ארכיון הקטגוריה: פרק ד – ארבעת המינים

יא – חסרון וכתמים

יא,א – טעם פסול ניקב

כל פסול ניקב אינו אלא ביום הראשון (שו"ע ורמ"א תרמט, ה). וטעם הפסול מפני שאינו תם ושלם, והתורה אמרה ולקחתם, ודרשו חכמים (סוכה לד, ב) לקיחה תמה ושלמה. וכ"כ רש"י (לו, ב, 'ומשנינן'); תוס' (לד, ב, 'שתהא'); ר"ן (יח, א); רי"ו (ח, ג); ושועה"ר (תרמח, יד). וכן נראה מהטור תרמט, שהתיר אתרוג שניקב בשאר ימים, אע"ג שלשיטתו פסולי הדר פסולים כל ז'.

ולדעת הריטב"א (כט, ב, 'נמצינו'), פסול ניקב משום 'הדר'. וכ"כ רדב"ז (ה, נ), והלכות קטנות (ב, רכא).

למעשה אתרוג שניקב כשר בשאר ימים, שלרובם המכריע של הפוסקים פסול ניקב משום שאינו תם, והוא פסול רק ביום הראשון. וגם אם נאמר כסוברים שהוא פסול משום הדר, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים פסול הדר הוא ביום הראשון בלבד. ואף הריטב"א סובר כן. וכ"כ חזו"א (קמז, ה); וכשרות ארבעת המינים (עמ' מא-מב).

יא,ב – דין ניקב וחסר

משנה לד, ב: "נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא – פסול… ניקב ולא חסר כל שהוא – כשר". גמרא לו, א: "תני עולא בר חנינא: ניקב נקב מפולש – במשהו, ושאינו מפולש – בכאיסר". ונחלקו הראשונים אם דברי עולא בר חנינא מוסבים על הנאמר בראש המשנה או על הנאמר בסוף המשנה.

לדעת רש"י (לו, א, 'תני'), רמב"ם (ח, ז), ורא"ש (ג, יח), דברי עולא בר חנינא מוספים על הסיפא של המשנה שאמרה: "ניקב ולא חסר כל שהוא – כשר", ובא ללמד שהוא כשר בתנאי שהנקב אינו מפולש ואיננו רחב כאיסר. אבל, אם הוא נקב מפולש, או שהוא נקב הרחב כאיסר (רוחבו 19 מיל') – גם כשאין חסרון באתרוג פסול. וכ"כ רוקח (סי' רכ); או"ז (סי' שט); הגה"מ (ח, מ) בשם רבנו שמחה; ארחות חיים (הל' לולב טז); וטור.

ולדעת ר"ח וראב"ד (השגות, ח, ז), דברי עולא בר חנינא מוסבים על הרישא של המשנה שאמרה: "ניקב וחסר כל שהוא – פסול", ובא ללמדנו שהפסול הוא רק כאשר יש שם חסרון. אם הנקב מפולש, גם חסרון כלשהו פוסל. ואם אינו מפולש, פוסל רק אם חסר כאיסר. וכ"כ יראים (סי' תכב); תוספות רי"ד (לו, א, 'תני'); רא"ה (לו, א, 'ניקב'); וריטב"א (לו, א, 'תני').

בשו"ע תרמח, ב, הביא את הדעה הראשונה בסתם, ואת השנייה בי"א. והלכה כדעה ראשונה. ובשעת הדחק מקילים כשנייה, ולשו"ע אין מברכים ולרמ"א מברכים (רמ"א ומ"ב יב).

ומהו מפולש? לבה"ג, רש"י (לו, א, 'תני') וראב"ד – מצד לצד. לר"י, רא"ש ור"ן (ע"פ הבנת ב"י וט"ז ו) – עד חדרי הזרע. ומחמירים כדעה שנייה, ובשעת הדחק מקילים ואף מברכים (מ"ב יד).

נעץ מחט עד חדרי הזרע ולאחר שהוציאה לא ניכר שהיה שם נקב, גם לדעה המחמירה האתרוג כשר, מפני שאין מחמירים באינו חסר אלא כשהנקב ניכר (רש"ש, לו, א). ובזה מתורצת קושית האחרונים על הדרך שבה בודקים אתרוג יבש (עיין מ"ב תרמח, ג).

ניקב בעובי הקליפה הפנימית מעוקצו כלפי חוטמו, בלא שנכנס לחדרי הזרע, אע"פ שניקב מצד לצד – אינו מכלל נקב מפולש (ט"ז ס"ק א; מ"ב ס"ק ג).

יא,ג – חסרון שנגרם מקוץ שהגליד

רמ"א תרמח, ב: "ונהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי קוצים, אע"פ שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתן (תה"ד סי' צ"ט); מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים תוך הנקב, פסול לסברא הראשונה אע"פ שאינו מפולש". כלומר אם החסרון הגליד – כשר, לא הגליד – פסול לדעה הראשונה.

בלעטל שנבקע, ובין החריצים מראה ירוק מבריק – סימן שהגליד לגמרי. ואם הוא ירוק מט, יש לחשוש שלא הגליד, ודינו כספק חסר שכשר (ארבעת המינים למהדרין עמ' תעא). והבלעטל עצמו הוא גלד כשר.

