחר כך אמר (שם ז, יד) 'כל צפור כל כנף'."
ומביא את דברי הרב חיים ויטל על שיחת העופות:
"כתיב (קהלת י, כ) 'כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר'. ומצאתי בקונטרס האר"י ז"ל שכתב (ספר הכונות דף ס"ד) על ענין שיחות העופות, הנה כל מה שנזכר למעלה מכריזין אותו בכל העולמות, ובפרט בעולם העשיה, וגם כל העבירות שאדם עובר, נכרזות על ידי שליח בית דין ההולך עמהם. ואמר, גם עיבוי האויר וגסותו, אין קול העליון הרוחני ניכר בו, ואמנם כשהעופות פורחין, דרך הפרחתם ועפיפתם הם חותכים האויר וחולקים אותו, ואז קול הכרוז עובר שם, וזהו סוד 'כי עוף השמים יוליך את הקול', כי הוא מוליכו דרך עפיפתו. אמנם יש עופות כי על ידי צפצופם ודבורם נצטרף קול הכרוז עם קולו ועוברים יחד, אך יש עופות שאינם עושות כן אלא דרך עפיפתם בכנפיהם, ואלו הם סוד העופות שאין להם קול, וקורין להם בלע"ז אבי"ש מורא"ש, וכנגדם נאמר 'עוף השמים יוליך את הקול', כי בלתי קול רק בעפיפתם מוליכות קול הכרוז, וכנגד המדברים אמר 'ובעל הכנפים יגיד דבר'. ונבאר טעם העופות הנזכרים הנקראים אבי"ש מורא"ש. דע, כי הם נמשכות מצד לילית ההורגת את הילדים שעדיין לא הגיעו לערך דבור, וכל אותן הנשמות, בפרט אם הם רשעים, כולם הולכים דבקים עם אותן העופות האלמים והולכים עמהם, (והם) [ועם] לילית, ולכן אין להם כח דבור. ואמנם יש עוף שממונה להודיע גזירות רעב, ואחד על הדבר, ואחד על הארבה. וכיוצא בו יש ממונים על הטובות והבשורות טובות, ויש ממונים על כמה דברים חלוקים. ואמנם העופות האלמים הם ממונים על גזירת הילדים המתים קטנים, וכן יש להם שליטה על כל, לידע (על) [כל] בשורות אחרות. והעורב כולו בשורות רעות, ובפרט על הדבר ועל המגפה, ובדרך מקרה אומר לפעמים בשורה טובה. והנץ הנקרא מילנ"ו, מבשר בשורות טובות. והגאלנדרי"א צפור דרור, מבשר בשורות טובות, ובפרט על עצירת המגפה, וכמעט שכל ימי המגפה אינו נראה ואינו נמצא בעיר שיש שם מגפה. ואפילו התולעים והיתושים כולם מגידים חכמה, ואין שום כח בעולם שלא מגיד דבר, אפילו שקצים בהמות ורמשים קטנים עם גדולים. ולכן תמצא שאין עופות מצויים אלא במקום בני אדם, להגיד להם פשעם והקורות אותם. ולכן בחורבן הבית 'מעוף [השמים] ועד בהמה נדדו הלכו' (ירמיה ט, ט), כי אין צורך בהם כלל, עכ"ל."
על פי זה הוא מתרץ את הקושי בפסוקים: גם ציפורים טמאות שטרחו להכריז את הדין ייחשבו, לעניין ההצלה מהמבול, כציפורים טהורות:
"ועל פי הרמז הזה ירמוז בכאן, 'גם מעוף השמים' שאינם טהורות, מאחר שהם מטריחין ועוסקים לסייע להכרזה, יהיו נדונים כטהורים ליקח מהם שבעה שבעה. ואלו נקראים 'עוף השמים', כי יש להם ידיעה ממה שבשמים. אבל שאר עופות שאינם במדרגה הזו, יוקח שנים שנים מהטמאים, ומהטהורים שבעה שבעה כדפירש רש"י. ואחר כך 'צפור כל כנף' רומז ל'בעל הכנפים', ודי בזה למבין."
נשמת חיים
נשמת חיים ג, כב
בנשמת חיים (ג, כב) הקדיש פרק שלם להוכיח ש"יבאר בראיות גדולות איך חכמת הטייר וניחוש צפצוף העופות הוא אמיתי". הוא מביא את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, ולאחר שהוא מביא את דברי הרמב"ן הוא מסכים עימו: גם אם איננו מבינים מדוע וכיצד הדבר פועל, הניסיון מראה שהוא פועל, וגם חכמי הגויים כתבו ותיעדו מקרים של שיחת עופות:
"וכל דבריו צדק ואמת! כי הנה באמרו רבים יתחסדו וכו' ואנחנו לא נוכל להכחיש הדברים המפורסמים לעיני הרואים, יפה דבר הרב כי לא נוכל להכחיש המפורסמות אף שלא ישיגם השכל כי קטון הוא מהכיל הסודות שהעלים לנו הטבע, ודי לנו כשהחוש יאמיתם, וכבר כתבו חכמי אומות העולם איך מהעופות שפטו לפעמים מטוב ורוע המזל. וכן אמרו שהדבורים עמדו על שפתי אפלטון בעת לידתו להורות שיהיו דבריו ערבים לשומעיהם ומתוקים מדבש ונופת צופים, גם בפי אריסטו שהעורבים נסעו מאטינס ומהפילופוניסו ויחדו הלכו להם ויחנו בשדות פרסאליא קודם ביאת חיל אורחי מדי אשר שם נהרגו כאילו ה' הקדיש קרואיו והקדישם ליום הרגה". הוא מביא מעשה מקדמוניות היהודים על אגריפס שחברו לתא הבין מינשוף שאגריפס יצא מהכלא: "ומה מאד נפלאתי ממה שכתב הסופר הנאמן יוסף בן גוריון בספר היחס מהקדמוניות לרומיים. ובאמת אם לא היה גברא רבה כמהו קא מסעיד עליה היה לי כמו אכזב מים לא