פתיחת פסוק בתורה
גמרא ומדרשים
חולין צה, ב
בגמרא מבואר ששמואל היה 'בודק בספר', ופירשו שהכוונה היא שהיה פותח ספר תורה (או תנ"ך), ועל פי הפסוק שיצא לו היה מסיק מסקנות.
"רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא."
רבינו גרשום מסכת חולין דף צה עמוד ב
"שמואל בדיק בסיפרא אם חוזר בפסוק טוב ואם לאו."
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב – בחדש השלישי
בפסיקתא (וכן במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני) מבואר שאפשר ליטול עצה מן התורה.
"[יב] בחדש השלישי לצאת וג' (שם /שמות/ יט: א). זה הוא שא' הכת' הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת (משלי כב: כ), אם ביקשתה ליטול עצה מן התורה הוי נוטל. אמ' דוד, כשהייתי מבקש ליטול עיצה בתורה הייתי מביט ונוטל עצה, שנ' בפיקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך (תהלים קיט: טו). ואו' בפיקודיך אתבונן (שם שם /תהלים קי"ט/ קד). אמ' בן חוטא אם ביקשתה לבנות ואין את יודע היאך להפריח הבט בתור' ואת למד, מה כת' תחתיים שניים ושלשים תעשה (בראשית ו: טז), הוי, במועצות ודעת (משלי כב: כ)."
מדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו
"[ז] בחדש השלישי וגו' (שמות יט א). זש"ה הלא כתבתי לך שלישים במועצות וגו' (משלי כב כ), אם בקשת ליטול עצה, מן התורה הוי נוטלה, אמר דוד כשהייתי רוצה ליטול עצה הייתי נוטל מן התורה, שנאמר בפקודיך אשיחה וגו' (תהלים קיט טו)"
לדעת המהריק"ש, בפתיחת ספר גם הרמב"ם מודה שמותר לעשות מעשה
ערך לחם יורה דעה סימן קעט, ד
המהריק"ש כתב שלכו"ע מותר לעשות מעשה על פי הפסוק שעולה בפתיחה של ספר תורה, והביא ראיה מהמעשה של יאשיה[1]. והסיבה לכך שבתורה בוודאי מותר היא שזו התורה (כלומר, בשונה מסימן סתמי, שלדעת הרמב"ם אסור להסתמך עליו בדבר שיקרה בעתיד. כך נראה לי שכוונתו, וכך כתבו ב'הוראה ברורה' (ס"ק עח בשער הציון) שהמהריק"ש כתב שגם הרמב"ם יודה בזה).
"[סוף סעיף] [תינוק כו' יש סימן]. יש מפרשים תינוק היינו שנולד לו בן, ויש מפרשים שאומר לו פסוק לי פסוקך. ונראה לי דלכולי עלמא מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו, וכמו שמצינו ביאשיה [יומא נב, ב; הוריות יב, א] שעשה מעשה על פי מה שמצא ספר תורה גלול באותו פסוק, וכן עמא דבר:"
שיורי ברכה יורה דעה סימן קעט, ו
החיד"א הביא את דברי המהריק"ש, וקישר אותם לדברי המדרש שמתיר 'ליטול עצה' מן התורה.
והוסיף בשם מהר"א הכהן שכתב, שכשרבותיו נסתפקו אם לעשות דבר מסוים, היו פותחים חומש או תנ"ך, ולפי הפסוק שבראש הדף היו עושים (או לא עושים). בכך היו מתייעצים עם התורה, וזה אינו נחשב 'משתמש' בתורה.
"כתב מהריק"ש לעיל על דין ד', נ"ל דלכ"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו, וכמו שמצינו ביאשיה (יומא נב ב) שעשה מעשה על שמצא ספר תורה גלול באותו פסוק, וכן עמא דבר. עכל.
והנה אמרו בילקוט משלי סימן רי"ט, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל. וכן בדוד הוא אומר בפקודך אשיחה. עכ"ל. ומשמע דליטול עצה מן התורה אפשר דבכלל הוי הא לפתוח בתורה לראות פסוק המזדמן. ומצאתי בקונטריס כתיבת יד להרב מהר"ר אליהו הכהן ז"ל (בעל שבט מוסר וכו') שכתב וז"ל, קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו אם לאו, היו נוטלים חומש או ארבעה ועשרים, והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא, וכפי מה שמראה היו עושים, ונמצא שהיו מתיעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניהם, וזה עצמו רומז מאמרם ז"ל ליטול עצה מן התורה, דמורה התר לעשות כך, ואין זה בכלל משתמש בתורה. עכ"ל. ועוד אפשר דרז"ל הורו בזה דהגם שאמרו בספריה אין שואלים בגורלות, דכתיב (תהלים יח, יג) תמים תהיה, כגון זו שרי. ודוק הטבו."
דרכי תשובה סימן קעט, כח
הדרכ"ת הביא את המהריק"ש והחיד"א.
"פסוק לי פסוקך. ע' בערך לחם (למהריק"ש) נ"ל דלכ"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה כי היא חיינו וכמו שמצינו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא גליל באותו פסוק וכן עמא דבר עכ"ל ועי' בשיורי ברכה אות ו' שהביאו והביא ממ"ש בקונט' כת"י מבעל שבט מוסר וז"ל קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו או לא היו נוטלין חומש או ארבעה ועשרים והיו פותחין אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוציא וכפי מה שמראה באותו הפסוק היה עושה ונמצא שהי' מתייעץ עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניו וכו' דהגם שאמרו בספרי אין שואלין בגורלות דכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך וכו' וכגון זה שרי עכ"ד:"
דובבות יעקב חולין צה, ב (חלק ג)
הרב יואל נחום משינסקי (תשמ"ט) כותב במפורש שכוונת המהריק"ש כשכתב שפתיחת ספר מותרת 'לכו"ע', היא שאפילו לשיטת הרמב"ם זה מותר.
"שאלה: האם מותר לפתוח בתורה ולראות פסוק העולה ולעשות על פי אותו פסוק?
תשובה: כן, דשמואל בדיק בספרא (גמ', וראה הגהות מהריק"ש יו"ד סי' קע"ט ומובא בברכ"י בגליון השו"ע דלכו"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה כי היא חיינו וכמו שמצינו ביאשי' שעשה מעשה מפני שמצא ס"ת גלול באותו פסוק וכן עמא דבר ע"ש בברכ"י שהאריך [וראה עוד חת"ס עה"ת פ' שופטים בפסוק והיה כשבתו וכו' ובלקוטים שם קנ"ז ע"א מדפה"ס] וכוונת מהריק"ש שכ' "דלכולי עלמא" היינו אפי' לשי' הרמב"ם בפסוק לי פסוקך היינו בדבר שכבר היה ולא לעשות מעשה על פיהם ראה להלן עכ"ז לפתוח בספר לראות דבר המזדמן מותר אפי' להבא לעשות מעשה עפי"ז)."
לרמב"ם גם זה אסור
שלטי הגבורים סנהדרין טז, א בדפי הרי"ף
בסיכום הסוגיה כתב על בדיקת הספר יחד עם בדיקה בפסוק, שבשניהם, לכו"ע, זה כעין נבואה ומותר, חוץ מאשר לדעת הרמב"ם והטור.
הערה: לא ראיתי מי שהבין כך את דבריו, אך נראה שזה מפורש וברור.
"מיהו בדיקת הספר והפסוק שהיו סומכין עליהם להדיא, ותולין המעשה באותו פסוק – אותו הוי כעין נבואה ושרי לכ"ע, חוץ מדברי מיימוני וטור שזכרנו."
בא גד א, סימן לד (עמ' תד-תה)
הרב גד מימון (תשס"ד) כותב שקשה לומר, כדברי המהריק"ש, שהרמב"ם יתיר זאת, כי לשיטת הרמב"ם אין לחשוש לעתיד ללא סיבה טבעית. (ובכל זאת הורה למעשה שזה מותר, והוסיף את דברי המהריק"ש כצד של ספק).
"אולם האמת צריכה להיאמר שקשה ליחס לרמב"ם סברת המהריק"ש דהרמב"ם הסתייג מאוד בכל מה שקשור לחיזוי העתיד כמו שכבר הוכחנו וכמו שנביא להלן דוגמאות נוספות לכך ואף שאיני כדאי להיכנס בחקירת משנתו הפלוסופית של הרמב"ם הנלע"ד דס"ל דכל הסומך על סימן ומכוין מעשיו על פיו הו"ל סרך של ע"ז דמכחיש ההשגחה דבזכותא תליא מלתא ולא במזלא ומי לנו גדול מיעקב אבינו שלא סמך על הבטחת ה' אליו מחשש שמא החטא יגרום… (והביא דוגמאות, וזה הכלל:) דהרמב"ם לא חש לדבר העתיד אא"כ יש לו סיבה טבעית הנראית לעין דזהו דרך העולם… יוצא איפה שקשה לומר בדעת הרמב"ם שיסמוך על צורת גורל זו של פתיחת ס"ת לכוין מעשיו על פיו. וכן ממה שהביא הברכ"י מילקוט משלי אינה ראיה מוכרחת דהמעיין בברכ"י יראה דאיהו גופיה לא פשימא ליה כמדויק בלשונו שכתב משמע ליטול עצה מן התורה 'אפשר' דבכלל הוי הא לפתוח בתורה וכו'.