יא,ד – ספק חסר

ספק חסר כשר, שיש בזה ספק ספיקא: א' אולי הלכה כסוברים שרק כשחסר כאיסר פסול, ב' ואם הלכה שחסר כל שהוא פסול, אולי אינו חסר (ט"ז תרמח, ה; שועה"ר י; מ"ב יא; כה"ח יט).

כתב בספר ארבעת המינים למהדרין עמ' רפז, שהכל לפי מה שנראה לעין רוב בני אדם, שאם נראה חסר – חסר, ואם ספק חסר – ספק. וכתב שהחזו"א לא הסתכל אף פעם בזכוכית מגדלת, אלא הורה לפי מה שנראה בעין. אמנם כתב שם בעמ' רצח, שאם נראה לו סימן של בעיה ואינו יכול להבחין מהי, צריך להסתכל בזכוכית מגדלת, וכתב בשם דודו הרב עדס, שמשקפיים הם דרך הראייה כיום, וממילא גם זכוכית מגדלת. ע"כ. וכפי הנראה כוונתו, שבמקום שיש ספק, כיוון שזכוכית מגדלת נחשבת כדרך ראייה, צריך לבדוק בעזרתה אם יש חסרון או לא. ואין נראה, מפני שדרך הראייה במשקפיים ולא בזכוכית מגדלת. אלא כפי שחז"ל לא חייבו זכוכית מגדלת כך גם היום אפשר לקבוע כשרות ד' מינים בראייה רגילה. אמנם מי שרגיל לראות במשקפיים, ובלא משקפיים אינו רואה היטב את המראות הקרובים, אינו יכול להכשיר אתרוג בלא משקפיים, מפני שהדין נקבע על פי ראייה רגילה. עוד יש לציין, שבדרך כלל גם בעזרת זכוכית מגדלת אי אפשר להכריע ספק, אם יש חסרון או נקב בלא חסרון.

יא,ה – חזזית ובלעטלאך

משנה סוכה לד, ב: "עלתה חזזית על רובו… – פסול". ובגמרא לה, ב: "עלתה חזזית. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו; לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות – כשר. אמר ליה רבא: אדרבה, בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר, ופסול. אלא אי אתמר אסיפא אתמר: על מיעוטו – כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו. לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות – הוה ליה כמנומר, ופסול. אמר רבא: ועל חוטמו, ואפילו במשהו נמי פסול".

רש"י: חזזית "כמין אבעבועות דקות". ובאגודה (סוכה סי' כג) ביאר שהוא נראה כמו שחין. והוא נובע מחולי (ר"י לוניל סוכה לה, ב). וכ"כ בשו"ת המבי"ט ג, מט. ובספרי ימינו כתבו שהוא נראה כעין פצע מוגלתי. וכתב בספר 'כשרות ארבעת המינים' עמ' נד, שחזזית כמעט ואינה מצויה.

כתב בשו"ע תרמח, יג: "חזזית הוא כמו אבעבועות, ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מאתרוג".

אבל 'בלעטלאך' שנגרמים משריטות של ענפים ועלים אינם פוסלים, וכפי שכתב הרמ"א שם: "ולכן יש להכשיר אותו חזזית שקורין בל"א מו"ל, לפי שאינן גבוהים משאר האתרוג (מהרי"ל); ויש מי שכתב דיש להכשירם מטעם דנחשבים מראה אתרוג, מאחר דרגילים להיות הרבה כך (ת"ה סי' צ"ט)". ולכאורה לדעת מהרי"ל היה צריך להחמיר שאם הכתם שנגרם מהעלים גבוה ובולט – פסול. ובמ"ב נ' כתב שיש להקל בזה רק בשעת הדחק. ומ"מ גם למחמירים הכוונה שיהיה ממש גבוה, ולא שירגיש ביד את החספוס (וכ"כ בארבעת המינים למהדרין עמ' שסה, וכתב שהר"ן קרליץ הסכים לדבריו).

ונראה שמעיקר הדין דעת רוב ככל הפוסקים שבכל אופן 'בלעטלאך' כשר, מפני שטעמו של תרומת הדשן עיקר, שכל שהוא דרך גידולו של האתרוג, לא יתכן שיהיה פסול. וכ"כ לבוש (תרמח, יג), ושועה"ר (תרמח, כג). ולדעתם גם אם הבלעטלאך גבוה ועל חוטמו יש להכשיר את האתרוג גם שלא בשעת הדחק. אמנם למעשה רבים כתבו שרק בשעת הדחק יש להכשיר בלעטלאך גבוה (א"ר כה; שע"ת כג; בכורי יעקב לח; מ"ב ז). אולם נראה שאין לדקדק בזה, וכל שלא ברור שהוא בולט יש להכשיר לכתחילה, ורק כשהבלעטלאך בולט ממש, יש לחוש לכתחילה ליטול אתרוג אחר.

יא,ו – גודל החזזית והכתם שפוסל בחוטם

כתב בשו"ע תרמח, ט: "ואם על חטמו אפילו כל שהוא פסול, וחטמו היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו". והטעם מפני ששם הוא נראה יותר. וכתב בשועה"ר כב: "והוא שיהיו נראין לעין כשאוחזו בידו ולא שיהא צריך להשים עין עיונו עליהם עד שיראם". וכן כתב לפניו המבי"ט ג, מט, לא נקרא כל שהוא "אלא כשנראה לכל אדם".