נאמנו. הלא הוא מגיד איך בהיות אגריפס בן בנו של הורודוס הגדול חבוש ברומא בבית האסורים במצות הקיסר טיביריאוס עצב עד מאד בראותו דופי הזמן ותהפוכותיו עמו, ויהי היום והנה עוף ששמו בוהו (אשר כפי בעל יוחסין היא הינשוף) פרח עליו כמניד הצלחותיו והוא לא ידע מאומה, ואולם יען בחברתו בחצר המטרה היה אשכנזי אחר מארץ גירמניאה בקש ממנו רשות להתקרב אצלו ולדבר על לבו, ויקרב ויבא אצלו ויגד לו את כל אשר יקרהו וכך אמר: .. דע שאתה תמלט נפשך ולחפשי תשלח מהשלשלאות של ברזל אשר שמו לרגליך ותעלה לכל כך הצלחה שהכל יקנאו גדולתך, ותמלוך ותניח בניך ממלאים מקומך ועושר וכבוד ישיגו. ודע נא כי כאשר תראה זה העוף פעם אחרת תמות לאחר חמשה ימים ואת אשר האלדים עושה הגיד לך העוף הזה. … ובשמוע אגריפס את הדברים האלה לעג עליו ויהיו בעיניו כאין. אולם העיר יוסף בן גוריון שלא נפל מכל דבריו ארצה וכאשר פתר לו כן היה ואיך הקיסר קאיו העלהו לגדולה וישלחהו מלך לארצו. ואחר ימים בהיותו בעיר קיסאריאה פוסע על בימה גדולה וכל עם הארץ משתחוים לו וקוראים אותו אלוה וישא עיניו וירא את הינשוף ואז תכף ומיד נפטר מאוהביו וכל אנשי ביתו וידע שהגיע עת קצו להפטר מן העולם. וכן היה כי בתוך החמשה ימים הלך אל בית עולמו". ושואל לגבי הבחירה החופשית, כיצד העופות יכולים לבשר מוות והכל תלוי במעשים? ומשיב שבית דין של מעלה מגיע לפסיקה על פי מעשה האדם, והוא מכריז את הדין והרוחות הארציות מתכוננות לבצע אותו ואז הציפורים שומעות על הגזירה ומבשרות אותו: "אמנה עדין לבי נוקפי אם הינשוף ידע איך האשכנזי ידע כל הדברים הללו ושחמשה ימים קודם מיתתו יתראה עוד לפניו הינשוף פעם ואיך יוכלו העופות והמנחשים לגזור על מיתת האדם ומאורעותיו טובותיו ורעותיו אם הכל תלוי בבחירה האנושית אשר לא עלה עליה עול שום בריה? אמנם שמע נא מילי ואולי יערבו לחכך. דע שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמו שהרוזנים וכל מלכי הארץ כשרוצים לפעול איזה פעולה גדולה ונכבדת מקבצים בבית הועד שלהם יועציהם והם נושאים ונותנים בדבר עד שיתנו את הדין, כך הוא ממש במלכותא דרקיעא אשר על כל דבר גדול המלאכים ושרי מעלה מהיושבים ראשונה במלכות עומדים אצל השופט כל הארץ מימינים ומשמאילים כמו שכתוב במלכים א' סי' כ"ב בענין אחאב, ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד מימינו ומשמאלו ר"ל אלו מלמדים זכות ואלו מלמדין חובה. ופסוק מלא הוא בדניאל סי' י' ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחר השרים הראשונים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס ובאתי להבינך את אשר יקרא לעמך באחרית הימים. הא לך שמלאכי עליון מלמדין זכות וחובה וכאשר נגמר הדין או כרוזא קרי בחיל פלוני נגזר עליו כך וכך…וכמו שהמלאכים נפשות הגלגלים רושמים מיד בהם הגזירה האלהית ומכינים השפעת הכוכים עד הביא לפועל הגזירה ההיא, כך הרוחות האלו אשר מתחת השמים רושמים בעופות המעופפים באויר מקום דירתם ומצבם הרשומים האלו והגזרה הנתונה מהשמים. ומאשר אמרתי שהגזרות העליונות מיד ליד הם באים אל הרוחות הארציות משם נמשך משך ידיעת העופפות וצפצוף העופות מאלו אשר יש להם תנאי או חברותא עם השרים, ולזה האשכנזי הוה ידע מפאת השדים על מה היה רומז הינשוף העופף והגיר הדבר לאגריפס המלך, והכל לפי ההשגחה והבחירה האנושית כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ותדע שכך הוא שכאשר השתחוו לו וקראוהו אלוה ושמע אליהם דמיון יואש המלך או נחתם גזר דינו ותכף נשא עיניו למרום וראה את הינשוף מגיד מראשית דבר אחריתו, כי או הרוח ההוא רשם פעם עם אחרת בעוף מה שגזרו עליו מן השמים.
ואם תאמר אם זה האשכנזי היה מכשף גדול ורעו של השד איך לא התיר עצמו מבית האסורים? אשיבך בקלות שהמדרגה השפלה הזאת מהשדים הם רעים וחטאים לה' יש יכולת בידם מאד ולא יש יכולת בידם לעשות טובה כי ברע הם וכל מחשבתם לרע. וכן בנדרים פ"ג המנחש לו נחש, ר"ל שכל ההולך אחר הכשופים הכשפים רודפין ומזיקין אותו, וכדאיתא בפרק ערבי פסחים מאן דקפיד קפדין ליה, כי הבורא סר מעליו ומניחו בידיהם, וכל המחניף את הרשע לסוף נופל בידו וזה הוא הדעת היותר נכון מכל מה שנאמר בענין כפי התורה האלהית וכפי השכל הישר".