מ"מ כיון שרבו הראשונים שחלקו על הרמב"ם (והטור שנמשך אחריו)… ועוד שיש לנו מקום לספוקי בדעת הרמב"ם עצמו בנ"ד וכסברת מהריק"ש וסיעתו א"כ איתא גבן ספק ספקא להקל, ובפרט שכן העידו בגודלן דכן עמא דבר."
הרב שלום פאללאק (תשע"ג)
מתוך הקובץ זרע יעקב לד, עמוד מד. מופיע גם בקובץ גינת ורדים כא, עמוד קכח.
הוא מביא את עיקרי הסוגיה, ובתוך כך את דברי החיד"א שלעיל, ובסיכום הדברים כתב שלפי הרמב"ם יש בהסתכלות כזו בחומש משום ניחוש [כלומר, נראה שהוא הבין שהמהריק"ש והחיד"א לא התכוונו לומר שזה מותר גם לדעת הרמב"ם].
"לומד לתינוק פסוק לי פסוקך או להסתכל בחומש לדעת הרמב"ם יש בו משום ניחוש אבל בזה קיי"ל כרוה"פ דא"ב משום ניחוש דהוי קצת נבואה."
תשובת הרמב"ם
שו"ת הרמב"ם סימן קעב
בשו"ת הרמב"ם מופיעה תשובה על ש"ץ שעושה גורל בפתיחת ספר (גם) לגויים, ותשובת הרמב"ם היא שיש למנוע ממנו לעשות כך לגויים מפני שיש בזה חילול השם.
- מהתשובה (כפי שהיא לפנינו) משמע בפשטות שאין איסור בעיקרון בגורל על ידי פתיחת ספר, ורק לעשות זאת לגויים אסור מפני חילול השם [שבשימוש בספר קודש עבור גויים. אורי].
- לא מפורט אם מדובר בגורל שאין עושים מעשה על פיו (וזהו סימן שהתיר הרמב"ם), או שמדובר בעשיית מעשה על פי הגורל הזה, ואז זה מותר למרות שבסימן סתמי זה אסור.
"שאלה ויורנו בדבר מי שפותח בספרי תורה על דרך הגורל, האם זה מותר אם לאו, ביחוד מאחר שאותו האיש שליח צבור והוא בא אל גויים וערלים לפתוח להם ולהטיל להם (גורל) ונתפרסם בזה אצלם. ולפעמים יצאה מזה תועלת. האם זה מותר לו? ואין עליו בזה בושה ואין לצבור עליו תרעומת ולא חלול השם. והאם יוסר בגלל זה ממינויו אם לאו? יורנו הדרתו הקדושה ושכרו כפול מה.
התשובה מונעים אותו מלעשות כך לגוים, לפי שבזה חילול אבל לא יוסר (ממינויו) ולא ייענש. וכתב משה."
שו"ת חיים שאל חלק ב סימן לח, אות מא
החיד"א מתייחס לתשובת הרמב"ם הזו [מדברים שהובאו בשם רבי אברהם בן הרמב"ם], אבל גרסתו שונה ממה שלפנינו, ולפי גרסה זו יוצא שגורלות כאלה אינם טובים גם כשהוא פותח עבור יהודים. וכתב החיד"א שיש לחלק, שהאיסור הוא כשמסתובב בין בתי האנשים ועושה להם גורל, אבל בינו לבין עצמו מותר 'לימלך בתורה', וזה דומה למה שהיו אומרים פסוק לי פסוקך.
[מלשונו 'לימלך בתורה', משמע שההיתר הוא לעשות מעשה על פי התוצאה].
"סי' קע"ט. אני בעניי כתבתי בשיורי ברכה משם גדולים דמותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה ע"ש. ואחר זמן ראיתי בס' מעש' רקח בתחילתו בחידושי הראשוני' ושם נאמר משם הרמב"ם שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות הגוים וש"ץ שעש' זה אין לבטלו ממינויו ולא להכותז /להכותו/ עכ"ל וכאשר ירדוף הקורא יסבור שהוא נגד דברי הגדולים הנז'. אמנם נרא' דמ"ש הרמב"ם הוא על ש"ץ שחוזר על הבתי' ועושה גורל לנשים והאנשים הנגשים כדרך הגוי שמחזרין על הפתחי' בדפין ועושין גורל ובמציאו' זה כתב הרמב"ם שהוא אסור. ואולם הרוצ' לימלך בתור' בינו לבין עצמו מותר. ודמי למאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו הראשונים אומרים לתנוק פסוק לי פסוקך. והכי חזינ' לרבנן קשישאי שפותחים הספר בצר להם כמו גורל."
חסד לאלפים יו"ד קעט, ד
וכ"כ בחסד לאלפים כדברי החיד"א.
"ומותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה כי היא חיינו וכן אמרו בילקוט [משלי רמז תתקס] אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל וכן בדוד הוא אומר [תהילים קיט טו] בפיקודיך אשיחה ויש קבלה לקדושים שכשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו אם לאו היו נוטלים חומש או ספר ארבעה ועשרים [תנ"ך] והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא וכפי מה שמראה אותו פסוק היו עושים ונמצא שהיו מתייעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניהם ואף על פי שאמרו רז"ל אין שואלים בגורלות דכתיב תמים תהיה כגון זו שרי.
אבל לא יעשה זאת דרך אומנות להיות חוזר על הפתחים לעשות גורל לאנשים ונשים, שהוא אסור, אולם הרוצה לימלך בתורה בינו לבין עצמו מותר, ודמי למאי דאמרינן בכמה דוכתי (חגיגה טו, ב) שהיו הראשונים אומרים לתינוק פסוק לי פסוקך והכי עבדי רבנן קשישאי בצר להם שפותחים הספר כמו גורל {שיורי ברכה קעט ו [נוסף בשיורי ברכה שם ע"פ חיים שאל]}.
{אבל בלי צורך לעשות גורל למען דעת עתידות, לא אריך למיעבד והולך (בטוב) [בתום] ילך בטח וכתיב (תהלים פד יב) "ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים"}."
שו"ת יביע אומר חלק ג – יורה דעה סימן טו
הרב עובדיה הביא את תשובת הרמב"ם, כדי להוכיח ממנה שנכון שלא לפתוח ס"ת סתם עבור גויים. וכתב שמוכח מהתשובה שלצורך ישראל מותר, והביא את דברי החיד"א.
הוא גם מוסיף שנכון לקרוא בו פסוק, כדי שלא תהיה פתיחת הספר שלא לצורך לימוד תורה.
"נשאלתי אם מותר לגבאי ושמש בהכ"נ לפתוח את הס"ת שבארון הקודש לפני שר וקונסול נוצרי, או לפני כומר נוצרי, כשבאים לבקר בבהכ"נ, ומבקשים להראותם את הארון ואת נוהו…
קנצי למלין אשים שאע"פ שנכון מאד להחמיר בדבר שלא לפתוח הס"ת לפני גוים, מפני כבוד הס"ת. שאין לך מדה יפה מן הצניעות לכלי צנוע זה שבידינו. (תענית טז ורמב"ם רפ"ד מה' תענית) אולם כשיש לחוש בכך משום איבה יש להתיר לפתחו בפני הגוי שדורש זאת. ובלבד שהיהודי יקרא בו לפחות פסוק אחד, בכדי שלא תהיה פתיחתו שלא לצורך כלל. וכההיא דאמרינן (יומא ע) שכל אחד מביא ס"ת (מערב יוהכ"פ) וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים. (להראות נוי ס"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה. רש"י).
וע' בשו"ת הרמב"ם (סי' שעד), שאלה יהודי א' פותח ס"ת בגורלות ועושה זאת אפי' לגוים כו'. תשובה ראוי למונעו מלעשות זה לגוים לפי שיש בו חילול, ואין להורידו ממעלתו ולא ליסרו על כך. עכ"ל. ומשמע שאם פותחו לשם גורל לצורך ישראל מותר, אע"פ שאין קורא בו. וע"ע בהגהות מהריק"ש יו"ד (סי' קעט ס"ד) שכ', ונ"ל דלכ"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו. וכמו שמצינו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא ס"ת גלול באותו פסוק [יומא נב:] וכן עמא דבר. עכ"ל. וע"ע ברכ"י בשיו"ב יו"ד (סי' קעט סק"ו). ע"ש. ומ"מ נכון שיקרא בו איזה פסוק שלא תהיה פתיחתו שלא לצורך ת"ת. הנלע"ד כתבתי. והיעב"א."