כתב בארבעת המינים למהדרין עמ' שעט, שהורה ריש"א שאם הקונה אתרוג לא שם לב לכתם שבחוטמו, וכשבא לביתו גילה אותו – כשר, שאם בזמן הקניה או קבלת האתרוג לא ראה אותו, משמע שאינו נראה בראיה שטחית.

יא,ז – גודל החזזית והכתמים השחורים שפוסלים מדין מנומר

כתב בשו"ע תרמח, י: "יש אומרים דהא דבב' ובג' מקומות פסול, היינו דוקא כשנתפשט הנימור ברובו אף על פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט; אבל במיעוטו, כגון שכולם מצד אחד של אתרוג, כשר. ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד".

עיין בארבעת המינים למהדרין עמ' שצג-שצה, שהראה תמונות של אתרוגים שיש עליהם שני כתמים קטנים שחורים בצד אחד של האתרוג, וכתב שלמ"ב תרמח, מב, עפ"י לבוש וא"ר – כשר, הואיל ואינו מתפשט על רובו, וכדעת יש אומרים הראשון בשו"ע תרמח, י. ובכה"ח עד, כתב עפ"י שועה"ר כ, שיש לחוש ליש אומרים השני שמחמיר, ואף בשעת הדחק אין לברך על אתרוג זה. ונלענ"ד שאין הכוונה לאסור בכתמים קטנים כאלה, שכן כתב בשו"ע תרמח, י, שהאיסור במנומר "אע"פ שבשטח החברבורות הוא מיעוט", ואם מדובר בנקודות קטנות, לא היה צריך לכתוב כך, אלא היה צריך לכתוב שהנימור פוסל אפילו הוא מועט מאוד. לפיכך נראה שמדובר בכתמים גדולים, שאם לא כן אין כאן מנומר, שכן מנומר הוא כאשר שטחים שלמים מוכתמים. וצ"ע.

יא,ח – כתמים חומים

כתמים חומים אינם פוסלים, כ"כ בחיים וברכה תרמח, שב. אמנם כתב שחום הנוטה לשחור, עד שקשה להכריע אם הוא שחור או חום, פסול כדין שחור. והביאו בכשרות ארבעת המינים עמ' יג. וכ"כ בארבעת המינים למהדרין עמ' שצט.

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים | עם התגים | כתיבת תגובה

יב – מדיני האתרוג

יב,א – אתרוג שחור

משנה בסוכה לד, ב: "אתרוג הכושי פסול. והירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל". ושם בגמ' לו, א: "אמר מר: אתרוג כושי פסול. והתניא: כושי – כשר, דומה לכושי פסול! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין – דומה לכושי תנן. רבא אמר: לא קשיא, הא – לן והא – להו". לרש"י, אביי מבאר, שאתרוג כושי שגדל בארץ כוש, כשר, ואתרוג שגדל אצלנו ודומה לו – פסול, כי השתנה מטבעו. ורבא מוסיף, שאתרוג כושי כשר רק באיזורים שהוא מוכר. אבל לרי"ף ורמב"ם (לולב ח, ה), לאביי, מה שאמרו במשנה אתרוג כושי כשר, הוא שיש לו גוון כהה במקצת, ודומה לכושי פסול, היינו שהוא שחור לגמרי. ורבא מוסיף, שגם כהה במקצת כשר רק במקומות שהוא שכיח שם ולא במקומות שאינם מכירים סוג אתרוג כזה.

וכן נפסק בשו"ע תרמח, יז: "מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחורות מעט, כשרים; ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום". ובהלכה כתבתי סתם שאתרוג שחור פסול, כי אין מצויים אצלנו שחורים ושחורים במקצת, וממילא אצלנו הוא פסול.

יב,ב – ירוק ככרתי

לגבי הירוק ככרתי שאמרו במשנה לד, ב, שהוא פסול, מבואר בסוכה לא, ב: "משום דלא גמר פירא". ולגבי אתרוג בוסר נחלקו בסוכה לו, א: "אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין". ונפסק בשו"ע תרמח, כב, שאם שיעורו כביצה, אפילו הוא בוסר שעדיין לא נגמר פריו – כשר, כדעת חכמים. ולעומת זאת אם הוא קטן מכביצה, אפילו אם נגמר פריו – פסול (מ"ב סו).

הרי שאתרוג ירוק כעשבי השדה פסול אפילו אם גודלו כביצה, מפני שלא נגמר פריו. וכתבו תוס' ורא"ש (סוכה לא, ב), שאם במשך הזמן יצהיב, גם עתה שהוא ירוק ככרתי – כשר, שאם לא היה נגמר פריו לא היה יכול להבשיל ולקבל מעט צבע צהוב. וכן נפסק בשו"ע תרמח, כא. ואמנם הב"ח מחמיר ואוסר כל עוד לא קיבל מעט צבע צהוב. אבל האחרונים לא קיבלו את חומרתו (שעה"צ תרמח, סט).

כדי לזרז את ההצהבה מומלץ להניח את האתרוג ליד תפוח, ועדיף בכלי סגור, כי התפוח מפריש אדים שגורמים להבחלה.

יב,ג – דינים נוספים

נימוח כולו וקליפתו וזרעיו קיימים, כתב בשו"ע (תרמח, ד), בסתם שכשר, ויש פוסלים. וכתבו שועה"ר ומ"ב יז, שיש להחמיר כשאפשר.