הסבר המהר"ל
נצח ישראל, פרק כו
המהר"ל בספר נצח ישראל פרק כו מסביר שדווקא לבעלי החיים, שהם פשוטים יותר מהאדם, יש מוכנות לקבל ולהעביר דברים עליונים:
"פירוש המאמר, כי כבר בארנו בחבור באר הגולה אצל 'כלבים בוכים' ענין בעלי החיים שאינם מדברים, כי הם מקבלים הרגש מלמעלה יותר מן האדם. כי האדם, לחשיבת צורתו, אינו מיוחד לקבל הרגשה, כמו שהוא הבהמה, לפי פשיטותה ביותר, שהיא בהמה, לכך מרגשת יותר מן העליונים, יותר מן האדם שאינו פשוט כל כך. כי התחתונים הם קשורים עם העליונים, ולכך הם מקבלים קודם. ודמיון לזה אמרו (ב"ב יב ב) מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתנוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם (רש"י במדבר כב, כג), כמו שתמצא אצל אתון בלעם. וכן תמצא שדברים הרבה שמקבלים הבעלי חיים שאינם מדברים, יותר ממה שמקבל האדם, כדאיתא בגמרא בפרק השולח (גטין מה א) גבי מעשה דרב עולש, הוי יתיב גבי חד דהוה ידע בלישנא דציפורא, אתא עורבא וקא קרי וכו'. הרי יש ידיעה לבעל חי, ולא תמצא זה באדם, לטעם שבארנו, וכן יתבאר עוד בסמוך. ולכך אל תתמה מה שאמר ההוא ערבא, שידע חכמה זאת להבין מבעלי חיים שאינם מדברים שחרב בית המקדש. ודבר זה אין ספק שהיו יודעים להבין בבעלי חיים מן הקול שלהם. "
חידושי אגדות למהר"ל, חולין סג, א
ובחידושי אגדות למהר"ל חולין דף סג עמוד א הסביר שלעופות יש מוכנות לקבל עתידות עוד יותר משאר בעלי החיים, משום שהצד החומרי שלהם דק יותר, שהרי הם עפים באוויר:
"רחם זו שרקרק וכו'. פירוש זה… כי העופות כפי שהם טבעם לקבל הגזירות שבאים מלמעלה ולא שיש בהם שכל רק מצד שהם עוף השמים פורחים באויר השמים הם מקבלי' הגזירות שהם באים מלמעלה וגם… כי העוף בשביל שהוא פורח למעל' יש לו מזג דק ביותר לא כמו שאר ב"ח שיש לו מזג לקבל(?) דבר ולכך יש להם מזג החמרי לכך אינם מוכנים לקבל הדבר שהוא מלמעלה שהוא דבר רוחני רק העוף שהוא פורח באויר וברוח מוכנים לזה ביותר(?) ולכך כתיב (קהלת י') כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר וגו' כי עוף השמים יוליך הקול בשביל כי העוף הוא פורח באויר השמים ולכך מוכן הוא לקבל הגזירה הבאה מלמעלה מן השמים ובעל כנפים יגיד דבר כי הם מוכנים… שהם פורחים באויר בשביל שהם קלי הטבע ואין להם עבות החמרי ולכן מוכנים לקבל הגזירה שהוא באה מלמעלה שהוא דבר רוחני".
ונראה שהוא סובר כרב חיים ויטל, אלא שהסביר את הדברים בדרך אחרת.
כל דיבור, גם של בעלי חיים, יש בו סודות
דברי שלום ואמת, בית המדות, עמ' יג
בדברי שלום ואמת, בית המדות (לרב שלום רבינוביץ, עמ' יג), לאחר שהרחיב בחשיבות הדיבור וההרהור, הסיק שאם אפשר להשיג השגות מן העופות – כל שכן מדיבור האדם:
"ועל כן אמרו הרהורי עבירה קשה מעבירה, שהרהור הרוחני יקרה היא מדבור ומעשה הגוף ויכול אדם להשיג שיחת העופות ועוף השמים וגו' שמכריזים למעלה על עניני העולם ובעפיפתם חותכים האויר ומשמיעים הקול ויש שקול הכרוז מתערב בקולם אם טובה אם רעה, ועורב אכזרי ושירותיו רעה, והיונה טובה, גם יכול אדם בחכמתו להשיג ולהבין מן העוף בסמניהן מאזין ומקשיב לקול צפצופיהם, ואם בדבור העופות יש סודות מכל שכן דיבור פי אדם.."
אור הגנוז לצדיקים, ויקרא
וכן הביא באור הגנוז לצדיקים (ויקרא):
"על כן אמרו רז"ל דשומע כעונה לצאת בתפלה וברכות כששומע מפי הש"ץ כאלו כו', דכשמדבר אל יחשוב שהוא המדבר, אלא החיות שבו, שהוא מהבורא יתברך, הוא המדבר בו, והוא המעלה הדיבור אל שרשו. ובזה נכלל גם כן השתוות, כי כן הדיבור אצל חבירי כמו אצלי, והכל מאתו יתברך. אם כן כשנותן כוונתו ומחשבתו לדיבור חבירו, מייחד הדיבור שהוא מלכות אל המחשבה שהוא הבינה, אף על פי שלא היה לחבירו מחשבה וכוונה טובה, כל שכן כשיש גם לחבירו מחשבה וכוונה טובה אז יכול להבין מדברי חבירו שהוא גם כן בדביקות, יכול להבין ממנו סודות עליונים. וכמ"ש בכתבי הארי ז"ל שיוכל אדם להבין מכח צפצופי עופות כמה סודות וכרוזין עליונים, ע"ש".
אין אנו יודעים כיצד הדבר פועל
גנוזות א, עמ' קעח (תשובת הרב מאיר ב"ר משה)
תשובת הרב מאיר ב"ר משה נמצאת בספר גנוזות א (עורך: הרב משה הרשלר), עמ' קעח, והביאה הרב מרדכי לייב קצנלנבוגן במאמר "תשובת הרב מאיר ב"ר משה בעניין הזיווגים". לענייננו, הוא כותב שיש אמת בכך שהציפורים מצפצפות את העתיד, אך כמו בבת קול אפשר לשנות עתיד זה, ואין אנו יודעים כיצד הדבר פועל:
"שמעינן מיניה דזיווג ראשון הוא דהוי על פי בת קול, וזיווג שני על פי מעשיו של אדם. ובזיווג ראשון נמי איפשר לו לאדם ללכת צריך שישא ברכה מאת הי וצדק' מאלקי ישעו. ובדרך שיטול [מטרפסיה] ועונשו, כי הבת קול מכרזת ואינה גוזרת כי הוא צופה מה שהצור עתיד לעשות. להבדיל כעוף הבא ומצפצף על החלון על אדם פנים חדשות שיבוא אל הבית, וכי העוף ההוא גוזר על האיש ההוא שיבוא, אלא שהוא צופה ומצפצף מה שהצור עתיד לעשות על האיש שיבוא אל הבית בחכמות שאין אנו משיגין בהן אך המעשים אנו רואים בכל יום לעין, כל שכן בעניינים העליונים בחכמות נפלאות ורמות, אשר. ממנו נעלמות, כאשר ספרו לנו קצת מה חכמי התעודה, רבותינו בדתות התמימות אכן בת קול אינה גוזרת דבר כי אם מגדת מה שהצור עתיד לעשות בין טוב למוטב אבל ביד היצור הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע, כדכתי' הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגומר ובחרת בחיים למען תחיה. על כן לא יאמר אדם כי הוא מוכרח על הרעה כי אם רוצה ללכת בדרך טובים מן השמים יסייעוהו ואם ילך בדרך אחרת יניחוהו כדאמ' הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו, כדכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן".