אחרונים שכתבו שזה מותר (ואף הנחו לעשות כך)
ספר המדות, דעת, אות יד
כך כתב רבי נחמן מברסלב שכך ראוי לאדם לעשות.
"כשאדם רוצה לידע איך להתנהג באיזה דבר, יפתח ספר ויבין איך להתנהג."
רפואה וחיים יב, קסז
ר' חיים פלאג'י הביא את דבריו.
"כשאדם רוצה לידע איך להתנהג באיזה דבר, יפתח ספר אחד ויבין איך להתנהג. לקוטי מהר"ן. וכך היה עושה מוה"ר "תהלה לדוד" זלה"ה."
כך היה נוהג בפועל המהרש"ם
כך מספר בנו (מתוך הקדמת בנו ל'תכלת מרדכי'):
"וחסידותו וצדקתו מי יוכל לספר. בכל ענין עשיה או ששאלו אותו עצה בעניני משא ומתן וכדומה מנהגו היה לפתוח את הספר התנ"ך ומן השמים השיבו לו והיה כמו ששאל באורים ותומים וכמו שהשיב כן היה תמיד. ובסוף ימיו פסק מלשאול בהתנ"ך ואמר לי פ"א אשר נלקח ממנו מדרגה זו ואינם משיבים לו כמקדם (ועי' בש"ס דתענית כ"ג עמי היתה ושלחתיה וכו' ע"ש) ולבו אומר לו שהוא יען שנתפרסם הדבר מאוד עי"ז לקחו ממנו זאת."
הסיבה שמותר היא כי פותח בתורה
חתם סופר (דברים, עמ' קנז)
החת"ס דרש את הפסוק "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי", ללמד שהתורה מייעצת לאדם, והוסיף שזה אפילו כשהוא מגיע לזה בלי כוונה, כגון בשיעור או בפרשת השבוע, וסיפר על בעל ה'חוות יאיר', שעל פי פסוק שנזדמן בעלייתו לתורה קרא לספרו 'חוות יאיר' (גם על שם סבתו שגידלה אותו, 'חוה').
"גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי פי' המפרשים עדותיך המה שעשועי וגם המה אנשי עצתי וצריך ביאור גם חסר והו"ל למימר גם אנשי עצתי. והנה כוונת אנשי עצתי פי' ע"ד פסוק לי פסוקיך או שמואל בדיק בספרא חולין צ"ה וכתבתי במק"א [עי' בפנים עמ' ע"ו טור ב' ד"ה והיה] שזהו פי' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שבס"ת יקרא כל קורות ימי חייו ע"ד בדיק בספרא והיינו אנשי עצתי שנמלך בספרא או בינוקא. מיהו אין זה חידוש כ"כ דהוה כעין גורל אבל יותר נפלא כי כמה פעמים בדרך שעשועי דאורייתא בלא כוונת מתכוון מוצא בשיעורא דיומא או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו, והגאון חות יאיר כשהרהר איך יקרא שם ספרו ושמו היה יאיר וזקנתו שגדלתו שמה חוה וקראוהו לתורה וקראו לפניו ויקרא אותם וגו' חות יאיר עד היום הזה, וכ' בהגהות מיימון ומייתי ליה ב"י בי"ד סי' פ"ב כשעסק ר"י בעופות קורא"ן אחד בא בישיבתו ובדקו אותו ומצאו קרקבנו נקלף וכיוצא בזה מעשים בכל יום, ולזה גם עדותיך שעשועי אפילו אם לומד דרך שעשועי לימוד לא ע"ד גורל גם הם אנשי עצתי כי רוח אלקים דבר בעוסקי תורה לשמה הזוכים לדברים הרבה."
משכנות הרועים אות ג סימן ז – גורל
השאלה עוסקת בתלמיד חכם צעיר, ששואלים אותו שאלות בשיטה כזו:
השואל כותב את השאלה על פתק, ומוסר אותו סתום וחתום למישהו אחר, ואז אותו תלמיד חכם פותח תנ"ך ו'מלקט אותיות' באיזושהי שיטה, וכך מסיק את נוסח השאלה ועונה עליה. ולעיתים קרובות התשובה מתבררת כנכונה.
ואחד הרבנים חשש שמא יש בזה איסור. (התלמיד חכם אינו מוכן לגלות את השיטה שבה הוא פועל).
ברוב התשובה הרב עוזיאל לחאייך (ת"ק-תקע"ח, 1740-1818) דן באסטרולוגיה ובמעשי כשפים ושדים, ובסוף התשובה כותב שהמקרה הנדון אינו קשור לשדים ולכוכבים אלא לשאלה בתורה, ולכן הוא מותר, וכפי שכתב החיד"א בשיורי ברכה.
בתוך דבריו כתב שטעם האיסור בגורל הוא כמו באסטרולוגיה, שזה מסיר את הביטחון מהקב"ה.
"גורל. שאלוני רעיוני ואנשי צדק על אודות הנער מנערי בני ישראל כל שהיה בכלל שישנו בלמידה גמרא גמיר ויצא לידון בדבר חדש נתיב לא ידעו עיט לא שזפתו עין רואה והענין כי שאול נשאל ע"ד הסמוי מן העין להבא ולשעבר השואל כותב על הנייר דברים שחידתן בצפון נעשה שואל מלבא לפומא לא גלי וימסור הנייר ההוא סתום וחתום בידו או ביד זולתו ואז ידיו תביאנה ספר המקרא פתח בכ"ד עין רואה מקראות שאין להם הכרע וכ' מאי דבעי ועוד ידו נטויה מדף אל דף ויהי כמלקט האותיות אשר תבאנה ומהם מוציא השאלה בלשון השואל ויהי כמשיב דברים העשויים לישאל ופעמים רבות צודק במאמרו את אשר יאמר כי הוא זה המעט הוא דעייל ולא נפיק ומעט מזער לא עייל ולא נפיק ויהי אנשים אשר היו תמהים לדעת מה משפט הנער ומעשהו וישאלוהו להודיע ולהודע מהיכן גמר לה ומה שורש דבר נמצא בו אם ע"י השבעות שמות הקדש או ע"י שמות הטומאה חלילה ולא הטה אזן לגלות רז זה כי לא האמין להם ויהי כהגלות נגלות הדבר לאחד המיוחד מעיני העדה יהי אלהיו עמו ויעל חש בראשו משום לתא דאיסורא וחיליה ממאי דאמרי' בספרי תמים תהיה עם ה' אלהיך מכאן שאין שואלין בחוזים בכוכבים ובגורלות ע"כ ונטתה דעתו דעת עליון להרים מכשול מדרך עם קודש לא כאלה חלק יעקב בלתי לה' לבדו ושאל את פי לחוות את דעתי קלה כמות שהיא אם מסכים עמו בדבר הלכה אנא נפשאי מצותו עלי חובה לשמוע דברי חכמים על כן אמרתי אדברה וירוח לי.
זאת אשיב דורשין תחילות בענין שאין שואלים בחוזים וכו' דע לך הידיד דבשלהי פסחים דף קי"ג איתא התם אמר וכו' מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהיה וכו' ופירש"י ז"ל הכלדיים בעלי אוב ורשב"ם תמה עליו דבעלי אוב בהדייא כתיב קרא אל תפנו אל האובות ואני שמעתי דחוזים בכוכבים משום מעשה דרע"ק ע"ש ואם איתא דבעל אוב הוא אמאי דאיג טובה דכתי' אל תפנו אל האובות והתוס' שם כתבו דבכוליה סוגיין משמע דחוזים בכוכבים ולא כמו שפירש"י בע"פ מנין שאין שואלים בכלדיים וכו' דפי' בעלי אוב וע"ק דבהדיא כתי' אל תפנו וכו' ובספרי דריש מנין שאין שואלין בגורלות שנא' תמים תהיה וכו' וגורל וחוזים בכוכבים חדא מילתא היא עכ"ל נמצאת אומר שדעת רש"י לחלק בין גורל לחוזים בכוכבים חכמת משפט המערכה היא ולא מיעט רחמנא אלא הגורלות ולחלק בין הגורל לחוזים בכוכבים צדיק יודע ואנחנו לא נדע איברא דטעמא דקרא לאסור שאלה בכלדאי משום דכתי' תמים תהיה ופי' רשב"ם ז"ל שם וז"ל להיות בוטח בו בכל קורות ומולדות הבאות לו עכ"ל לפ"ז מ"ל גורלות מ"ל חכמות משפט המערכה מצות המלך היא לשים הבטחון בו ולא בזולתו וכאותה שאמרו בפ"ק דברכות דף י' ובס"פ מקום שנהגו חזקיה מלך יאודה גנז ספר רפואות והודו לו חכמים וקרי ביה והטוב בעיניך עשיתי ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל והדבר נוגע להסרת ההשגחה ח"ו."