אתרוג שהיה בתחילה כשיעור ביצה ונצטמק במשך החג לפחות מכביצה – בבית השואבה (הפוסלין באתרוג צ) התיר בברכה. וכ"כ חזו"א (קמח, ב). אולם לבאו"ה תרמח, כב, פסול, ואם אין לו אחר, יטלנו בלא ברכה.

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים | כתיבת תגובה

יג – שאול וגזול

יג,א – מצווה הבאה בעבירה

משנה כט, ב: "לולב הגזול פסול". ובגמ': "קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני… בשלמא יום טוב ראשון – דכתיב 'לכם' – משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר: וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש – 'אדם כי יקריב מכם' אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש – הא קנייה ביאוש! אלא לאו – משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

ופליגא דרבי יצחק. דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול – יוצא נמי בגזול".

הרי שלרבי יוחנן בשם רשב"י אסור ליטול לולב גזול בכל ימות החג, משום מצווה הבאה בעבירה, וכן דעת רבי אמי. ולשמואל איסור גזול הוא רק ביו"ט ראשון, כמו גם איסור שאול, כי צריך שהמינים יהיו שלו. אבל בשאר הימים יכול לצאת ידי חובתו בלולב גזול. (כך הפירוש המקובל, אמנם לתוס' הסבר אחר).

יג,ב – שיטות הראשונים

לרז"ה אין דין מצווה הבאה בעבירה, כי רק רשב"י סובר כך, ואפילו ר' יוחנן שהביא דבריו אינו מסכים לו. ולכן לולב גזול פסול ביו"ט ראשון בלבד מדין 'לכם', ובשאר ימים כשר.

אולם לדעת רוב הראשונים, לולב גזול פסול בכל ימי החג, משום מצווה הבאה בעבירה (בה"ג; רי"ף; ראב"ד; רמב"ן; רא"ה; ריטב"א; ר"ן; רא"ש ג, ג; שבה"ל; מאירי ועוד).

יג,ג – דעת הרמב"ם ושו"ע

בדברי הרמב"ם הל' לולב ח, ט, הסתפקו המפרשים, מפני שאצלנו כתב כדעה שאין איסור במצווה הבאה בעבירה, ואילו בדינים אחרים (איסורי מזבח ה, ז-ט; שופר א, ג, ואף כאן בפירוש המשניות), כתב שיש איסור.

גם דברי השו"ע לא ברורים: בסימן תרמט, א, כתב כדעת רוב הראשונים שלולב גזול פסול כל ימי החג, משום מצווה הבאה בעבירה, ואילו בסעיף ה' כתב שבשאר ימות החג גזול כשר. למ"א (תרמט, טו) דעת השו"ע כפי שכתב הרמב"ם בדין לולב, ורק לכתחילה חשש למחמירים, וזה מה שכתב בסעיף א'. ובמטה יהודה (תרמט, א), דחה את דבריו, וסבר שבסעיף ה' העתיק כשגרת לשון את דברי הרמב"ם, אבל העיקר הוא כפי שכתב במפורש בסעיף א. ובמ"ב ל, ובאו"ה 'מפני', הביא את שתי הדעות.

יג,ד – הלכה למעשה

הלכה למעשה כדעת רובם המכריע של הראשונים שסוברים שאין יוצאים ידי חובה במצווה הבאה בעבירה כדוגמת לולב הגזול בכל ימי החג. וכ"כ רמ"א תרמט, ה; לבוש ב; שועה"ר ד; ערוה"ש; ברכ"י א, ועוד רבים. ולכן אם נטל לולב גזול, צריך לחזור וליטול לולב שאינו גזול, אבל לא יברך משום ספק ברכות להקל, שכן לרז"ה כבר יצא ידי חובה (פמ"ג משב"ז ו; שעה"צ כח).

יג,ה – גם על לולב שפקע ממנו דין גזול לא יברך

גם לאחר שבעל החפץ התייאש מהחפץ שגנבו לו, עדיין הוא שייך לו. ובשני דרכים הגזילה שבעליה התייאש ממנה עוברת לרשות אדם אחר: א) אם הגזלן עשה בה שינוי מהותי, אף שהוא חייב להחזיר את דמיה לבעליה, החפץ עצמו כבר נעשה שלו. ב) אם הקנה אותה לאדם אחר, הרי שהיה כאן יאוש ושינוי רשות, והגזילה עברה לידיו של זה שעשה בה קניין.

למעשה, אם קנה את הלולב באחת משתי הדרכים, יכול לצאת בו ידי חובה, אבל לברך עליו – אסור.

וזהו שלמדנו בבא קמא צד, א: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'בוצע ברך נאץ ה"". הרי שלמרות שעשה בה שינוי מהותי, שטחנה ולשה, ומסתבר שבעל החיטים התייאש מהם, אסור לברך על הפרשת חלה.

ומבארים תוס' (ורמב"ן בהסברו השני): "שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים". וכ"כ שו"ע תרמט, א: "כל ארבעה המינים פסולים בגזול ובגנוב, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש; אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה, כגון גזל לולב ושיפהו, כשר, דקנייה בשינוי מעשה, ומיהו לא יברך עליו".