משלי ל, יח–כ
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן:
דרשות ר"י אבן שועיב, וארא
בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת וארא מסביר ש"דרך הנשר בשמים" רומז לשיחת העופות:
"וזהו מדרשם דרך הנשר זה שיחת העופו' שהוא ענין נפלא ונעלם היאך מבינין ומצפצפין עתידות ומקבלין מן נגוד התלי מצד הימין, וכמו שהוא מוזכר בדברי רז"ל שיחת עופות ומעשיות בתלמוד בענין עיליש ויונ"י הדרסאות, ובעבור שהוא מצד ימין היו מקבלין מהן חכמי ישראל ומאמינין בהם ונזהרים מהם."
הערות לדרשות תלמיד הרא"ש, שבת בנתיים
בהערות לדרשות תלמיד הרא"ש (שבת בנתיים) העירו על כך:
"מה שכתב "וזהו מדרשם", אין כוונתו למדרש חז"ל, אלא שכך יש לדרוש את הפסוק, ע"ש בדבריו"
דרשות תלמיד הרא"ש, שבת בנתיים (עמ' 423)
בדרשות תלמיד הרא"ש על התורה[1] (דרש לשבת בנתים [בין יום הכיפורים לסוכות], עמ' 423) הסביר את הפסוק במשלי ל, יח-יט: " שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם" שהכוונה לידיעת העתידות מתוך נענוע כנפי הציפורים, ושלמה המלך מתפלא כיצד ייתכן עניין מופלא כל כך אצל בעלי חיים שאין להם שכל:
"דרך הנשר בשמים. עניין גדול שהיה ידוע לחכמים הקדמונים שהיו מבינים שיחת עופות שהיו מכירים סודות ועתידות בפריחת העופות ובנענוע כנפיהם וכדכתיב כי עוף השמים יוליך הקול (קהלת י, כ) וגו', ואלו שאין להם לא שיח ולא דיבור ולא שכל היאך איפשר שיהיה עניין גדול כזה בהם. ותפש נשר שהוא מגביה לעוף".
יש לשים לב: שלמה אומר במשלי שדברים אלו "נפלאו ממני", אך ר"י אבן שועיב ותלמיד הרא"ש אינם מפרשים ששלמה לא הכיר את שיחת העופות, אלא שהתפלא כיצד היא פועלת.
הסוברים שהבנת שיחת עופות תלויה במעלת האדם ולאו דווקא בחכמתו
ספר הברית, מאמר יא – סוד רוח הקודש, דברי אמת, פרק ה
בספר הברית מאמר יא סוד רוח הקודש חלק ב דברי אמת פרק ה ביאר את הרעיון שהביא הרב חיים ויטל – כיצד יש לעופות ידיעות על העתיד – והסביר שככל שאדם צדיק יותר, כך הוא זוכה להבין:
"והאדם יכול להשיג גם כן להבין שיחת העופות, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל שמכריזים למעלה על עניני עולם הזה, וּבְעֲפִיפָתָם [ובמעופם] חותכים את האויר ומשמיעים קול הכרוז. ויש מהם שקול הכרוז מתערב בקולם והם בצפצופם משמיעים אותו, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר ההוא. וכפי מין העוף המשמיע כן הוא הכרוז שדרכו להשמיע, הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה. ודרך משל, העורב אכזרי ועוף רע, בְּשׂוֹרוֹתָיו רעים, והפך הדבר ביונה וכדומה. ואין לך בעל־חי קטן וגדול שאינו מגלה סודות ומגיד עתידות, ויכול האדם במעשיו ומדותיו הטובים להשיגם ולהבינם. ולא שהם יודעים דָּבָר, אלא שהאדם הקדוש מבין ומביט בהם ובסימניהם, ומאזין ומקשיב לקול צפצופיהם והוא היודע, אבל הם אֵין אִתָּם יוֹדֵעַ לֹא דבר ולא חצי דבר". וההבנות מהעופות בצורה כזאת הן מעבר לטבע, שיש הבנות שאפשר להבין מבעלי חיים שהם טבעיות ולכן המון העם ולאו דווקא צדיקים יכולים להבין: "ואם תאמר הרי יש כמה בני־אדם מֵעַמָּא דָבַר [מהמוני העם], מִדַּעַת עַם־הָאָרֶץ, שיודעים אם הגשם מעותד לבא אם לאו, על־ידי סימני הבעלי־חיים ושאר הנבראים. על זאת אָשִׁיב וָאַעַן וָאֹמַר שזה בא בטבע לבד, וְגַם אֵלֶּה לַחֲכָמִים בחכמות הטבע דוקא, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זאת אם לא שהדבר מקובל אצלו וְנִתְאַמֵת לו על־ידי הנסיון, לכן יודעים כמה דברים מהם אפילו עַמָּא דָבָר. כי שנוי העתים וחלוף הזמנים וביאת הגשמים נרגש ונודע מכל הנמצאים. מוּדַעַת זאת מן הַמְּדַבֵּר: כי ירגיש האדם כאב וכובד ראש, והמוכה שחין יחכך ביותר, והחולה ירגיש בצערו יותר. וּמוּדַעַת זאת מבעלי חיים: החתול מסרק בשערו, העופות מבדילים נוצותיהם, התרנגול קורא, התרנגולת מתפלשת באפר, כל שרץ השורץ על הארץ יוצא חוּצָה מן האשפתות, הצפרדעים נחים, הדבורים יושבים בכוורת שלהם ואינם יוצאים מפתח ביתם החוצה. וּמוּדַעַת זאת מן הצומח, כי עלי האילנות יתנועעו בלי נשיבת רוח…"
משנת חסידים, מסכת השגת הנשמות ג, ט–י
וכן דעת משנת חסידים פרי הגן, מסכת השגת הנשמות ג, ט-י:
"ויכול גם כן להשיג להבין שיחת העופות, והוא שבעפיפתו חותכים האוויר ומשמיעים קול הכרוז של מעלה, ויש מהם שקול הכרוז מתערב בקולם, והם בצפצופם משמיעים אותו, וכפי מין העוף המשמיע כן הוא הכרוז שדרכו להשמיע אם טובה אם רעה. ואין לך בעל חי קטון או גדול שאינו מגלה סודות ומגיד עתידות, ויכול אדם במעשיו הטובים להשיגם ולהבינם".
