ארכיון הקטגוריה: פרק יג – חג השבועות

יא – קריאת עשרת הדיברות והאם לימוד לכבודם

יא,א – טעם עליון וטעם תחתון

יש להוסיף על מה שכתבתי, שטעם עליון תואם את החלוקה לפרשיות, שבין כל דיבור ודיבור יש פרשה סתומה, היינו רווח של תשע אותיות באמצע שורה. ובאופן כללי חלוקת הפרשיות נחשבת חלוקה גדולה יותר מהחלוקה לפסוקים, שאין לה סימן בתורה שבכתב.

טעם המנהג לקרוא בחג השבועות בטעם עליון, כתב בשו"ת משאת בנימין ו', שקריאה זו דומה למעמד הר סיני, וכדי לדמות את קריאתנו למעמד זה, הרינו צריכים לקרוא כל דיבור ברצף בלי להפסיק באמצע, ולחלק בפסוק שיש בו כמה דיברות בין כל דיבור ודיבור, ועי"ז נראה שאנו שוב שומעים מפי הגבורה כל עשרת הדיברות כל דיבור ודיבור בפני עצמו. עוד כתב שם שקוראים 'אנכי' ו'לא יהיה' כדיבור אחד, הואיל ונאמרו שניהם בדיבור אחד.

מנהג כל הספרדים לקרוא תמיד בציבור בטעם עליון, ורק היחיד שקורא לעצמו קורא בטעם תחתון (כה"ח תצד, כ). והתימנים נוהגים אפילו בקריאת היחיד לקרוא בטעם עליון.

ולגבי מנהג אשכנז ישנם חילוקי דעות. למשאת בנימין ו', רק בחג השבועות קוראים בטעם עליון, אבל בפרשת השבוע ביתרו ובואתחנן בטעם תחתון. ויש אומרים שתמיד צריך לקרוא בטעם תחתון, שכן לדעתם צריך להיצמד תמיד לחלוקת הפסוקים (ר' שלמה זלמן הנאו, שחי לפני כשלוש מאות שנה ונולד בגרמניה, בספרו 'שערי תפילה' סי' שכה. וי"א שכך הוא מנהג הגר"א, וכן מנהג ר' חיים מבריסק). ויש אומרים שתמיד קוראים בטעם עליון (כך גם עולה מתשובת החתם סופר יו"ד סי' רס. וכן העיד רבי יוסף ב"ר משה תלמיד ה'תרומת הדשן' בספרו 'לקט יושר' עמ' 30). ובשועה"ר תצד, יא, ובאו"ה תצד, א, 'מבחודש' הוזכרו שני מנהגים, האחד לקרוא בטעם עליון רק בחג השבועות, השני לקרוא בטעם עליון בכל קריאות התורה. ולמעשה כך הוא המנהג הרווח כיום.

יא,ב – עמידה בקריאת עשרת הדברות

בקהילות רבות נוהגים לעמוד בקריאת פרשת עשרת הדברות זכר למעמד הר סיני וקבלת התורה באימה ויראה, ואמנם לא מצאנו מקור למנהג בדברי חז"ל או ברוב הראשונים, מכל מקום ראשונים בודדים הזכירו אותו.

הרמב"ם (שו"ת בלאו רסג) התנגד למנהג: "וכך היה ראוי לעשות בכל מקום שמנהגם לעמוד צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה, שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד, ומן הראוי לסתום כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה". וזה על פי ברכות יב, א, שבקשו לקבוע קריאת פרשת עשרת הדברות עם ק"ש כל יום "אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים". וכ"כ כמה אחרונים להתנגד למנהג: רבי חיים פלאג'י (ספר החיים); אמת ליעקב (לר"י אלגאזי ז, ה); ובדורינו התנגד בתוקף הגרע"י (יחו"ד א, כט; ו, ח, אמנם הסכים שאם נמצאים בבית כנסת שכולם עומדים, יקדים לעמוד מתחילת הפרשה או העלייה כדי שלא יראה כמזלזל בעשרת הדברות).

לעומת זאת, כתב החיד"א (טוב עין יא) שמאחר שנהגו לעמוד, אסור לשבת, "שאע"פ שאין חיוב מן הדין לקום, כיון שנהגו שם כל העם לעמוד, נעשה חיוב על הכל, שאם לא יעמוד נראה בעיני ההמון כמזלזל ח"ו". וכ"כ אחרונים רבים לקיים את המנהג, מטעמים שונים: אין חשש תרעומת המינים כשיש טעם ברור לעשיית שינוי בעשרת הדברות (דבר שמואל רעו); חשש תרעומת המינים קיים רק בעצם קריאת עשרת הדברות כל יום, ולא על אופן קריאתה (מטה יהודה או"ח א, ו); נהגו לעמוד בפרשיות נוספות כגון שירת הים (אג"מ או"ח ד, כב); בזמן הזה אין הצדוקים מצויים (בצל החכמה ה, א, ז, בשם שערי רחמים). וכ"כ למעשה ישכיל עבדי (ב, א; ז, א); אג"מ (או"ח ד, כב); צי"א (יז, כו, והביא עוד מקורות שכך הוא המנהג); בצל החכמה (ה, א, ז); שמ"ש ומג"ן (א, או"ח נז), והוסיף שראוי לחזק את המנהג שהוא מוסיף אימה וכבוד לתורה. ובספר דברי שלום ואמ"ת א, עמ' 166, הביא מקורות רבים לחיזוק המנהג הספרדי הקדום ומנהג צפון אפריקה.