וכ"כ מ"ב ו, בשם ט"ז וגר"א, שבכל מקרה לא יברך (דלא כמ"א שנטה לומר שאם היה יאוש עם שינוי מהותי או שינוי רשות, יכול גם לברך). וכתב במ"ב לא, בשם פמ"ג ונהר שלום, שאף לרז"ה ולרמב"ם לא יברך משום בוצע ברך ניאץ ה'.

יג,ו – דין לולב הגזול לאחרים בשאר ימים

כתב באורחות חיים (הל' לולב ט), שדווקא הגזלן לא יכול לצאת בלולב הגזול בכל ימי החג, אבל אחרים שקיבלו ממנו את הלולב, למרות שבעליו עוד לא התייאש, רשאים לצאת בו (כי הם עצמם לא עשו בלולב עבירה). וכ"כ שו"ע תרמט, א, בדעת יש מי שאומר. וביארו כך במ"א ג, וגר"א, מ"ב ח. ולא ברור מה דעת השו"ע עצמו, שאולי גם הדעה הראשונה מסכימה לכך.

לעומת זאת, במ"א מדייק מהרמב"ן, שלולב גזול אסור גם לאחרים כל ימות החג, שאין יוצאים ידי חובה בחפץ גזול, שזו מצווה הבאה בעבירה. וכ"כ שער המלך (ח, ט) בדעת תוס'.

למעשה, הגר"א ג, פסק כאו"ח. ובא"ר ג, כתב שאפשר לסמוך על האו"ח בצירוף דעת הרז"ה שהתיר גם לגזלן עצמו בשאר ימים. וכ"כ מ"ב ח. אמנם גם הגר"א מסכים שאין לברך, שהרי אפילו אם היה ייאוש ושינוי רשות אסור לברך.

יג,ז – יסוד טעם איסור מצווה הבאה בעבירה

בבלי סוכה ל, א: "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש… משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב (ישעיהו סא, ח): כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: כִּי אֲנִי ה'… שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל".

ירושלמי סוכה פ"ג ה"א: "תנא רבי חייא: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם – משלכם ולא מן הגזול. אמר רבי לוי: זה שהוא נוטל את גזול למה הוא דומה, לאחד שכיבד את השלטון בתמחוי אחד ונמצא משלו (שגנב אותו מהמלך). אמרו לו אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו".

יג,ח – גדרי הדין

יש אומרים שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדברי חכמים (תוס' סוכה ט, א, 'ההוא'; רמב"ן פסחים לה, א). ויש אומרים שהפסול מהתורה (ר"ת כמובא שם בתוס'; תוס' סוכה ל, א, 'משום'; כך משמע מריטב"א לא, א, 'אבל'; וכ"כ עיניים למשפט ברכות מז, ב, בדעת הרמב"ם. ע"ע שאג"א צט שהאריך בזה).

לתוס' ל, א, 'משום', פסול מצווה הבאה בעבירה קיים רק בעבירות דאורייתא. אולם בפשטות הפסול קיים גם בעבירות דרבנן, וכ"כ ר"ן וריטב"א כט, ב. וכן מוכח מגמ' פסחים לה, ב, שאין יוצאים ידי חובת מצה בטבל שאיסורו מדרבנן, ופירש רש"י משום מצווה הבאה בעבירה (וכן שם לט, ב, לעניין מרור של מעשר שני, למרות שמעשר ירק מדרבנן. וכן מגמ' ברכות מה, א, שמי שאכל טבל אפילו מדרבנן אין מזמנין עליו).

יג,ט – קושיית הראשונים מדין סוכה גזולה

חכמים דרשו מהפסוק 'לך – שלך' למעט סוכה גזולה (כז, ב). והקשו תוס' ט, א, 'ההוא': "תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה"? ותירצו, שפסול מצווה הבאה בעבירה הוא מדרבנן, והחידוש בגמרא שפסול סוכה גזולה מדאורייתא. וכ"כ רמב"ן פסחים לה, א.

וכמה ראשונים ביארו, שפסול של מצווה הבאה בעבירה הוא רק בדבר שמתפללים ומשבחים בו לה', כדוגמת קרבן ולולב. אבל בסוכה אין דין מצווה הבאה בעבירה, ולכן היה צריך לימוד מיוחד שסוכה גזולה פסולה. וכ"כ בתוספות רבנו פרץ (פסחים לה, א); רבינו דוד (פסחים שם), ורשב"א משאנץ ומהר"ם חלאווה על פסחים. (ולגבי הברכה הדין חמור יותר, שאם המצווה הגיעה על ידי העבירה, למרות שעתה כבר אין בה עבירה, אינו מברך, כמבואר לעיל יג, ה).

וביאר המאירי ל, א, שלא שייך בסוכה מצווה הבאה בעבירה משום "שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצווה הבאה בעבירה אף בראשון, אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצווה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר, לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל".

והגר"א תרמט, ג, תירץ, שמשום מצווה הבאה בעבירה סוכה גזולה אסורה רק לגזלן אבל לאחרים הסוכה כשרה אפילו לפני יאוש (כדעת האורחות חיים), ולכן הדרשה 'לך – משלך', באה ללמדנו איסור אף לאחרים. וכ"כ במלוא הרועים ט, א.[1]

יג,י – ד' מינים שאולים

משנה מא, א: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו". ובגמ': "מנא הני מילי? דתנו רבנן: וּלְקַחְתֶּם – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. לָכֶם – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה". וכ"כ בשו"ע תרנח, ג; תרמט, ב.