… (פירוט על הטעם באסטרולוגיה, ואם מותר לשאול בהם באקראי. וכן דיון על מעשה שדים)
"ובנ"ד הגד הוגד לנו מפי מגידי אמת דאין לו שום שייכות עם השדים ולא בחוזים בכוכבים כי אם בתורת השם שפתי רננות מזמורי תהלים ותפלה קצרה עיניו יחזו רובי' מקראות ומצרף האותיות וע"י מוציא השאלה והתשובה כפי מה שיבין מהצרוף וכבר למד דעת לגבר שלים דחיל חטאין צניע ומעלי גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי חכמת צירוף האותיות דברים כהוייתן וכל כה"ג הרשות נתונה כמ"ש ה' ברכי יוסף בשיורי ברכה משם ה' מהר"א הכהן."
קדושת ישראל פרק ז הערה 84
הרב איתמר מחפוד (תשס"ח) הסביר שהסיבה שזה מותר היא שהגורל נעשה על פי התורה, ואילו רק כשנעשה על סמך דברים אחרים שייך איסור שאלה בגורל.
"והנה בספרי איתא דאין שואלין בגורלות (וכ"ה בב"י ולפנינו בספרי ליתא), ואינו מובן מדוע הכא אינו שייך לאיסור שאלה בגורל. ונראה דשאני כאן שהגורל נעשה על פי התורה, ודוקא כשנעשה על פי דברים אחרים שייך לאיסור שאלה בגורל. ויעוין בברכ"י שם שכתב: "ועוד אפשר דרז"ל הורו בזה דהגם שאמרו בספרי שאין שואלין בגורלות דכתיב תמים תהיה, כגון זה שרי ודו"ק היטב", הנה כי כן לא הסביר לן מרן החיד"א טעמו של דבר, ונראה הטעם כמש"נ."
עלי תמר הקדמה
הרב ישכר תמר הביא שהרב יהושע בנבנשת[י], כשבא לכתוב פירוש לירושלמי, הטיל גורל אילו מסכתות יפרש קודם. והקשה, שהרי כתבו התוספות (שבת קנו, ב) בשם הספרי שאין שואלים בגורלות משום 'תמים תהיה', וענה על פי החיד"א בשם המהריק"ש, שמותר לפתוח בתורה וכן ליטול עצה מהתורה, ועל פי זה הקל הרב בנבנשתי והחשיב זאת כנטילת עצה מהירושלמי.
וכן הביא שכשהיו שלושה מועמדים חשובים לרבנות קהילת ברודי (ביניהם הנו"ב), הטילו גורל מי ייבחר לרב הקהילה. והקשה, שהרי למדנו שאין משתמשים בגורל, ותירץ שמפני שאלו שמות של גדולי תורה זה נחשב להתייעצות בתורה. והביא גם שידוע במשפחתו שעשו גורל מי ישרת ברבנות מבין שישה אחים שאביהם נפטר. וכתב שאולי כל הגורלות הללו נעשו על פי עיון בתנ"ך, אך הלשון 'גורל' אינה מסתדרת עם זה. והוסיף, שגם החת"ס נבחר על ידי גורל (על פי 'חוט המשולש').
גדולי מפרשי הירושלמי
שדה יהושע
"הגאון רבי יהושע בנבנשת ז"ל חיבר פירוש שדה יהושע על כמה מסכתות. חלק על כמה ממסכתות מסדר זרעים, נדפס בחיי המחבר בקונשטנדינה שנת תכ"ב, והיינו על ברכות, פאה, ערלה, חלה ובכורים.
מעניין מה שהוא כותב בהקדמת ספרו. ואל יפלא בעיני הקורא כי אין סדר למשנה זו מהמסכתות, בא פירושן שלא כסדרן וטרם אכלה סדר אחד מפסג ועולה סדר אחר. ואפילו בסדר עצמו אין סדר למסכתות כמו שבאו מקובלות. כי מבלעדי היות תכלית כוונתי לזכות בכל הסדרים. עוד זאת עפ"י הגורל היתה נחלתן שטרפתי בקלפי והגמרא אשר עלה עליו הגורל קודם תחלה וכו', והוצרך המחבר לכך שאחרי שלא היה בדעתו לחבר פירוש על הירושלמי כולו רק על כמה מסכתות, והיה מסופק איזה מסכתות יפרש, לפיכך הוצרך לגורל והיה דעתו שעל מסכתות שיעלה עליהם הגורל סימן הוא שבאלו המסכתות יהיה לו סייעתא דשמיא לבאר ולפרש כראוי.
איברא צ"ע, שהרי התוספות בשבת קנ"ו ע"ב הביא בשם הספרי, מניין שאין שואלים בגורלות, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך, והובא בב"י יו"ד סימן קע"ט. ברם הגאון חיד"א בספרו שיורי ברכה יו"ד שם כתב בשם מהריק"ש, נ"ל דלכו"ע מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו וכמו שמצינו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא ס"ת גלול באותו פסוק, וכן עמא דבר עכ"ל. והנה אמרו בילקוט משלי בפרק נ"ב בפירוש הפסוק, הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל, וכן בדוד הוא אומר בפקודיך אשיחה ואביטה ארחותיך עכ"ל. משמע דליטול עצה מן התורה אפשר דבכלל הוי הא לפתוח בתורה ולראות פסוק המזדמן.
ומצאתי בקונטרס כ"ת להרב מהר"א הכהן בעל שבט מוסר, ז"ל: קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיה מסופקים אם לעשותו אם לאו היה נוטלים חומש או נ"ך והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה הפסוק שהיה מוצא, וכפי שמראה אותו הפסוק היו עושים, ונמצא שהיו מתיעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניהם וזה עצמו רומז מאמרם ז"ל ליטול עצה מן התורה, דמורה היתר לעשות כן, ואין זה בכלל המשתמש בתורה עכ"ל. ואפשר עוד דרז"ל הורו בזה, דהגם שאמרו בספרי אין שואלים בגורלות דכתיב תמים תהיה, כגון זו שרי, עכ"ל. וסובר הגאון ר"י בנבנשת ז"ל, שאחר שהניח בקלפי פתקאות שהיה כתוב עליהן שם הגמרא, כדי לדעת באיזה גמרא ירושלמית יהיה לו ס"ד לבאר ולפרש, הר"ז בכלל עצה שנוטל מן הירושלמי גופא באיזה מסכתא יהיה לו ס"ד לבאר ולפרש.
והוא מסיים, ואם אמנם שגיתי בוז לא יבוזו לי כי המלאכה ארוכה מארץ מדה והמושג עמוק עמוק מי ימצאנו. ואל ימעט בעיניו רוב תלאותי אשר מצאתי בחבור הלזה כי רבה היא. וה' יודע שכמה פעמים להבין דבר לאשורו ואם מעט הוא אלצני הצורך לעשות חפוש מחופש בכמה גמרות וחיבורים וספרין פתיחי לפני חמשים שערי בינה ויותר מהמה. ואני תפלה לאל נורא עלילה מנסתרות ינקנו ומשגיאות יצילנו ושלא נכשל בדבר הלכה וכו'.
ואכן רבינו הריב"ש כותב בסימן שע"ו, כי מצרפת תצא תורה ודבר ה' מאשכנז, ומימיהם אנו שותים והם פירשו לנו כל סתום ובלעדיהם היה התלמוד כדברי ספר החתום. והרב רבי זרח תלמידו של הר"י בן הרא"ש כותב בהקדמת ספרו צדה לדרך, שלולא רש"י היה נשתכח דרך התלמוד בבלי עכ"ל. ומעתה צא ולמד על הירושלמי.