כיצד מבינים את העתיד מהעופות
שיחת העופות היא מקולם
דרשות ר"י אבן שועיב, וארא
כתב ר"י אבן שועיב (פרשת וארא) ששיחת העופות היא הבנת צפצוף הציפורים, ושהציפורים מצפצפות עתידות:
"שיחת העופות שהוא ענין נפלא ונעלם היאך מבינין ומצפצפין עתידות ומקבלין מן נגוד התלי מצד הימין".
נימוקי יוסף, סנהדרין טז, ב
וכן כתב הנימוקי יוסף (סנהדרין טז, ב) שלומדים מצפצופם:
"מי שמכיר בצפצוף העופות אין נחש שדבר חכמה יש למכירים".
רבינו בחיי, ויקרא יא, יא
רבינו בחיי (ויקרא יא, יא) כתב שהחכמה היא הבנת קולות העופות, ואילו הניסיון להבין עתידות מעופות טמאים על פי מיקומם או מירוט נוצותיהם אסור משום ניחוש (הוא משווה בין ניחוש לשיחת ציפורים, כך שנראה שמטרת שיחת הציפורים היא ידיעת העתידות):
"כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא "נחש" כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא "נחש" אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל: (סוכה כח א) שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו: (קהלת י, כ) "עוף השמים יוליך את הקול", שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב: (ישעיה ל, כא) "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו".
שיחת העופות היא מכנפיהם
דרשות תלמיד הרא"ש, ראה (עמ' 374)
מסביר תלמיד הרא"ש בפרשת ראה (עמ' 374) על הפסוק באיוב לה, יא: "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ:" שאין הכוונה שאיוב מבקש שנהיה חכמים יותר מבהמות ועופות שהרי אין בכך מעלה, שכן אין בהם חכמה. ואם תאמר שהם יודעים את העתיד ולכן רבן יוחנן בן זכאי ידע שיחת עופות, אין זו חכמה של העופות אלא טבעם, שבתנועת הכנפים אפשר להבין מהעופות את העתיד:
"ואין לפרש שעניינו לומר שילמדינו יותר מבהמות ארץ ויותר מעוף השמים, שאין שייך לומר שנדע יותר מפלוני [כאשר] אותו פלוני אינו בן דעת בטבעו. והאדם הוא שניתן [לו] שכל בטבעו, אבל בעלי חיים לא ניתן להם שכל כלל. ואע"פ שאנו רואים שלפעמים עושים עניינים של פקחות, אינו משכל שיש בהם אלא מטבען ודרך תולדתן. וגם מה שאמרו חז"ל שיחת דקלים שיחת עופות, אינו ר"ל שיחת ממש שאין להם שיחה כלל, אלא כשהיו מעופפים באויר ר"ל בתנועת כנפיהן שהיו מכירים בעופות עתידות כשהיו מעופפים באויר, וכן בתנועת העלין של האילנות. כמו שהיה חכם אחד בימי רבינו האי ז"ל שנקרא שמו ר' אברהם קבאס, שהיה פורס מסך סביבות האילן כדי שלא יניענו הרוח, והיה מכיר אח"כ בתנועת העלין עתידות. וזה אינו בהם משכל, אלא מטבען, ואין להתפלל שיתן לנו דעה יותר מהם."
שיחת העופות היא גם מכנפיהם וגם מצפצופם
ספר הגלגולים, פרק לה
רבי חיים ויטל (ספר הגלגולים, פרק לה) כתב ששיחת העופות היא הן מכנפיהם והן מצפצופם:
"דע שכל מה שנגזר למעלה, מכריזין אותו, בכל העולמות, ובפרט בעולם העשיה. וגם כל העבירות שאדם עובר, מכריזין על ידי בית דין, ושליח הולך עמהם. ואמנם מפני העובי של האויר, וגשמיותו, אין קול העליון הרוחני, ניכר בו. והנה כשהעופות פורחים באויר, הם חותכים האויר, וחולקין אותו, ואז קול הכרוז עובר בו. וז"ס כי עו"ף השמים יולי"ך את הקול (קהלת י, כ.). כי הוא מוליכו דרך עפיפתו. ויש עופות שע"י דיבורם וצפצופם, מצטרף קול כרוז, ועבר יחד עם קולו. אך יש עופות, שאין להם קול. וקורין אותם בלע"ז אוי"ש מודע"ש, והם מוליכים את הקול הכרוז, דרך עפיפתם. וכנגדם נאמר, כי עוף השמי"ם יולי"ך את הקול. וכנגד המדברים, נאמר, ובעל כנפי"ם יגיד דבר."
יד קטנה, לא תעשה מו, הערות מנחת עני כט
וכן כתב ביד קטנה לא תעשה מו, הערות מנחת עני כט:
"מהם יודיעו העוף בקול ומהם בפרישות כנפיו, הוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם, ובעל כנפים יגיד דבר לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננה תועבה רק חכמה."
וכן דעת ספר הברית מאמר יא סוד רוח הקודש חלק ב דברי אמת ה; וכן דעת משנת חסידים פרי הגן מסכת השגת הנשמות ג, ט (שדבריהם הובאו לעיל).
רמב"ן, דברים יח, ט
וכן דעת הרמב"ן דברים יח, ט:
"מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם".
האם הדבר אסור משום ניחוש?
סנהדרין סו, א
"תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים".
רמב"ם, הלכות עבודה זרה יא, ד
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה יא, ד) כתב שהקובעים עתידות על פי צפצוף הציפורים עוברים באיסור ניחוש:
"אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש … וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני… אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".
מורה הנבוכים ב, מז
במורה הנבוכים (חלק ב, פרק מז) כותב הרמב"ם שהפסוק "כי עוף השמים יוליך את הקול", שרבים הסבירו שמדובר בשיחת עופות, הוא לשון גוזמה:
"וכבר בארו ואמרו דברה תורה בלשון הבאי רוצה לומר הגוזמא, והביאו ראיה ממאמר ערים גדולות ובצורות בשמים, וזה אמת, ומכת ההפלגה אמרו, כי עוף השמים יוליך את הקול".