יג,יא – מתנה על מנת להחזיר

גמ' מא, ב: "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו? – מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו – יצא, לא החזירו – לא יצא".

וכ"כ שו"ע תרנח, ד, והוסיף: "ואפילו נאנס מידו, וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא". והוסיף במ"ב יג, שהוא הדין אם נפסל בידו והחזירו, לא יצא בו ידי חובה.

וביאר במ"ב יב, שמתנה על מנת להחזיר מועילה, מפני שהיא מתנה גמורה, ומה שהתנה שיחזיר לו הוא ככל תנאי אחר שלא פוגע במכירה או במתנה.

עוד כתב בשו"ע תרנח, ה, עפ"י הטור והר"ן: "נתנו לו סתם, הוי כאילו אמר לו: על מנת שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיוון שצריך לצאת בו שאין לו אחר; ואם לא החזירו, לא יצא". וכתב במ"ב תרמט, טו, על פי מ"א ופמ"ג, שלכתחילה טוב שיפרט ביום הראשון שנותן לו במתנה על מנת להחזיר, אבל בדיעבד אם שאל ממנו סתם – יצא כדברי השו"ע. וכ"כ כה"ח תרמט, לא.

יג,יב – ד' מינים משותפים או ציבוריים

כתבו רוב הראשונים שאין יוצאים ידי חובה ביום הראשון בד' המינים של שותפים או של הקהל מכיוון שכתוב 'לכם', כולו של זה שמקיים את המצווה (רשב"ם; תוס' כז, ב 'כל'; מא, ב 'אלא'; מאירי מא, ב; רמב"ם ח, יא). וכ"כ שו"ע תרנח, ז: "שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה".

אבל אם קנו את ד' המינים לצורך מצווה, יוצאים, הואיל ומתכוונים לכך שכל אחד ואחד יתן את כל חלקו במתנה על מנת להחזיר לזה שנוטל את הלולב ביום ראשון. וכ"כ שו"ע תרנח, ט, ורמ"א תרנח, ז, על פי הרשב"א ומגיד משנה. וכתב מ"ב תרנח, לב, מ, שמכל מקום טוב לומר בפירוש שנותן כל אחד חלקו לחבירו במתנה על מנת להחזיר בשעה שיוצא בו.

לעניין קטן, האם יכול לצאת ביום הראשון בשאולים, עיין להלן יח, ו, א.


[1]. בריטב"א ט, א, 'הא', כתב שני תירוצים: א' דין זה נאמר לשמואל שאין לו פסול מצווה הבאה בעבירה, וכ"כ רא"ה. ב' מהלימוד של 'כל האזרח בישראל' כו', היינו חושבים להתיר גם סוכה גזולה למרות שהיא מצווה הבאה בעבירה, ולכן הוסיפו את הלימוד 'לך – שלך', לאסור סוכה גזולה. ובמנחת חינוך שכה, י, חידש שמצוות סוכה (חוץ מלילה ראשון) אינה מצווה חיובית, אלא אם רוצה לאכול אכילת קבע חייב לאכול בסוכה, אבל אם אינו רוצה לאכול אכילת קבע אינו מבטל מצוות עשה של סוכה. ולכן אם היו לומדים שסוכה גזולה פסולה מדין מצווה הבאה בעבירה, האוכל בסוכה גזולה אמנם לא היה מקיים מצוות עשה של אכילה בסוכה, אבל גם לא היה עובר עבירה של אכילה מחוץ לסוכה, שהרי באמת אינו אוכל מחוץ לסוכה. והחידוש מהדרשה של 'לך', שסוכה גזולה פסולה לגמרי והאוכל בה מבטל מצוות עשה. ובשערי יושר שער ג, יט, דחה דבריו, שכן המצווה אינה רק לא לאכול מחוץ לסוכה, אלא לאכול בסוכה, ולכן אם הסוכה באה בעבירה, האוכל בה נחשב כאוכל מחוץ לסוכה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, ו. וכן למדנו בבאו"ה ס, ד, 'וי"א', שלא כדברי המנחת חינוך.
פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים | עם התגים | כתיבת תגובה

יד – הידור מצווה

יד,א – עיקר דין הדור מצווה

שבת קלג, ב: " זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב) – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

רמב"ם (איסורי מזבח ז, י-יא): "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז): כָּל חֵלֶב לַה' וגו'". (והעתיקו בשו"ע יו"ד רמח, ח).

יש אומרים שדין הידור מצווה הוא מן התורה (השגות ראב"ד על הרז"ה סוכה יא, בענין אגד לולב; שאג"א נ, לדעת הרמב"ם). אבל לרוב הפוסקים הידור מצווה מדרבנן והפסוק הובא לאסמכתא (ריטב"א סוכה יא, ב; תוס' מנחות מא, ב, 'אין'; מאירי שבת קלג, ב; ב"י או"ח תרנו, בדעת הרא"ש ושכן נראה להלכה). ונראה שבוודאי גם מהתורה ישנה מצווה להדר במצוות, אלא שחובת ההידור, והגדרת החובה שהיא שליש, מדברי חכמים.