מה שכתבתי לעיל ע"ד הטלת גורל של השד"י, ראיתי עכשיו בתולדות קהלת ברודי בכרך ששי של הספר ערים ואמהות בישראל בעמוד נ"ז, שמה שכתוב בכ"ד באב תק"כ היה קיים הבחירה לרב הקהלה מתוך שלשת המועמדים, הגאון רבי יחזקאל לנדא הנודע ביהודה, רבי שלום מטיקטין בנו של רבי אלעזר רוקח ורבי יצחק הורוביץ הידוע בשמו רבי צחקאל המבורגר, נבחר רבי יצחק ע"י הטלת גורל לרב הקהלה. ולכאורה הרי תנינא בספרי שאין משתמשין בגורל. וצ"ל ג"כ דאחרי שהטילו בקלפי שלשה שמות של גדולי ישראל ע"ד בחירתם לרב ומנהיג עם ה', הרי זה גדר של התייעצות בתורה עצמה וכמ"ש בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, ר"ע דורש, את ה' אלהיך תירא, אותו ואת תורתו, ואלו בב"ק מ"ה אמרינן, את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, הרי שת"ח הם התורה עצמה, ועיין בקידושין ל"א בגמרא, אי התורה עומדת מפני בנה, ברש"י שם, ועובדא כזו ידועה במשפחתנו, שאבי זקנו של אבא ז"ל, הגאון הצדיק רבי אברהם אבא זצ"ל מבני בניו של המג"א שהיה רב ומו"ץ בקיזניצקא ע"י קרשעפיץ במחוז טשענסטחוב, היה לו ששה בנים גדולי תורה והוראה, וכולם התפרנסו ממסחר ולא רצו לקבל עטרת הרבנות. אולם כשנפטר אביהם הרב היתה החלטה ביניהם, שאחד מהאחים צריך לקבל הרבנות בכדי להמשיך שלשלת הרבנות באותה עיירה, שהראשון היה הרב רבי דוד חתנו של הרה"ג ר' חיים בנו של המג"א ז"ל. אולם כל אחד סירב. והוסכם ביניהם להטיל גורל ומי שיפול עליו הגורל יקבל הרבנות, וכן עשו.
ושוב נתיישבתי, אולי לא היתה הגורל ע"י הטלת פתקאות בקלפי אלא עפ"י ראיה בתנ"ך, ברם הלשון ע"י הטלת גורל לא משמע כן. ושוב ראיתי בספר חוט המשולש דף י"ג שגם מרן החת"ס נבחר לרב בפ"ב ע"י גורל ע"ש."
עלי תמר שבת ו, ט
הרב תמר מביא שיש הבדל בהתייחסות בין הבבלי לירושלמי: בבבלי שמיעת הפסוק וכדומה נעשית ביוזמת האדם, ואילו בירושלמי היא באה מבחוץ, ללא יוזמה של האדם. הבדל נוסף: בירושלמי מדובר גם על שיחה סתמית שאינה קשורה לתורה, ואילו בבבלי מדובר על פסוק או פתיחה של ספר תורה.
והביא את דברי החיד"א, וכן הביא את דברי הסמ"ג, שבדיקה בתינוק ('בדיק בינוקא') היא משום שזו נבואה קטנה, וכתב שפשוט שכך גם ב'בדיק בספרא'.
והביא סימוכין מכך שבמקומות רבים הראו לחכמים בחלום פסוק כמענה לשאלה, והרי למדנו שחלום הוא אחד משישים בנבואה. ודחה את ההוכחה שהביאו מהמדרש על נטילת עצה מהתורה, כי שם מבואר מההקשר שהכוונה לקבל מהתורה הדרכה הגיונית ומעשית, וזה אינו קשור להחלטה לפי פסוק מזדמן, שהיא גילוי מסתורי.
והביא שהמהרש"ם החליט אם לקבל משרת רבנות על פי פתיחת תנ"ך, ושרבו של המהרש"ם היה נוהג, כשמישהו בא לבקש את עצתו, לפתוח תנ"ך ולענות לו לפי הפסוק (הרב תמר דן אם הכוונה דווקא לפסוק שבראש הדף או לראשון שנתקלים בו). ותמה שהרמב"ם והרמ"א לא הביאו את הדין הזה. והביא עוד עדות על החפץ חיים (מפי נכדו), שהיה פותח תמיד בתנ"ך כדי לתת עצות (ופעם אחת כשנשאל אם לעשות שותפות עם מישהו שהחפץ חיים ידע שהוא רמאי, פתח את התנ"ך והראה לשואל את הפסוק 'תמים תהיה', והסביר לו שיש להיות תמים עם ה' אבל לא בשוק). והוסיף הרב תמר, שפשוט שמאחר שנכתבה התורה שבעל פה, אפשר לפתוח בכל ספר קודש ולא דווקא בתנ"ך.
וביאר, שפסוק שאומר תינוק, שאין בו חטא, נחשב בעיני חכמים כתורה עצמה, ולכן אמרו פסוק לי פסוקך וכדומה.
"עברין קומי סידרא שמעון קליה דטלייא ושמואל מת. בחולין צ"ה נאמר שפנה לינוקא ודרש ממנו פסוק לי פסוקיך וא"ל שמואל מת, ואילו כאן נאמר שמאליהם שמעו הפסוק מפי הינוקא כשעברו קומי סידרא מבלי שדרשו ממנו פסוק לי פסוקיך. וכ"ה לעיל גבי ב"ק ולקמן גבי ר"א. וצ"ב ההבדל בין שתי הנוסחאות. אכן הדבר נכון שהרי לשיטת הירושלמי שמיעת הפסוק או השיחה מצד ב"ק נגע בה וכמו שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך, והרי כך הוא מדת ב"ק שיוצא מאליו מבלי שידרשהו האדם. ולפיכך נאמר בירושלמי שמעון קליה דטלייא שאמר מאליו מבלי שיאמר לו פסוק לי פסוקיך, אולם לשיטת הבבלי שמיעת הפסוק מהינוקא אינה גדר של שמיעת ב"ק, שהרי לדעת הבבלי במגילה ל"ב ענינו של משתמשין בב"ק הוא ב"ק ממש מן השמים וכמ"ש לעיל. תדע שכ"ה שהרי שמואל בדיק בספרא שוודאי אין ענינו כלל שמיעת ב"ק. א"ו דהא דפסוק לי פסוקיך או הבדיקה בספר בכחם לפתור עניני האדם שהוא נבוך בהם טעמא הוא כמ"ש הסמ"ג שהוא כעין נבואה קטנה כלומר, שבא לו לאדם גילוי מן השמים בענין שהוא נבוך בו באמצעות התורה ע"י שהוא פותח התורה וראה בה פסוק המזדמן או ע"י שמיעת פסוק המזדמן מפי הינוקא. (ולא יכול לשאול פי גדול שיש לחוש שבמתכוון בחר לו פסוק השייך לענינו ואין זו נבואה). ועפ"י דרכו של הסמ"ג יותר י"ל שהשואל להתורה הרי הוא כשואל באורים ותומים ואחרי ששמיעת פסוק ענינו הוא לדעת הבבלי משום נבואה קטנה או כשואל באו"ת הרי הגיוני הוא שיפנה לינוקא ולומר לו פסוק לי פסוקיך, וכן לראות בתורה כשואל בנבואה ובאות.
ודע שקיים הבדל שני בנ"ז בין שני התלמודים שלדעת הירושלמי שענינו הוא שמיעת ב"ק, לא בעי דווקא פסוק מן התורה, אלא אפילו שיחת אשה בעלמא לפי תומה, כמו שהחליטו ר"י ור"י עפ"י שיחת האשה ולא מיטפי בוצינהון דישראל. אולם לדעת הבבלי שענינו הוא שבאמצעות התורה בא לו לאדם גילוי מן השמים כנבואה קטנה א"כ בעי דווקא פסוק לי פסוקיך מפסוקי התורה. וכן בדיק בספרא, דווקא בספר מספרי הקודש אבל לא שיחת חול בעלמא כלל, היוצא ממה שביארתי שההלכה שנאמרה בבבלי שפותח ספר ורואה בו או שאומר לינוקא פסוק לי פסוקיך מפני שזה הוא כעין נבואה קטנה לא נזכרת בירושלמי, ומאידך גיסא ההלכה ששמיעת פסוק מינוקא או שיחת אשה לפי תומה ענינה כמו שמיעת ב"ק מקורו בירושלמי ולא נזכר מזה כלל בבבלי, שלפי דעת הבבלי במגילה ל"ב שמיעת ב"ק הוא דווקא ב"ק ממש מן השמים.
ובברכי יוסף ביו"ד סימן קע"ט כתב וז"ל: כתב מהריק"ש בערך להם נ"ל דלכו"ע מותר לפתוח בתורה ולראות הפסוק העולה כי הוא חיינו, וכמו ביאשיה שעשה מעשה על שמצא ס"ת גלול באותו פסוק יומא נ"ב, וכן עמא דבר עכ"ל. והנה אמרו בילקוט משלי כ"ב סימן תתק"ס, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל וכן בדוד הוא אומר בפיקודיך אשיחה עכ"ל. משמע דבכלל הוי וכו', הוא לפתוח בתורה לראות פסוק המזדמן. ומצאתי בקונטרס כת"י להרב מהר"א הכהן בעל שבט מוסר ז"ל שכתב וז"ל: קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והם מסופקים אם לעשותו או לא היו נוטלים חומש או ארבעה ועשרים והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא וכפי שמראה אותו פסוק היו עושים ונמצא שהיו מתייעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניהם, וזה עצמו רומז מאמרם ז"ל ליטול עצה מן התורה דמורה היתר לעשות כן ואין זה בכלל משתמש בתורה עכ"ל. והנה עצם הדבר בוודאי שכן הוא וחידוש שלא הביא את הסמ"ג שר"י בדק בינוקא משום שהוא נבואה קטנה, ופשוט שזהו ג"כ טעמו של שמואל שבדיק בספרא.
