יא – חסרון וכתמים

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/13-04-11/

יא,א – טעם פסול ניקב

כל פסול ניקב אינו אלא ביום הראשון (שו"ע ורמ"א תרמט, ה). וטעם הפסול מפני שאינו תם ושלם, והתורה אמרה ולקחתם, ודרשו חכמים (סוכה לד, ב) לקיחה תמה ושלמה. וכ"כ רש"י (לו, ב, 'ומשנינן'); תוס' (לד, ב, 'שתהא'); ר"ן (יח, א); רי"ו (ח, ג); ושועה"ר (תרמח, יד). וכן נראה מהטור תרמט, שהתיר אתרוג שניקב בשאר ימים, אע"ג שלשיטתו פסולי הדר פסולים כל ז'.

ולדעת הריטב"א (כט, ב, 'נמצינו'), פסול ניקב משום 'הדר'. וכ"כ רדב"ז (ה, נ), והלכות קטנות (ב, רכא).

למעשה אתרוג שניקב כשר בשאר ימים, שלרובם המכריע של הפוסקים פסול ניקב משום שאינו תם, והוא פסול רק ביום הראשון. וגם אם נאמר כסוברים שהוא פסול משום הדר, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים פסול הדר הוא ביום הראשון בלבד. ואף הריטב"א סובר כן. וכ"כ חזו"א (קמז, ה); וכשרות ארבעת המינים (עמ' מא-מב).

יא,ב – דין ניקב וחסר

משנה לד, ב: "נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא – פסול… ניקב ולא חסר כל שהוא – כשר". גמרא לו, א: "תני עולא בר חנינא: ניקב נקב מפולש – במשהו, ושאינו מפולש – בכאיסר". ונחלקו הראשונים אם דברי עולא בר חנינא מוסבים על הנאמר בראש המשנה או על הנאמר בסוף המשנה.

לדעת רש"י (לו, א, 'תני'), רמב"ם (ח, ז), ורא"ש (ג, יח), דברי עולא בר חנינא מוספים על הסיפא של המשנה שאמרה: "ניקב ולא חסר כל שהוא – כשר", ובא ללמד שהוא כשר בתנאי שהנקב אינו מפולש ואיננו רחב כאיסר. אבל, אם הוא נקב מפולש, או שהוא נקב הרחב כאיסר (רוחבו 19 מיל') – גם כשאין חסרון באתרוג פסול. וכ"כ רוקח (סי' רכ); או"ז (סי' שט); הגה"מ (ח, מ) בשם רבנו שמחה; ארחות חיים (הל' לולב טז); וטור.

ולדעת ר"ח וראב"ד (השגות, ח, ז), דברי עולא בר חנינא מוסבים על הרישא של המשנה שאמרה: "ניקב וחסר כל שהוא – פסול", ובא ללמדנו שהפסול הוא רק כאשר יש שם חסרון. אם הנקב מפולש, גם חסרון כלשהו פוסל. ואם אינו מפולש, פוסל רק אם חסר כאיסר. וכ"כ יראים (סי' תכב); תוספות רי"ד (לו, א, 'תני'); רא"ה (לו, א, 'ניקב'); וריטב"א (לו, א, 'תני').

בשו"ע תרמח, ב, הביא את הדעה הראשונה בסתם, ואת השנייה בי"א. והלכה כדעה ראשונה. ובשעת הדחק מקילים כשנייה, ולשו"ע אין מברכים ולרמ"א מברכים (רמ"א ומ"ב יב).

ומהו מפולש? לבה"ג, רש"י (לו, א, 'תני') וראב"ד – מצד לצד. לר"י, רא"ש ור"ן (ע"פ הבנת ב"י וט"ז ו) – עד חדרי הזרע. ומחמירים כדעה שנייה, ובשעת הדחק מקילים ואף מברכים (מ"ב יד).

נעץ מחט עד חדרי הזרע ולאחר שהוציאה לא ניכר שהיה שם נקב, גם לדעה המחמירה האתרוג כשר, מפני שאין מחמירים באינו חסר אלא כשהנקב ניכר (רש"ש, לו, א). ובזה מתורצת קושית האחרונים על הדרך שבה בודקים אתרוג יבש (עיין מ"ב תרמח, ג).