ואמנם ליש"ש (ב"ק א, כד), דין הוספת שליש להידור מצווה הוא רק באתרוג שנאמר בו 'הדר'. אולם לא קיבלו את דבריו, וכפי שכתב מ"א תרנו, ב, שכן בגמ' דובר על כל הידור מצווה. ורש"י התייחס במפורש לספרי תורה. וכ"כ מ"ב ג.

יד,ב – הדור מצווה עד שליש

ב"ק ט, א: "אמר ר' זירא אמר רב הונא: במצוה – עד שליש. מאי שליש?… אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה".

ונחלקו הראשונים מתי צריך להוציא עד שליש:

כתב ר"ת (מובא בסמ"ג עשין מד): "אינו רוצה לומר בספר תורה נאה או באתרוג נאה יוסיף שליש, שהרי לעולם ימצא נאה ונאה, אלא אם קנה אתרוג כשיעורו כאגוז או כביצה ומצא נאה, יש לו ליתן עד שליש יותר, אבל אם גדול מכביצה אין לו להוסיף עליו", וכ"כ תוס' 'עד'; רא"ש ב"ק א, ז; מאירי; שיטה מקובצת בשם תלמיד רבינו פרץ. וכ"כ שו"ע תרנו, א, בדעת סתם.

לעומת זאת, פירש רש"י: "אם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור". וכך מבואר בירושלמי פאה פ"א ה"א: "רב חביבא בשם רבנין דמתל מהו שליש? לדמים. היך עבידא? לקח אדם מצווה וראה אחרת נאה הימינה עד מטריחין עליו? עד שליש". וכ"כ שו"ע תרנו, א, בשם יש מי שאומר.

הרי שלדעת ר"ת ההידור להוסיף מעל המחיר הנמוך ביותר שניתן לקיים בו את המצווה עוד שליש. ואילו לדעת רש"י אין מתחשבים במחיר הנמוך שניתן היה להשיג בו את המצווה, אלא לפי המחיר הנמוך שהזדמן לפניו (עיין בכורי יעקב תרנו, ז). היינו שאדם הולך לשוק, ומוצא שהאתרוג הפשוט ביותר שם עולה סך מסוים, ההידור לקנות יותר מהודר עד תוספת שליש ממחירו. כלומר לר"ת ההידור הוא לפי המחיר המוחלט של הכשר, ואילו לרש"י לפי המחיר של מה שבא לפניו.

הוסיף הגר"א עפ"י הירושלמי, שלדעת רש"י, גם אם כבר קנה את האתרוג ומצא מהודר יותר יוסיף עד שליש כדי לקנותו. ולב"י לא הטריחו אותו בזה, אלא ההידור רק כאשר הזדמנו לפניו שני מינים. אמנם פשיטא שגם לירושלמי והגר"א, אין הכוונה שיצטרך תמיד להחליף את מה שקנה עבור טוב ממנו בשליש, אלא רק פעם אחת יחליף בתוספת שליש (באו"ה 'בצמצום' בשם פני משה; ערוה"ש תרנו, ב). כמו כן פשוט שאם אינו מוצא מי שיקנה ממנו את המין הראשון, לא יקנה את המהודר יותר (שעה"צ תרנו, ב).

כתבו כמה אחרונים שצריך להחמיר (א"ר תרנו, ב; בכורי יעקב ט). אם כן כאשר קונים ארבעה מינים, אין מתחשבים באפשרות התיאורטית להשיג מינים זולים, אלא בהצעות שעומדות לפניו. עוד יש לומר, שבפועל בדרך כלל אין הבדל בין שתי השיטות, כי אין מחיר מוחלט לעלות המצווה באופן הפשוט ביותר, ואי אפשר לומר שמחיר אתרוג כביצה זול מאתרוג כביצה וחצי, כי המחיר מורכב מהרבה גורמים. נמצא אם כן שברוב המצוות המציאות היא כדברי רש"י, שעומדות לפני האדם הצעות שונות, ועליו להוסיף שליש על ההצעה הזולה שלפניו. ואולי דברי ר"ת יכולים לצאת אל הפועל כאשר מזמינים סופר לכתוב ספר תורה, והוא אומר שביכולתו לכתוב במהירות המירבית בכתב הפשוט ביותר על קלף זול במחיר של שבעים אלף שקלים, ואם ירצו שיכתוב יותר לאט ועל קלף יפה, יצא הספר מהודר יותר, אזי מצווה להוסיף שליש כדי להדר לפי ר"ת. ונראה שגם רש"י יסכים לזה.

יד,ג – מלגיו או מלבר

ב"ק ט, ב: "בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו". וכתב הרא"ש לקולא, וכתב בב"י תרנו, שהוא משום שספיקא דרבנן לקולא, וכ"כ שו"ע תרנו, א. וכ"כ רוב האחרונים.

אמנם רוב הראשונים החמירו ופסקו מלבר, וכ"כ ר"ח, ר"ן, ראב"ן, ריא"ז, ר"י מלוניל, רוקח, ועוד. וכ"כ יש"ש (ב"ק א, כה); ב"ח תרנו, א; א"ר ג, וכן משמע מהגר"א ג; וכ"כ בבירור הלכה (זילבר, קמא) להחמיר כרוב הראשונים.

יד,ד – להוסיף יותר משליש

ב"ק ט, ב: "במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא". פירש רש"י: "עד שליש משלו, דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, אבל מה שיוסיף יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו". וכ"כ ר"ח (בפירושו הראשון); רא"ש; ור"ן (ומעין זה כתבו תוס' 'משלו').