ונ"ל להביא סמוכין לדברי הסמ"ג מה שבא בגמ' בכמה מקומות אקרויין בחלמא פסוק מתאים לשם גילוי מן השמים על ענינם, ראה בתענית ט, יבמות צ"ג, סוטה ל"א, חולין קל"ג, ועוד בכמ"ק, וחלום הרי הוא אחד משישים בנבואה כמ"ש בברכות נ"ז. וכן ברבינו יעקב מקורביל ושאר גדולים כשעשו שאלת חלום ע"ד הלכות וענינים שהיו נבוכים בהם השיבו להם בחלום בפסוק ידוע. ש"מ שגילוי מן השמים בא לו לאדם באמצעות פסוק מתנ"ך, ראה בשו"ת מן השמים לר"י מקורביל עם הגהות אור לשמים. ועל סמ"ג גופא צ"ע שלא הביא הך דשמואל דבדיק בספרא מה"ט גופא משום דחשיב כנבואה קטנה. וכן צ"ע על הרמ"א בסי' קע"ט שהשמיטו. אולם מה שהוציאו כן מילקוט משלי אינו כן במחכ"ג כי דברי הילקוט הם ענין אחר לגמרי כמו שיראה המעיין בפסיקתא דר"כ פיסקא בחודש השלישי ע', ק"ה ובתנחומא הישן פרשת יתרו סימן ז' בהערות, כי שם נמצא המאמר בשלימותו ובילקוט הוא קטוע, וז"ל זש"ה הלא כתבתי לך שלישים במועצת ודעת, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל, אמר דוד כשהייתי מבקש ליטול עצה בתורה הייתי מביט ונוטל עצה שנאמר, בפיקודיך אתבונן. בן חטייא אמר אם בקשת לבנות ואין אתה יודע לבנות הבט בתורה ואתה למד, מה כתיב, תחתיים שניים ושלישים תעשה הוי במועצות ודעת עכ"ל. ובבר"ר פל"א סימן י', בר חטייא אומר בפקודיך אשיחה בחוקותיך אשתעשע, לימדתך תורה דרך ארץ שאם יעשה אדם ספינה שתהא עומדת בלמין וכו'. הרי שפירוש ליטול עצה מן התורה ביאורו שגם בעניני ישוב עולם ודרך ארץ כמו בנין בתים וספינות ושאר עניני דרך ארץ יש לפנות לתורה ומוצאים בה הדרך והאופן איך אפשר להוציא הדבר לפועל שנאמר בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך כדי ללמוד מהם לתקן עניני עולם וד"א באופן הגיוני ומעשי. ומכאן שכ"מ שנזכר אצל רז"ל לימדתך תורה ד"א, יש לקרות ע"ז בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך. אבל להחליט לפי פסוק המזדמן שזה ענין גילוי מן השמים אופן מסתורי אין זה מענינו כלל, ואמנם שאין תפיסה עליהם בזה כי הפסיקתא דר"כ והתנחומא הישן עוד לא ראו אור הדפוס בימיהם ולא היו בידם, אבל מ"מ הרי מבואר שדברי הילקוט הם ענין אחר לגמרי.
וראיתי כתוב בירחון הפוסק שבט תשי"ב במאמרו של ר"ח בלוך שלפני הגאון מאוה"ג מהרש"ם הכהן מברעזאן זצ"ל הציעו משרת רבנות בקהלה קטנה עתיקת ימים לישנוב וכדי שידע אם מן השמים הוא לקבל אותו הרבנות (לשונו ממש) פתח ספר ישעיה ומבטו נפל על הפסוק, לא לעזר ולא להועיל, ומיד השיב למציע הרבנות הזו אינה עולה בגורלי, זמן מה אח"כ הציעו לו את הרבנות בעיר פוטיק פתח חומש במדבר ומבטו נפל על הפסוק אתה וכל עדתך היו לפני ה'. אולם בשביל שהפסוק הזה לבני קרח נאמר פתח עוד הפעם את החומש ולעיניו הופיע הפסוק לשכן שמי שם ובאת אל הכהן, ומיד הסכים לקבל עליו הרבנות בפוטיק, ובהערות שם שמעתי מהמהרש"ם שרבו המובהק הגה"ק רבי שלום מבעלז זצ"ל התנהג כן אם בא איש לבקש עצתו פתח התוה"ק, והגה"ק ביאר זאת בדרך פשוטה אותיות מחכימות עכ"ל. והנה פשוט שמקור דברי הגה"ק מבלז והגאון רש"ם הוא בברכ"י וכשמואל דבדיק בספרא, ומה בספרא, ומה שאמר הגה"ק מבלז, אותיות מחכימות, למליצה נאמרה ור"ח בלוך לא העיר מזה. המעניין בסיפורו שלא החליט מהרש"ם עפ"י הפסוק הנכתב בראש הדף כמו שכתב השבט מוסר בקבלה מרבותיו אלא עפ"י הפסוק שנפל מבטו עליו, וכן מלשון מהריק"ש לראות פסוק העולה, ומלשונו של הברכ"י לראות פסוק המזדמן, משמע שלא הפסוק בראש הדף קובע אלא הפסוק המופיע נגד עיניו בהבטה ראשונה וכן משמע ביומא נ"ב גבי יאשיהו מה ראה שגנזו ראה שכתוב, יולך ה' אותך ואת מלכך וכ' ולא נזכר שהיה זה כתוב בראש הדף, ושוב ראיתי ברד"ק דה"י ב' ל"ד, י"ט שכתב, ויקרע את בגדיו אמרו כי מצא הספר שהיה נגלל בפרשת תוכחה יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', ובמצודת דוד פסוק ט"ו כתב וארז"ל שמצאה כשהיתה מגוללת בפרשת תוכחות והיתה התחלת הדף 'יולך ה" אותך ואת מלכך ע"כ. וא"י מקורו, ויש לראות בפירוש אברבנאל ואינו בידי.
אכן תמוה לי שהרמב"ם פי"א מהלכות ע"ז והטור והרמ"א בסימן קע"ט מביאים להלכה שיש לבדוק בינוקא ולמה משמיטין הדין שיש לבדוק בספרא וצע.
והרב ר' אברהם כהן, רב בבית הכנסת אהל רבקה פה ת"א ז"ל סיפר לי שעל שלחן סבו החפץ חיים היה מונח תמיד תנ"ך ומי ששאל לו עצה באיזה דבר היה פותח את התנ"ך וראה בו והשיב לו אם לעשות או לחדול. ואולי היה מקורו מילקוט הנ"ל ומשמואל דבדיק בספרא. וספר לי עוד שפעם בא לפניו איש תמים ושאל בעצתו אם לעשות שותפות עם פלוני אלמוני והחפץ חיים ידע שהשני הוא ערום במסחרו אז פתח התנ"ך והראה להאיש הפסוק תמים תהיה עם ה' אלקיך, וביאר לו הפסוק כך תמים תהיה רק עם ה' אלקיך ולא עם בנ"א בשוק, שכן אם תהיה תמים שם ירמו אותך. ובזה היה לו כבר תשובה על שאלתו. ופשוט שבימינו שנתנה תורה שבע"פ לכתוב ה"ה משנה ותלמוד ומדרש ואף שאר ספר קודש מוחזק. ודע שיש לתמוה על הברכ"י שבכל אריכת דבריו הביא רק הילקוט ולא הביא מהגמרא שמואל בדיק בספרא.
ונראה לבאר הענין של פסוק לי פסוקיך או שמעון קלא דטלייא בסידרא. הנה בקידושין ל"ג: ר"א ור"י בר זבדא הוו יתבי חלף ואזיל רשב"א וקמו מקמיה, א"ל כלום תורה עומדת מפני לומדיה, ופירש רש"י לפי שעסוקים בדבר הלכה היו קרו לדידהו תורה עצמה ולדידיה קרו לומדיה עכ"ל. ולפיכך סמכו רבותינו על פסוקי תורה של התינוקות שאמרו בהבל פיהם שאין בו חטא דכשאמרו אלו פסוקי תורה היו נחשבים בעיני רבותינו כאלו לקחו עצה מן התורה עצמה אחרי שד"ת שאמרוהו נחשב כתורה עצמה וכמ"ש בגמרא ורש"י קידושין הנ"ל."
חשוקי חמד זבחים דף סב עמוד א
הרב זילברשטיין נשאל אם להכריע על שידוך על פי פסוק (שנזדמן בעלייתו של השואל לתורה). הפסוק הזכיר לשואל את דברי חז"ל שהנושא אישה יבדוק באחיה, ועל פי זה השואל רוצה להכריע [הוא כבר ידע לפני כן שאחיה מופלג בתורה ובמידות טובות, אבל זה לא הספיק לו כדי להכריע… אורי].