פורסם בקטגוריה פרק יג - חג השבועות | עם התגים | כתיבת תגובה

יב – מגילת רות

יב,א – מקור וטעם המנהג לקרוא רות בשבועות

מנהג קריאת המגילות במועדים נתבאר לעיל ב, י, ובהרחבות שם. ולגבי הטעם לתקנת קריאת רות בחג השבועות דווקא, מובא בילקוט שמעוני רות רמז תקצו: "מה עניין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני, וכן הוא אומר: חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלוהים. אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים, אבל כשהם עניים הם מתעסקים בי והם יודעים שהם רעבים ושפלים, שנאמר נתן הסכל במרומים רבים ועשירים בשפל ישבו". וכן הוא במדרש זוטא רות א. כיוצא בזה אמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, רות פרק ד): "ולמה קורין ספר רות בעצרת בזמן ירידת התורה, ללמדך שלא ניתנה התורה אלא על ידי ייסורין…" וההמשך כבילקו"ש.

כהמשך לזה כתב החיד"א בספרו שמחת הרגל (רות לימוד ג'), שקריאת רות נועדה ללמד ש"כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני" (אבות ד, ט). והעניין, שנדרשת מסירות מלומדי תורה בתחילת תלמודם. וכמו רות שהתחילה בעוני וסיימה כשהיא רואה את צאצאיה דוד ושלמה במלכותם, כפי שאמרו חכמים ב"ב צא, ב: "זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר: (מלכים א, ב, יט): וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ, וא"ר אלעזר: לאמה של מלכות".

עוד אמרו מפני שסיפור מגילת רות היה בימי קציר חיטים, וכ"כ במחזור ויטרי, ובספר המנהיג הל' החג נ"ח, ואבודרהם.

עוד אמרו מפני שקבלת התורה של ישראל במעמד הר סיני כמו גיור, ולכן קוראים על רות שהתגיירה. וכ"כ באבודרהם.

עוד אמרו מפני שדוד נסתלק בחג השבועות, ובו מסתיימת מגילת רות. וכ"כ בבכור שור ב"ב יג, א; ברכ"י תצד, יא. ובפרי צדיק לחג השבועות יט, ביאר שעניין דוד קשור לגילוי תושבע"פ והתשובה, וזה המשך גילוי התורה שבכתב. ועוד שם באות כג, שעל כן בחו"ל קוראים את מגילת רות ביו"ט שני, שדווקא בבחינת הגלות צריך יותר לתיקון של רות ודוד.

עוד אמרו, שהתורה עיקרה חסד, "דרש ר' שמלאי: תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים…" (סוטה יד, א), וזה מה שלומדים במגילת רות, כפי שאמרו (רות רבה, וילנא, ב, יד): "אמר ר' זעירא: מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".

כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה ח"ב עמ' שה): "אי אפשר לעולם לסבול את האור של שיר השירים בשבועות, מוכרחים להסתיר את גודל היקר ברות". ונראה שכוונתו, שהיה מקום לקרוא שיר השירים, שכן יום מתן תורה כיום חתונה שבין הקב"ה וכנסת ישראל, אלא שהדבר עמוק ונורא עד שצריך לתאר את גדולתו בהופעתו בעולם הזה, במעשי החסד שברות, שמהם נמשך קיום התורה על ידי דוד ושלמה.

יב,ב – זמן קריאת רות

מנהג אשכנז לקרוא המגילה לפני קריאת התורה, כמובא במחזור ויטרי אות שיב, וברוקח. ויש שואלים היאך מקדימים את הכתובים שפחות מקודשים לתורה. ותירצו שהואיל ואין חובה לקוראה אלא רשות, אין זה נחשב שני חיובים שווים שיש להקדים את המקודש. אפשר להוסיף שגם אין זמנה דווקא שם, וגם מצד זה אין פגיעה בכך שמקדימים אותה, שאין מקדימים אותה מפני עדיפותה. וכן מסופר על הגר"א שפעם כשנחלש דחה את קריאת רות לשעת המנחה. עיין בספר מועדים לשמחה ו, עמ' תסב-תסג, שמביא דיון אם אפשר לקרוא רות בלילה.

מנהג ספרדים ותימנים לקרוא את רות סמוך למנחה. ורבים כתבו לקוראה אחר האזהרות, ויש שקוראים אותן סמוך למנחה ויש שקוראין בשחרית. ואם קראו את רות בסוף התיקון אין צורך לחזור לקוראה. ועיין הרב אליהו מאמר מרדכי למועדים וימים עמ' 181; עלי הדס עמ' 613; נתיבות המערב, עמ' רו; ולגבי מנהג תימן – כנסת הגדולה ב, עמ' שכז; עריכת שלחן תצד, יא.