רמב"ן, ויקרא יח, יט
לדעת הרמב"ן (ויקרא יח, יט), גילוי עתידות בעזרת עופות, בין בכנפיהם ובין בציוציהם, אסור משום ניחוש:
"ומנחש – הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף, כענין שכתוב (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.… ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה – ולא אמר "עושה כל אלה", כי הכתוב ידבר על רובם, כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם, כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם"[2].
רמב"ן, דברים יח, ט
עם זאת, הרמב"ן מסכים שמותר ללמוד את חכמת שיחת העופות, שהרי הוא מעיד ששלמה המלך למד אותה:
"וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים".
הרמב"ן אינו מסביר מדוע היה מותר לשלמה לעסוק בכך, וסביר שמותר ללמוד את החכמה ולהתלמד בה כל עוד אין מנחשים בה בפועל.
מהרש"א, חידושי אגדות, סנהדרין סו, א
המהרש"א (חידושי אגדות, סנהדרין סו, א) מביא את דברי הרמב"ן:
"אלו המנחשים בחולדה ובעופות כו'. מפירוש הרמב"ן המביט בעופות וכנפיהן או בצפצוף כענין שכתוב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד וגו' ע"ש באורך:"
נחשב ניחוש, אך מותר במצבים מסוימים
שו"ת הרשב"א א, תיג
בשו"ת הרשב"א (א, תיג) כתב שיש היתר לניחוש בחכמת שיחת הציפורים:
" גם בניחוש שיש בכללו חכמת התיירין שהיא מן הנחשים בעופות אמרו במעשה דרב עיליש דשמע עורב ויונה אומרין עיליש ברח עיליש ברח וסמך עליהם וברח וניצל. ואולי גם זה משום דשבי כולהו איתנהו ביה ובכלל רפואה ויותר ממנה היא. ושלא ילך אחרי נחשים אלו אלא שאם שמע במקרה שמותר לסמוך עליו להנצל מן השבי".
צריך עיון בדברי הרשב"א: האם הותרה חכמת הציפורים לכתחילה לצורך רפואה, או שמותר להשתמש בה רק אם שמע במקרה?
אמנם בסוף דבריו כתב הרשב"א שאינו סומך על תירוציו למעשה, ושהביא אותם רק כדי ליישב את הגמרא:
"ולבי עוד מגמגם כאשר כתבתי ואשר באתי לתקן ולתרגם. ולא כתבתי אחד מאלה לעשות מעשה רק באותן שהוזכרו בגמר' שאין זאת משנת חסידים רק כדורש מן הספק להלכה. עד אמצא חכם יעשה אתנו ברכה להוציא כאלו רגלינו מן הסבכה".
ביאור הגר"א, יורה דעה קעט, ז
ונראה שהגר"א (יורה דעה קעט, ז) פסק כרשב"א, שאם כבר שמע את העופות מותר להסתמך על כך (הסוגריים בדברי הגר"א הם הסבר שלי):
" ומה שכתב (שו"ע קעט, א) אין שואלין (בחוזים), לשאול לכתחלה, וזהו שכתב (רמ"א קעט, ב) אלא שאין לחקור כו' וכן בעופות כמעשה דרב עיליש (גטין מ"ה א') עיליש ברח ועיין תיקוני זוהר קכ"ד ב, ועיין בית יוסף וברשב"א סי' תי"ג שהאריך בזה: "
תיקוני זוהר, קכד ע"ב
בתיקוני הזוהר (קכד, ב), שאליו מפנה הגר"א, מובא שאין לשמוע לעורב כדי לחזור בתשובה, אך אם כבר שמע, יכול להיעזר בכך כדי לחזור בתשובה:
"אמר ליה רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי אבא אלין תנועין דעורבא מאי לאשתמודע בהו בר נש בגין דיחזור בתיובתא אמר ליה ברי ודאי אסיר לאסתכלא בהון לעמא קדישא הדא הוא דכתיב (במדבר כ"ג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל אבל אם יזדמן לבר נש לפום שעתא וידע בהון יסתכל בהון ובגין דיחזור מחובוי בתיובתא והאי לבר נש דכל עובדוי כיעקב וכישראל דבר נש דיעביד עובדי דיעקב דאמר ביה ויעקב איש תם מה כתיב ביה (ירמיה י') לא כאלה חלק יעקב דמסטרא דיעקב וישראל בעא בלעם חייבא לאסתכלא בנחשוי ובקסמוי ולא אשכח אתר לאעלא לגביה ובגין דא אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל".
ביאור הגר"א על תיקוני הזוהר
אמנם הגר"א עצמו, בפירושו על הזוהר, כתב שמי שנוהג כיעקב אינו צריך להסתמך כלל על העופות כדי לחזור בתשובה:
"ר"ל דלא אזדמן ליה עורבא, אלא אם הולך אחרי נחשים ודרכי האמורי, אבל לאיש תמים לא מזדמן ליה כלל".
יש ציפורים אסורות ויש מותרות
מאירי, סנהדרין סח, א
המאירי (סנהדרין סח, א) כתב שהעורב הוא עוף שנהגו לנחש בו, ולכן אסור לשמוע לו, לעומת היונה, שמותר לשמוע לה:
"וכן אמרו בגיטין על רב עיליש שנשבה והורה לו צפצוף העוף שאם יברח יצליח ולא רצה לעשות כן על פי העורב ויראה לי מתוך שכל עניני העורב נחשים קדומים וכללים והוא שאמר עורבא שקרא הוא כלומר והוא דרך נחש וכשהורה לו אח"כ צפצוף היונה בדבר זה עשה על פי אותה הוראה מתוך שלא היה עוף שנחש שלו קדום וכללי והוא שאמר מכדי כנסת ישראל ביונה אימתלא שמע מינה מתרחיש ניסא כלומר שאין זה נחש האסור".