הרב זילברשטיין ענה שכך נכון לעשות. הוא הביא את הרמ"א ואת החיד"א, וכן את החת"ס ואת המעשה בחוות יאיר, והוסיף בשם הרב אברמסקי שבעלייה לתורה יש רמז לאדם על מאורעות חייו.
ועוד סיפר שכששאל את הרב קנייבסקי, הלה הוסיף שזו כוונת הגמרא כשאומרת 'קרא אשכח ודרש', שהאמורא הגיע לפסוק כבדרך אגב. וסיפר הרב קנייבסקי שהגר"א ערך 'גורל הגר"א' ואמר שאין לחשוש לשידוך אף שהאח יצא לתרבות רעה (הפסוק שיצא היה "לשם שבו ואחלמה", והוא דרש שיש להתייחס לשמו הטוב, 'ואח למה?').
"שאלה סיפר בחור: הוצע לי שידוך עם פלונית. כעת, לאחר שמיצינו את הבירורים, עלי להכריע – האם אסגור את השידוך עמה או לא. ההתלבטות אצלי קשה מאוד, כי מצד אחד יש בה הרבה מעלות, אך מאידך, יש בה גם קצת חסרונות [שאינם נוגעים למדת יראת השמים שלה והקפדתה על שמירת המצוות].
תקופה ארוכה אני מתחבט כיצד לנהוג, ואיני יודע להשית עצות בנפשי. והנה, בשבת האחרונה, פרשת וארא, הוזמנתי לעלות לתורה לעליית שני, [מאחר ואירע שלא נכח כהן בבית הכנסת, העלו אותי לשני על אף שאני ישראל]. לפתע, כאשר הגענו לפסוק: ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (שמות ו כג), צצו ועלו מיד במוחי דברי רש"י הקדוש [על פי הגמרא בב"ב (דף קי ע"א)]: "מכאן למדנו, שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה", [שכן מדוע הוצרכה התורה לציין שאלישבע היתה אחות נחשון, הרי לאחר שכבר כתוב שהיתה בת עמינדב, כבר נדע שהיא אחות נחשון? אלא מכאן באה התורה ללמדנו שהנושא אשה יבדוק תחילה באחיה, לפי שרוב הבנים דומים לאחי האם].
ובכן, אני מתבונן על הפסוק וחושב לעצמי – הן למשודכת זו יש אח יחיד, שהינו מופלג בתורה ובכל מידה טובה, ואם כן, שמא משמיא קיבלתי 'הנחייה' כיצד אכריע בשאלה הגורלית שכה מטרידה אותי.
האם אכן אוכל להשתמש בפסוק זה שהזדמן לי בעלייתי לתורה, או שאין לכך משמעות אלא זה סתם גורל ו'ניחוש'?
תשובה כתב הרמ"א [יו"ד סימן קעט ס"ד]: "מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך", וכתב הש"ך: "משמע שדעת הרב שאפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר, משום דחשיב קצת נבואה". והביא רבינו החיד"א (שיורי ברכה שם אות ו) בשם המהריק"ש, שמצינו ביאשיהו המלך שעשה מעשה על פי פסוק שמצא בספר תורה שגלול היה לפניו, [על פי הפסוק שנגלל לפניו, הסיק שיש לגנוז את הארון, יעויין ביומא (דף נב ע"ב)]. וחז"ל אמרו [בילקוט משלי רמז ריט] "אם ביקשת ליטול עצה – מן התורה הווי נוטל", כי היא חיינו. ומשמע שליטול עצה מן התורה אפשר, על ידי פתיחת התורה לראות פסוק המזדמן, [ויעו"ש בהמשך דברי החיד"א].
ומצינו בעניין זה ב'חתם סופר' (על התורה, דברים עמ' קנז), שכתב לפרש את הפסוק בתהילים (קיט כד) "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי", על דרך מה שמצינו בגמרא (חולין דף צה ע"ב) ששמואל בדיק בספרא [שהיה בודק אם מוצא פסוק טוב או לאו. ויעויין בשה"ג שעל הסמ"ג (לאוין נא) שכתב שדבר זה הוא כעין נבואה], וזהו שנאמר במלך "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז יט), דהיינו, שבספר תורה יקרא כל קורות ימי חייו, והיינו 'אנשי עצתי', על דרך 'בדיק בספרא'.
אמנם, ממשיך החת"ס, אין זה חידוש כל כך, כי זה כעין גורל, אבל מה שיותר נפלא הוא, שכמה פעמים בדרך שעשועי דאורייתא, בלא כוונת מתכוון, מוצא הלומד בשיעור היומי או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו. והנה למשל רבינו יאיר בכרך זצ"ל, הרהר איך יקרא את שם ספרו. שמו היה 'יאיר', ושם זקנתו שגידלתו במסירות היה 'חוה', וחפץ היה להנציח גם את שמה בספרו. והנה, הוזמן הגאון לעלות לתורה, וקראו לפניו את הפסוק: "ויקרא אותם… חוות יאיר עד היום הזה", ובפסוק זה מצא את שם הספר שמשלב גם את שם זקנתו הצדקת וגם את שמו: "חוות יאיר". (יעויין בהקדמתו לחוות יאיר).
בספר 'מלך ביופיו' (עמ' 617) מובא, שרבינו יחזקאל אברמסקי זצ"ל רגיל היה לומר: "יהא כלל זה נקוט בידך: כאשר קוראים לאדם לעלות לתורה, בוודאי רמזו לו משמים, באותה פרשה שקראו לפניו, עניין מסויים ששייך בייחוד אליו". ומסופר שם, שרבינו הגר"י אברמסקי עצמו, לאחר עלייתו לתורה, נהג ללמוד את אותה קריאה שקראו לפניו עם כל המפרשים, וממנה למד רמזים למאורעות השונים שהתרחשו בחייו באותה תקופה.
כשהצעתי את הדברים לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שכן מצינו בכמה מקומות בש"ס שאומרת הגמרא "קרא אשכח ודרש" [חגיגה (דף טו ע"ב), זבחים דף סב ע"א ועוד], והביאור הוא, שהאמורא 'אשכח' קרא, דהינו הגיע לפסוק בדרך 'מציאה' [שבאה בהיסח הדעת. סנהדרין (דף צז ע"א)], ועל ידי מציאה זו שזימנו לו משמיא, הבין כיצד לדרוש את ההלכה.
הוסיף גיסי שליט"א לספר סיפור מופלא: לפני למעלה ממאתיים שנה, היתה בחורה שעמדה להשתדך עם בחור ירא ה'. אלא, שטרם האירוסין, מגלה הבחורה, שלבחור יש אח שיצא לתרבות רעה, רחל.
הבחורה מאוד חששה לגשת לשידוך, מי יודע, חשבה בליבה, שמא רוח הקלקול ועזיבת הדת, תחלחל גם ללב האח המשודך, אולי תשפיע על בניי שיהיו דומים לאח אביהם. והציעה את שאלתה אל אדוננו הגרא.
הגאון ערך 'גורל הגר"א', והפסוק שיצא בגורל היה לשם שבו ואחלמה (שמות כח, יט). פסוק זה מונה את שלושת האבנים שהיו קבועים בטור השלישי של חושן המשפט, אך לענייננו, אמר הגר"א, שיש לפנינו הוראה בדרך רמז בדבר שאלת השידוך, והיינו: "לשם שבו" – יש להתייחס רק לשמו הטוב של החתן עצמו, "ואח למה" – מה איכפת לנו מיהו אחיו של החתן.
נשאל הגר"א: הן הורונו חז"ל לבדוק באחי האם, והשיב: רק כלפי האחים של הכלה אמרו שיש לבדוק בהם, אבל לא באחי החתן.
לסיכום: יש מקום להסתמך על הפסוק בעלייה לתורה בדבר סגירת השידוך. [ועל כל פנים יש להפנות כל שאלה כעין זו להכרעת גדולי תורה]."
דברים נוספים באחרונים
חתם סופר אורח חיים סימן תכח
החת"ס הסביר את המנהג לקרוא לעלייה בקללות דווקא למי שרוצה, ולא בבחירה אקראית של הגבאי: כשזה על פי רצונו אין בזה סימן (שהרי הפסוקים יכולים ללמד כל דבר אם הוא פותח על פי רצונו).
"(שו"ע סעיף ו בהגה) וכן נהגו שלא לקרות אחד בשמו לעלות [לקללות] אלא קורין מי שירצה. יש לפרש על דרך [חולין צה, ב] רב בדק [במברא ושמואל בדיק] בספרא ורבי יוחנן בינוקא, דהוי כעין גורל וסימן, והכי נמי כשקורין בשמו וצריך להעלות על כרחו, יש לומר סימנא מלתא היא. אבל אם ברצונו תליא אין בו ניחוש וסימן, כמו שמלמדין כל הפסוקים שבתורה ושבתנ"ך כרצונו:"
אורחות רבינו הקהלות יעקב א, עמ' תו (במהדורה החדשה, תשע"ד)
הובאה שמועה בשם הגר"ח קנייבסקי על אביו, ש'לא אהב' שעושים את 'גורל הגר"א'.