ויש אומרים, שכוונת הגמרא לומר, שמצוות ההידור לאדם רגיל היא עד שליש, אבל למי שנתן הקב"ה יותר, מצווה להוסיף יותר. וכ"כ נימוקי יוסף: "אם זימן לו הקב"ה ממון שלא ביגיעו – יוסיף, ואם לאו חייו קודמים". ולדעת רמ"ה אפילו מי שמתפרנס ביגיע כפיו, אם הוא עשיר, נחשב כמי שזימן לו הקב"ה ממון שלא ביגיעו, ומצוות ההידור שיוסיף יותר משליש. וכ"כ ראב"ד (מובא בשטמ"ק).

במ"ב תרנו, ו, הביא את דעת רש"י בסתם, ואת הדעה השנייה בי"א.

יד,ה – האם מי שדחוק צריך להוציא עד שליש להדור מצווה

יש אומרים שמי שדחוק אינו צריך להוסיף שליש (יש"ש ב"ק א, כד; מ"א תרנו, ז; בכורי יעקב יב; מ"ב ו). ויש אומרים שגם מי שדחוק מצוות הידור שיוסיף שליש (באו"ה 'יותר משליש' בדעת נימוקי יוסף ורמ"ה).

יד,ו – האם אין לחשוש לביזוי האתרוג הראשון שמחליפים אותו

כתב בשבות יעקב א, לז, שמי שלא מצא שמן זית לנרות חנוכה, והתקין נרות שעווה, ולבסוף לפני שהדליק הביאו לו שמן זית, ידליק בנרות השעווה, מפני שעבור "מצוה מן המובחר אין לבזות מצוה ראשונה שכבר התחיל בה… ואין לסתור דין זה מהא דאמרינן מצא אחרת נאה הימנו, משום דהתם עדיין לא התחיל במצוה, וכן גבי האתרוג דאמרינן בהידור מצוה עד שליש במצוה גם כן מיירו שלא התחיל עדיין במצוה".

ובשו"ת חכם צבי מה, חלק עליו, וסבר שעדיף שיחליף את נרות השעווה בשמן, וכך בכל המצוות, יש להעדיף את המהודר יותר, בלא לחשוש לכבודו של הראשון. ע"כ. וגם בעל השבות יעקב מסכים שאין חובה להשתמש במין הראשון, וכפי שכתב בח"ב ל, שאם ירצה יוכל להחליף אותו.

אמנם לגבי ספרי תורה ישנים שהשתמשו בהם, כתב מהרש"ם ו, ג, שכאשר מגיעים חדשים, אסור לבזותם שלא להשתמש בהם יותר.

ובמ"ב טו, ג, כתב: "מותר להסיר הציצית ולתת תחתיהם יותר נאים משום הידור מצוה או כשהם ישנים ומסירם כדי לחדשם או כשנפסק חוט אחד ולא נשאר בו אלא כדי עניבה אף על פי שעדיין הציצית כשר אעפ"כ מותר להסיר ולתת תחתיה שלמה". אמנם חשש לעניין בל תשחית, וכתב: "במקום שהציצית הם שלמים וראויים להנתן לבגד אחר… יש מן האחרונים שכתבו דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן, וכבר אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם. והחיי אדם כתב: במקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה". ומ"מ כאשר ברור שהציציות יזרקו, כמו בימינו, שקשה למצוא אדם שירצה בהם, ומדובר בציציות שהן כשרות בלא פקפוק, ושום חוט לא נחתך בהם, רק שאינן יפות כחדשות, יחשוש המ"ב שלא לחותכם בחינם אחר שבפועל ייזרקו.

יד,ז – כשההידור אינו ניכר

בשדי חמד (כללים מערכת ז, יב), כתב שיש מחלוקת אם מצוות ההידור שייכת בדבר מוסתר. לתוס' מנחות לב, ב, 'הא', אין מצוה, וז"ל: "ואמר רבינו תם דס"ת בעי שרטוט משום (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי". וכ"כ פתח הדביר. אולם הרמ"א לב, ד, כתב, שמצווה לייפות את התפילין מבחוץ ומבפנים, וכן מוכח מגמ' בשבת קלג, ב, ש"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" קיים גם במצוות מילה למרות שמכוסה תדיר. וכ"כ מנחת אהרון, שאמרו חכמים התנאה 'לפניו', לפני הקב"ה, ולא לפני הבריות, ולכך נטה בשדי חמד.

יד,ח – בטחון בקיום המצווה מול הידור

בספר חסידים תתע"ח: "כתיב (תהלים קיט, ס), חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ. לא יעכב אדם את המצווה בעבור זה שאמרה תורה (שמות טו, ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וספר תורה נאה. שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינו יפה כל כך, וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע בדיוקא לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה, כי על זה נאמר: חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ".

ובתרומת הדשן לה, כתב שאם יש חשש שיפסיד את ברכת הלבנה, מוטב שיברך אותה ביום חול, למרות שאינו מבושם ובבגדים נאים במוצאי שבת, "דכל היכא דראוי הוא להסתפק שתעבור המצוה, אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר". וכתב החיד"א בברית עולם (על ספר חסידים שם), שאינם חולקים.

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים | עם התגים | כתיבת תגובה