זוהר חדש, נח, לח ע"ב
וכן נראה מהזוהר החדש (כרך א, פרשת נח, דף לח עמוד ב): שליחת העורב בידי נח נחשבה איסור (ונח לא נענש, משום שנחשב אנוס מחמת צערו), אך שליחת היונה מותרת:
"רבי איבו אמר נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם וכשהיה בתיבה אמר יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא מיד וישלח את העורב. א"ר חייא והאיך עביד הכי והאמר רבי בו אסור לאסתכלא באלין מנחשי בעופי דשמיא והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו אפילו כל ניחוש בעלמא. אלא א"ר חייא למה שלח את העורב דא"ר חייא מצטער הוה נח טפי על אובדא דעלמא אמר רבש"ע ידעתי כי אתה רחום ואתה לא רחמת על עולמך ונהפך רחמנותך לאכזרות אתה לא רחמת על בניך יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דקא רמז. א"ר יוסי וכי לא כתיב ביה איש צדיק תמים היה והיאך הטיח דברים כלפי מעלה. א"ר חייא מרוב צערו הוא דאמר דהא תנן מנין שאין דנין את האדם לפי צערו שנאמר [איוב לד] איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. (השיבוהו) אף על פי שהטיח דברים כלפי מעלה אין דינו כמזיד אלא כאדם בלא דעת לפי צערו. ולא רצה העורב להלוך בשליחותו מפני שמתוקן הוא לשליחות אחרת לפרנס אליהו שנאמר [מ"א יז] והעורבים מביאים לו לחם ובשר ולא רצה לעשות שליחותו עד יבשת המים מעל הארץ שהיה ע"י שבועת אליהו. כיון שראה נח שלא עשה כהוגן שלח את היונה. ואמר רבי בון תרי ענייני רמז בה חדא דכתיב כיונה פותה אין לב [הושע ז] כלומר מרוב צערי אין לבי עמי ונפתה. אחרינא. אמר נח אין בכל העופות דיסבול מיתתה בלא סרבנות כיונה ולפיכך נמשלו ישראל כיונה אמר נח כך יאות לנא למסבל כלא בלא סרבנותא ולפיכך וישלח את היונה":
המתירים – יש ניחוש ויש חכמה
נימוקי יוסף, סנהדרין טז, ב
בנימוקי יוסף (סנהדרין טז, ב) כתב שיש ניחוש בעופות שהוא שטות ואסור, אך חכמת צפצוף העופות מותרת למי שמכיר את החכמה:
"פירשו ז"ל דהא דחשיב הכא עופות וכוכבים היינו דומיא דהנך דחשיב לעיל כגון פתו נפלה מפיו מקלו נפל מידו שאין בהם שום דבר חכמה אלא דברי שטות בעלמא הן אבל מי שמכיר בצפצוף העופות אין נחש שדבר חכמה יש למכירים ושרי דאשכחן [גיטין דף מה א] ברב עיליש דאתא עורבא וא"ל עיליש ברח וערק ואתרחיש ליה ניסא אלא דהכא לאו בהכי עסקינן אלא שהוא מנחש במזדמן לו עוף פלוני בדרך וכיוצא בו מדברי הבאי. ואף על גב דגבי ישבי בנוב אמרי' [בסנהדרין דף צה א] דאתאי יונה וכו' ואמרי' כנסת ישראל ליונה מתילא שמע מינה דוד מלך ישראל בצערא שרי התם לאו נחש הוא דלא סמכי עליה לגמרי אלא סימנא בעלמא הוא דנקיט ליה[3] וכהאי גוונא שרי כמו שנהגו לישא נשים במילואה של לבנה לסימן טוב".
ריטב"א, גיטין מה, א
הריטב"א (בחידושים מכתבי יד, מהדורת מוסד הרב קוק, גיטין מה, א) למד מרב עיליש שמותר לסמוך על שיחת עופות כסימן:
"שמעינן מיהא דכי האי גוונא דידע בלישנא דצפורי ושמע דאמרי ליה עדי הכי והכי, שרי למיסמך עליה, והרי זה בכלל ואזנך תשמענה דבר. וכי אסר רחמנא מנחשין בעופות, היכא דנקט בהו סימנא בעלמא".
רבי דוד עראמה על הרמב"ם, עבודה זרה יא, ד
מפירוש רבי דוד עראמה על הרמב"ם (עבודה זרה יא, ד) משמע שגם לדעת הרמב"ם חכמת שיחת הציפורים מותרת, ורק משום שבזמננו אין מצויים חכמים המכירים אותה לא הביא הרמב"ם את ההיתר (כשם שלא הביא את ההיתר לשמוע לבת קול כסימן):
"צפצוף העוף וכו' אבל מביני הלשון ענין אחר הוא ואינו מצוי עתה ופשיטא שהוא מותר וכן ההוא מעשה דהין הין וכו' דפרק בני העיר אינו מצוי בזמננו כלל ולפיכך לא הביאו וכו' ואם תרצה לראותו עיין שם".
יד קטנה, לא תעשה מו, הערות מנחת עני כט
וכך כתב בספר יד קטנה (לא תעשה מו, הערות מנחת עני כט): לאחר שכתב שלדעת הרמב"ם אסור לפנות לחוזים בכוכבים ולדעת הרמב"ן והנימוקי יוסף מותר, כתב שכך הדין גם בחכמת צפצוף העופות:
"וכן אפילו חכמת צפצוף העופות למי שמכיר בה היא חכמה ואינה כלל מענין הניחוש. והא דאמרו בסנהדרין פרק ד מיתות תנו רבנן לא תנחשו אלו שמנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים. כבר פירשו דהא דחשיב הכא עופות וכוכבים היינו דומיא דהנך ניחושים דחשיב לעיל מינה כגון פתו נפלה מפיו מקלו מידו ושאר אשר כולו המה דברי שטות והבאי כמו כן על זה הדרך אסרו בעופות לאמר אם יזדמן לי עוף זה אלך ואם עוף פלוני לא אלך וכל כיוצא בזה מעיני הסכלים והשוטים אשר ודאי זאת אסרה התורה בפירוש בלאו דלא תנחשו ולא תעוננו ותועבה גדולה היא לפניו יתברך כאמרו את כל התועבות האל. אבל בצפצוף העופות כבר נמצא דבר חכמה ורבותינו חכמינו הקדושים גם כן יודו בהם. כמו שאמרו כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב וחכמת הטיארין, כלומר חכמת העופות יקראו טיארין. ויש לענין הזה סוד … וכל זה איננה תועבה רק חכמה. ושלמה למד זה בכלל חכמותיו. ואמרו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעים וערומים בטייר. והידיעה היא הבנת הצפצוף והערה לסבור ענין בפרישת הכנפים. וכבר היו מגדולי חכמי ישראל שהיו יודעין זאת החכמה כמו שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי ואמרו ברב עיליש דאתא עורבא ואמר ליה עיליש ברח וערק ואיתרחש ליה ניסא".