"שמעתי מהגרח"ק שליט"א שאביו מו"ר זצוק"ל דעתו לא היתה ניחא לעשות את גורל הגר"א מתרי טעמי: [א] לא יודעים בדיוק איך לעשותו [ב] שאין לסמוך על גורלות (תמים תהי' עם ד' וכו')."
קונטרס שערי שיח, תשובה שצג
הרב קנייבסקי (תשע"ד) כותב ש'לכאורה' לא ראוי למצוא רמז כיצד לנהוג על ידי פתיחת ספר.
"שאלה: המסופק באיזה ענין האם מותר לו לפתוח ספר כדי למצוא רמז למה שיעשה או"ד אסור [משום דמיחזי כניחוש].
תשובה: לכאו' אין ראוי."
הסבר רעיוני
אגרא דכלה בראשית פרשת בראשית, 'ויאמר אלקים יהי אור'
ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה'בני יששכר') מסביר שבתורה גנוז אור מיוחד, שהוא האור הראשון של העולם (הוא עוסק בכך שם בהרחבה, ולא הובא כאן), ולכן על ידי ההתבוננות בתורה יכול אדם לדעת עתידות. כך הוא מסביר את דברי המדרש על נטילת עצה מן התורה, ומוסיף שזה הטעם ששאלו פסוק לי פסוקך.
"א"ת האו"ר בגימטריא בתור"ה ובגימטריא תרי"ג, לרמז שעל ידי התורה והמצות נהנין מן האור הגנוז, כי בתורה נגנז האור הגנוז, והנה במדרש רז"ל [פסיקתא דר"כ פי"ב] אם בקשת לטול עצה מן התורה הוה נוטל, היינו להסתכל בפסוקי התורה לידע איך יתנהג, כי באור הראשון היה אדם צופה ומסתכל בו מסוף העולם ועד סופו [חגיגה יב א], והוא גנוז וגניזתו בתורה, על כן על ידי הראיה בתורה יכול האדם לידע עתידות. וזהו גם כן טעם הראשונים ששאלו לתינוק פסוק לי פסוקך."
בני יששכר מאמרי חודש סיון מאמר ה – מעלת התורה
"יא) בילקוט משלי [רמז תתק"ס] אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוה נוטל. וכתבו ז"ל בפירוש זה המדרש היינו לפתוח ספר לראות פסוק המזדמן, עיין סוף ספר דבש לפי [מערכת ת'], והנה לפי"ז קשה למה הוצרכו בדורות התנאים והאמוראים לשאול לתינוקות פסוק לי פסוקך הוה להו להביט בעצמם בספר, יש לומר, בימיהם לא היו דפוסים והיו נכתבים תנ"ך בקדושה בגלילה לא היו רוצים לטלטל כתבי הקודש בשביל צרכיהם.
ועוד נ"ל פירוש המדרש הנ"ל, אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוה נוטל, היינו כל מה שהאדם לומד בכל יום יכול להתבונן עצה בכל עניניו כדת מה לעשות."
רפדוני בתפוחים – אגדה ומוסר ב, עמוד רמו
הרב שלמה אריאלי (תשע"ג) כותב כך גם הוא, על פי דברי הגר"א שהכול רמוז בתורה, שזה הבסיס ל'נטילת עצה' מהתורה, והוסיף שזו גם כוונת המהריק"ש שכתב שמותר כי התורה 'היא חיינו'.
"וזה לשון הגר"א ז"ל בפירושו על ספרא דצניעותא פ"ה ד"ה והכלל וז"ל והכלל כי כל מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל… (וכל פרטי הפרטים וכו') עכ"ל. וזהו יסוד הענין ליטול עצה מן התורה משום שבתורה נרמזו כל מאורעות בני אדם וע"י שמאמין בדבר ומחפש עצה בתורה זוכה שהתורה מאירה לו ומוצא בה את תשובתו על דרך שאמרו בסנהדרין דצ"ט ב' הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר ע"ש ברש"י. ולכן אין בזה משום משתמש בדברי תורה וגם לא חסר בתמים תהי' עם ה' אלקיך, ואדרבא זהו התמימות שמאמין שהכל נרמז בתורה ואינו מחפש את העצה במקום אחר, וזהו שכ' המהריק"ש הנ"ל בתוך דבריו "כי היא חיינו"."
משכנות הרועים אות ג סימן ז (הובא לעיל)
כתב שטעם האיסור בגורל הוא כמו באסטרולוגיה, שזה מסיר את הביטחון מהקב"ה.
השאלה עוסקת בצירופי אותיות בפתיחת תנ"ך, והמסקנה היא שזה מותר מפני שהוא פותח בתורה.
"איברא דטעמא דקרא לאסור שאלה בכלדאי משום דכתי' תמים תהיה ופי' רשב"ם ז"ל שם וז"ל להיות בוטח בו בכל קורות ומולדות הבאות לו עכ"ל לפ"ז מ"ל גורלות מ"ל חכמות משפט המערכה מצות המלך היא לשים הבטחון בו ולא בזולתו וכאותה שאמרו בפ"ק דברכות דף י' ובס"פ מקום שנהגו חזקיה מלך יאודה גנז ספר רפואות והודו לו חכמים וקרי ביה והטוב בעיניך עשיתי ופרש"י ז"ל כדי שיבקשו רחמים לפי שלא היה לבם נכנע שמתרפאין מיד עכ"ל."
המקלים בסוגיית ניחוש וסימן הקלו מפני שאין בכך הסרת בטחון מהקב"ה
כך כתב בהוראה ברורה (ושם בשער הציון פב), והפנה לספר 'תפילה למשה' שכך כתב, וכן ל'מרכבת המשנה', שיישב את דעת הרמב"ם בעניין אליעזר ויהונתן, שלא חטאו כי סמכו על הקב"ה שימלא את בקשתם ולא על הסימן.
באופן כללי, נדמה שזה לא כל כך הכיוון שם (ולכן הראשונים מתקשים בעניין אליעזר ויהונתן, ובכך ש'רב בדיק במברא').
איני מעמיק בכיוון זה, כי הוא חורג מגבולות הדיון בסוגיה זו.
תפלה למשה (הרב משה לוי) ג יט, ב
"… ועלה במחשבה לחלק בין סימן שאדם עושה לעצמו ומתנהג על פיו שאין בו משום נחש שמן הסתם הוא מתפלל להשי"ת שהסימן יהיה אמיתי ושהשי"ת יורהו את המעשה אשר יעשה או לא יעשה על פי הסימן דקבע לעצמו ונמצא שאין בזה חסרון בבטחון בהשי"ת ולא דמי למי שאירע לו איזה מקרה וקובע על פי אותו מקרה אם יצליח אותו היום בעסקיו או לא שמסיר בטחונו מהשי"ת ומתנהג כמנהג אומות העולם שמנחשים על פי מקרים שיארעו להם. שוב מצאתי שחילוק זה נפתח בגדולים ונחלקו בו הרמב"ם והראב"ד…"
מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות עבודה זרה פרק יא, ד
"וכן המשים סימנים. עי' בהשגות ובמגדל עוז בשם התוס' ובכ"מ בשם הר"ן ובלח"מ. ולי נראה דרבנו אחז לשון הש"ס כל נחש שאינו סומך עליו כאליעזר וכו' שתלו בטחונם על הסימן אינו נחש דאין איסור אלא א"כ המנחש מאמין וסומך דעתו על הסימן. אמנם הצדיקים הללו לא סמכו עצמם על הסימן אלא סמכו עצמם על צדקתם שרצון יראיו יעשה והסימן הוא לאות שהאל ימלא משאלותם והוא כעין השאלה באורים ותומים ומפורש באליעזר שהתפלל ה' אלקי אדני אברהם אם ישך מצליח וגו' וכן יהונתן אמר יעשה ה' לנו וגו' וזה לנו האות וגו' ומסתמא התפלל תחלה הרי שבטחו ע"י האות בהקב"ה ששמע בקולם והראה להם הסימן וסרה תלונת הראב"ד."
[1] בגמרא לא מוזכר שהפסוק נזדמן לו באקראי או באופן דומה, אלא רק שהוא ראה אותו.
הוריות יב, א
"ומי גנזו? יאשיהו מלך יהודה גנזו, שראה שכתוב בתורה: יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', צוה וגנזום, שנאמר: ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל".
יומא נב, ב
"ומי גנזו – יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו – ראה שכתוב גיולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך עמד וגנזו, שנאמר…".
רש"י יומא נב, ב
"יולך ה' אותך – ודאג שמא יגלה לבבל".