ניקב בעובי הקליפה הפנימית מעוקצו כלפי חוטמו, בלא שנכנס לחדרי הזרע, אע"פ שניקב מצד לצד – אינו מכלל נקב מפולש (ט"ז ס"ק א; מ"ב ס"ק ג).

יא,ג – חסרון שנגרם מקוץ שהגליד

רמ"א תרמח, ב: "ונהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי קוצים, אע"פ שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתן (תה"ד סי' צ"ט); מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים תוך הנקב, פסול לסברא הראשונה אע"פ שאינו מפולש". כלומר אם החסרון הגליד – כשר, לא הגליד – פסול לדעה הראשונה.

בלעטל שנבקע, ובין החריצים מראה ירוק מבריק – סימן שהגליד לגמרי. ואם הוא ירוק מט, יש לחשוש שלא הגליד, ודינו כספק חסר שכשר (ארבעת המינים למהדרין עמ' תעא). והבלעטל עצמו הוא גלד כשר.

יא,ד – ספק חסר

ספק חסר כשר, שיש בזה ספק ספיקא: א' אולי הלכה כסוברים שרק כשחסר כאיסר פסול, ב' ואם הלכה שחסר כל שהוא פסול, אולי אינו חסר (ט"ז תרמח, ה; שועה"ר י; מ"ב יא; כה"ח יט).

כתב בספר ארבעת המינים למהדרין עמ' רפז, שהכל לפי מה שנראה לעין רוב בני אדם, שאם נראה חסר – חסר, ואם ספק חסר – ספק. וכתב שהחזו"א לא הסתכל אף פעם בזכוכית מגדלת, אלא הורה לפי מה שנראה בעין. אמנם כתב שם בעמ' רצח, שאם נראה לו סימן של בעיה ואינו יכול להבחין מהי, צריך להסתכל בזכוכית מגדלת, וכתב בשם דודו הרב עדס, שמשקפיים הם דרך הראייה כיום, וממילא גם זכוכית מגדלת. ע"כ. וכפי הנראה כוונתו, שבמקום שיש ספק, כיוון שזכוכית מגדלת נחשבת כדרך ראייה, צריך לבדוק בעזרתה אם יש חסרון או לא. ואין נראה, מפני שדרך הראייה במשקפיים ולא בזכוכית מגדלת. אלא כפי שחז"ל לא חייבו זכוכית מגדלת כך גם היום אפשר לקבוע כשרות ד' מינים בראייה רגילה. אמנם מי שרגיל לראות במשקפיים, ובלא משקפיים אינו רואה היטב את המראות הקרובים, אינו יכול להכשיר אתרוג בלא משקפיים, מפני שהדין נקבע על פי ראייה רגילה. עוד יש לציין, שבדרך כלל גם בעזרת זכוכית מגדלת אי אפשר להכריע ספק, אם יש חסרון או נקב בלא חסרון.

יא,ה – חזזית ובלעטלאך

משנה סוכה לד, ב: "עלתה חזזית על רובו… – פסול". ובגמרא לה, ב: "עלתה חזזית. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו; לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות – כשר. אמר ליה רבא: אדרבה, בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר, ופסול. אלא אי אתמר אסיפא אתמר: על מיעוטו – כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו. לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות – הוה ליה כמנומר, ופסול. אמר רבא: ועל חוטמו, ואפילו במשהו נמי פסול".

רש"י: חזזית "כמין אבעבועות דקות". ובאגודה (סוכה סי' כג) ביאר שהוא נראה כמו שחין. והוא נובע מחולי (ר"י לוניל סוכה לה, ב). וכ"כ בשו"ת המבי"ט ג, מט. ובספרי ימינו כתבו שהוא נראה כעין פצע מוגלתי. וכתב בספר 'כשרות ארבעת המינים' עמ' נד, שחזזית כמעט ואינה מצויה.

כתב בשו"ע תרמח, יג: "חזזית הוא כמו אבעבועות, ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מאתרוג".