דבריו הובאו בקצרה בדרכי תשובה (קעט, ב).
מגדל עז (יעב"ץ), בית המידות ט, מה–מו
וכן דעת היעב"ץ במגדל עז (בית מידות ט, מה–מו):
"איזהו מנחש..וכן המנחשין בחולדה ובעופות, בפגעו בם לוקח מהם אות, לעשות או שלא לעשות. אבל המכיר בשיחת העופות ועושה על פיהם, אין בו איסור, כדמוכח מרב עיליש כו'".
כפתור ופרח, פרק מד
ונראה שזו גם דעת הכפתור ופרח (פרק מד), שהביא את כל התירוצים האפשריים למעשה רב עיליש, ובאחרון שבהם כתב שיש ניחוש ויש חכמה:
"וגבי מאי דאמרינן בשבי דרב עיליש דשמע עורב ויונה אומרים עיליש ברח עיליש ברח, אמר שמע מינה מתרחיש ניסא, קם ערק. י"א דאף על גב דאמרינן (סנהדרין סו, א) לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים, דבשאר עופות קאמר, לא בעורב ויונה שלוחי דנח. אי נמי צורבא מרבנן שאני, אי נמי שעת הסכנה שאני, אי נמי סימנא בעלמא הוה ליה, ושבי כולהו איתנהו ביה (ב"ב ח, ב). אי נמי שלא היה בו צד נחש כלל אלא יודע בחכמה מיוחדת לשיחת העופות וקורין לה בלשון ערבי עלם אל טיאר, והיא חכמה מותרת כחכמת שיחת דקלים. וכבר שבחוהו פרק הרבית (ב"מ סח, ב) רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי איסורא לאנשי. ודייק מהאי הרשב"א מדאמר ולא ספי איסורא ולא אמר ולא עביד איסורא ש"מ דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה, לפי שאיסור הלוה חדוש הוא ודי במה שחדשה התורה ואסרה עליו. אם כן רב עיליש לא ספי איסורא כל שכן דלא עביד לה".
שו"ת ים החכמה א, יג, ח
וכן דעת שו"ת ים החכמה (בן זמננו; ח"א, סי' יג, אות ח):
"יש מי שמכיר בצפצוף העופות ולפי עניות דעתי אין להשתמש בחכמה זו רק למי שמכיר חכמה זו על פי שורש התורה."
והסביר בהערה שלמי שמכיר את פנימיות החכמה אין היא נחשבת עוד חכמה חיצונית אלא כחכמת התורה, ומותר לו להשתמש בה:
"עיין כאן בב"י בשם "נמוקי יוסף" שיש בזה חכמה גדולה ואינה ניחוש והובא בדרכי תשובה (אות ב') וכן משמע בשער רוה"ק שרבינו האר"י השתמש בזה וכן הוא בשער הכוונות דרוש שביעי של פסח. ולכאו' קשה מה נשתנה דינו מדין חוזה בכוכבים שגם הוא חכמה לפי הרמב"ן הנ"ל. ואליבא דאמת מי שיעיין בלשון ה"נמוקי יוסף" (בסנהדרין ט"ז ע"ב) יראה בסוף לשונו דכתב, רבותינו ז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים, ע"כ. משמע שקאי על כל הדברים הנזכרים שם כולל חכמה זו. ואין להביא ראיה מר' האר"י ז"ל, דיש לחלק הענין ע"פ דברי הראב"ד בספר יצירה (בהקדמה דף ז' ודף י' ובפ"א דף י"ט), דהקדמונים ידעו חכמת המזלות ושאר חכמות עם שורשם שבתורה היינו ע"י השמות והייחודים הק' השולטים על המזלות, ע"ש בדבריו הקדושים (דכל דבריו ברוח הקודש נאמרו כידוע מהאר"י ז"ל דקבלתו קבלת אמת). ונמצא שמי שמכיר פנימיות החכמה לא נקרא אצלו חכמה חיצונית רק חכמת התורה, שהשמות הק' הם פנימיות החכמה, ומותר לנו להתייעץ עם התורה כמו שביארנו לעיל (ס"ב) וכפי עדות הראב"ד הנ"ל שהקדמונים כולם היו משתמשים בזה, וממילא אי אפשר לומר דהוא הדין שמותר לנו הקטנים להשתמש עם חכמת צפצוף העופות ע"י שנאמר שהיא ג"כ תורה ולא עם החיצוניות של חכמה זו שהיא חכמה חיצונית האסורה, כדמשמע ב'נמוקי יוסף' הנ"ל לאיסור משום תמים תהיה, עכ"פ מדרבנן."
[1] יש ספר דרשות מוכר מתלמיד הרא"ש אין ודאות גמורה מי הכותב. לפי שיטה אחת (ר"י הרשקוביץ) מדובר ברב יהודה הכהן מטולידו, ויש אומרים שמדובר ברבי משה הכהן אבן קרישפין, ויש מביאים שמות אחרים. מה שידוע שהוא מתקופת הרא"ש ומסתבר שמחוג תלמידיו (שבספר הדרשות מופיעים קטעים מרס"ג בערבית שיודעים שהיו לפני הרא"ש ותלמידיו. עפ"י המבוא של הרב יעקב שמואל שפיגל במהדורה של מכון בית אהרן וישראל תשפ"ב).
[2] הרמב"ן סובר שאין תועבה ברצון לדעת עתידות ושימוש בניחוש ולכן לגוים זה מותר וחכמה, אך לנו יש נבואה ולכן אסור, וכמו שמסיים שם: "וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה, והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' – והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם, וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך, שלא נתן לך כאשר נתן להם, כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה). ובספרי (שופטים קעד), אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי, תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו, כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם:"
[3] הגמרא מספרת שלאחר שישבי בנוב לכד את דוד, באה יונה לפני אבישי בן צרויה והתחילה למרוט את נוצותיה ומזה הבין אבישי שדוד בסכנה. הנימוקי יוסף מסביר שאבישי לא סמך על היונה רק לסימן בעלמא, ואכן הגמרא מביאה שבעקבות הסימן אבישי בדק אם דוד בביתו וכשלא היה בביתו הבין שיש סכנה (בעקבות הסכנה התירו לו לרכוב על הסוס של המלך, ונראה שגם היה בשבת).