ואצלנו בישיבה, בני כל העדות קוראים את רות אחר המנחה, מפני שאין רוצים להאריך בתפילת שחרית בעת שעייפים. ונראה שנכון שאחד הנוהגים כגר"א יברך, ויצאו כולם ידי חובתם מספק.

פורסם בקטגוריה פרק יג - חג השבועות | כתיבת תגובה

יג – קישוט בית הכנסת

יג,א – קישוט בית הכנסת

בפשטות נראה שהתנגדותו של הגר"א למנהג הנחת אילנות, שאותו הביא המ"א תצד, ה, מפני שהוא דומה למנהג הנוצרים שמניחים עץ אשוח בחגם. וכך ביאר רשז"א, אבל לענפים לא התנגד (עלהו לא יבול עמ' קפד). וכך מסרו בשם הרב ישראל יעקב קנייבסקי (אורחות רבנו ב, עמ' צט). אמנם המקובל לומר שהגר"א התנגד לכל המנהג. וכן נוהגים בפועל ההולכים בדרכו, שגם ענפים ועשבים אינם מניחים, כמובא בערוה"ש תצד, ו; אג"מ יו"ד ד, יא, ה. וכן מובא בהלח"ב יא, שבהרבה ישיבות ובתי כנסת של ליטאים אין נוהגים לקשט בענפים ועשבים.

והיה מנהג להניח עשבים על הרצפה, כמובא במהרי"ל הל' שבועות, ותמה הרב ישראל יעקב קנייבסקי (אורחות רבנו ב, עמ' צט), מדוע אין ממשיכים במנהג זה, שאליו הגר"א לא התנגד. וצריך לומר שהמנהג היה כאשר הרצפה לא היתה מרוצפת במרצפות, ולכן גם הנחת העשבים על הקרקע נחשבה כקישוט בית הכנסת. אבל כיום שהכל נוהגים לרצף (עיין שו"ע שלז, ב, באו"ה 'ויש'), הנחת עשבים על הרצפה אינה לכבוד בית הכנסת. ועיין בהלכה, שהדגשתי שעיקר המנהג הוא לכבד את בית הכנסת לכבוד התורה. ולכן כל שאין בו כבוד וקישוט הוא בניגוד למנהג. ועל כללי ופרטי המנהג עיין ב'מנהג אבותינו בידינו' מועדים ח"ב פרק כו, ובספר 'מועדים לשמחה' חלק ו' סימן יב.

יג,ב – כבוד התורה ומעשה בחתם סופר

כתוב בספר מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש (ח"א אות קב), שבנוסף לקישוט ארון הקודש והבימה, נהגו להניח בבית הכנסת לפני מקומו של כל חבר או פרנס שושן אחד, ומי שנקרא 'מורינו' ב' שושנים, ולאב בית דין הרבה שושנים, כפי שירצה השמש.

כתב בספר חוט המשולש עמ' קכח: "שמעתי כי בכל חג השבועות כאשר לכבוד יום טוב נתפאר בית אלוקינו על ידי עשבים אשר ריחם הטוב נודף ואילנות שונות, ועל מקומו של זקיני (החת"ס) זצ"ל בבית הכנסת נהגו לעשות כילה מיוחדת מענפי אילן ומיני עשבים. ופעם אחת קרה, שגבאי אחד של בית הכנסת העביר המנהג הנ"ל ולא הניח לעשותו. וכאשר בא זקיני זצ"ל לבית הכנסת בליל יו"ט וראה שנשתנה הלילה הזה מכל לילי חג השבועות, הרע לו מאד על הגבאי ההוא, ומצא הקפידה מקום לחול עליו, ולא השלים שנתו ר"ל". ובספר צנא מלא ספרא (עמ' קפד) נדפסה הערת רבי אברהם פולק מבאניהאד שכתב על גליון חוט המשולש שלו: "לא כך היה המעשה, וח"ו לא גרם משה רבנו הסתלקות נפש מישראל וכו', אלא שבאותו יו"ט ממש נשרף ביתו של הגבאי, ואמר רבנו: הוא לקח ממני את ביתי, על כן גם הש"י לקח ממנו את ביתו. אם כך שפך חמתו על עצים ואבנים".

ואף שמסתבר שגם החתם סופר מסכים שאין חובה לקיים מנהג זה, כפי הנראה הגבאי נטה לרפורמים ולכן "העביר המנהג הנ"ל ולא הניח לעשותו", ועל כך הקפיד החת"ס. ויתכן שרק את מקומו של החתם סופר לא קישט, ופגע בכבוד התורה.

פורסם בקטגוריה פרק יג - חג השבועות | עם התגים | כתיבת תגובה

טו – ששת הימים שלאחר חג השבועות

טו,א – ששה ימים שלאחר חג השבועות

עיין בפס"ת תצד, ט, 51, לעניין תענית והספד. ולעניין תענית של חתן וכלה שנוהגים אשכנזים וקצת ספרדים, במ"ב תקעג, ז, ופס"ת תקעג, א. ולמעשה בשעת הצורך מקילים לחתן וכלה בימים אלו.

פורסם בקטגוריה פרק יג - חג השבועות | כתיבת תגובה