אבל 'בלעטלאך' שנגרמים משריטות של ענפים ועלים אינם פוסלים, וכפי שכתב הרמ"א שם: "ולכן יש להכשיר אותו חזזית שקורין בל"א מו"ל, לפי שאינן גבוהים משאר האתרוג (מהרי"ל); ויש מי שכתב דיש להכשירם מטעם דנחשבים מראה אתרוג, מאחר דרגילים להיות הרבה כך (ת"ה סי' צ"ט)". ולכאורה לדעת מהרי"ל היה צריך להחמיר שאם הכתם שנגרם מהעלים גבוה ובולט – פסול. ובמ"ב נ' כתב שיש להקל בזה רק בשעת הדחק. ומ"מ גם למחמירים הכוונה שיהיה ממש גבוה, ולא שירגיש ביד את החספוס (וכ"כ בארבעת המינים למהדרין עמ' שסה, וכתב שהר"ן קרליץ הסכים לדבריו).

ונראה שמעיקר הדין דעת רוב ככל הפוסקים שבכל אופן 'בלעטלאך' כשר, מפני שטעמו של תרומת הדשן עיקר, שכל שהוא דרך גידולו של האתרוג, לא יתכן שיהיה פסול. וכ"כ לבוש (תרמח, יג), ושועה"ר (תרמח, כג). ולדעתם גם אם הבלעטלאך גבוה ועל חוטמו יש להכשיר את האתרוג גם שלא בשעת הדחק. אמנם למעשה רבים כתבו שרק בשעת הדחק יש להכשיר בלעטלאך גבוה (א"ר כה; שע"ת כג; בכורי יעקב לח; מ"ב ז). אולם נראה שאין לדקדק בזה, וכל שלא ברור שהוא בולט יש להכשיר לכתחילה, ורק כשהבלעטלאך בולט ממש, יש לחוש לכתחילה ליטול אתרוג אחר.

יא,ו – גודל החזזית והכתם שפוסל בחוטם

כתב בשו"ע תרמח, ט: "ואם על חטמו אפילו כל שהוא פסול, וחטמו היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו". והטעם מפני ששם הוא נראה יותר. וכתב בשועה"ר כב: "והוא שיהיו נראין לעין כשאוחזו בידו ולא שיהא צריך להשים עין עיונו עליהם עד שיראם". וכן כתב לפניו המבי"ט ג, מט, לא נקרא כל שהוא "אלא כשנראה לכל אדם".

כתב בארבעת המינים למהדרין עמ' שעט, שהורה ריש"א שאם הקונה אתרוג לא שם לב לכתם שבחוטמו, וכשבא לביתו גילה אותו – כשר, שאם בזמן הקניה או קבלת האתרוג לא ראה אותו, משמע שאינו נראה בראיה שטחית.

יא,ז – גודל החזזית והכתמים השחורים שפוסלים מדין מנומר

כתב בשו"ע תרמח, י: "יש אומרים דהא דבב' ובג' מקומות פסול, היינו דוקא כשנתפשט הנימור ברובו אף על פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט; אבל במיעוטו, כגון שכולם מצד אחד של אתרוג, כשר. ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד".

עיין בארבעת המינים למהדרין עמ' שצג-שצה, שהראה תמונות של אתרוגים שיש עליהם שני כתמים קטנים שחורים בצד אחד של האתרוג, וכתב שלמ"ב תרמח, מב, עפ"י לבוש וא"ר – כשר, הואיל ואינו מתפשט על רובו, וכדעת יש אומרים הראשון בשו"ע תרמח, י. ובכה"ח עד, כתב עפ"י שועה"ר כ, שיש לחוש ליש אומרים השני שמחמיר, ואף בשעת הדחק אין לברך על אתרוג זה. ונלענ"ד שאין הכוונה לאסור בכתמים קטנים כאלה, שכן כתב בשו"ע תרמח, י, שהאיסור במנומר "אע"פ שבשטח החברבורות הוא מיעוט", ואם מדובר בנקודות קטנות, לא היה צריך לכתוב כך, אלא היה צריך לכתוב שהנימור פוסל אפילו הוא מועט מאוד. לפיכך נראה שמדובר בכתמים גדולים, שאם לא כן אין כאן מנומר, שכן מנומר הוא כאשר שטחים שלמים מוכתמים. וצ"ע.

יא,ח – כתמים חומים

כתמים חומים אינם פוסלים, כ"כ בחיים וברכה תרמח, שב. אמנם כתב שחום הנוטה לשחור, עד שקשה להכריע אם הוא שחור או חום, פסול כדין שחור. והביאו בכשרות ארבעת המינים עמ' יג. וכ"כ בארבעת המינים למהדרין עמ' שצט.

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן