ארכיון הקטגוריה: שבת

יב – החורבן בעוון חילול שבת

יב,א – בעוון חילול שבת נחרב הבית

על מה שלמדנו ביחזקאל  (כב, ח) "קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ", שבגלל חילול שבת נחרב הבית, יש תוספת בתנחומא תרומה א: "למה מבזה את הקדשים? שאינו יודע לשמור שבת".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

יג – הגאולה תלויה בשמירת שבת

יג,א – גאולה ושבת

עוד אמרו (שבת קיח, ב): "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז): וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט, וכתיב בתריה (וכתוב אח"כ שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק". שעל ידי השבת ישראל דבקים בה', ומתוך כך אין לשטן ולאומות יכולת לפגוע בהם.

עוד אמרו (ויק"ר ג, א): "אמר ר' חייא בר אבא: טוב מלא כף נחת – זה יום השבת, ממלא חפנים עמל – אלו ששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח (מה היא) רעותיה למעבד עיבידתיה בהון, תדע לך שכן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון".

יג,ב – גאולה על ידי שבת דין וצדקה

דברים רבה ה, ז: "ואם שמרתם את שניהם – הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, מנין שנאמר (ישעיהו נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". ובבבא בתרא י, א: "תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיהו נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". וקשה שבגמרא שבת קיח, ב, אמרו שאם ישמרו שתי שבתות מיד נגאלים. ויש לומר, שעל ידי ששומרים צדקה ודין, ממילא משתחררים מכבלי החומר, ומתקנים את ששת ימי המעשה, ומתוך כך מתעלים באמונה ודבקות ושומרים שבת כראוי ונגאלים. שכל מה שאין שומרים שבת כראוי, מפני תאוות הממון והכבוד, וכאשר שומרים צדקה ודין, יכולים לשמור שבת כראוי.

יג,ג – האם בשבת אחת או שתי שבתות נגאלים

בירושלמי אמרו (תענית א, א): "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה, מיד היה בן דוד בא". וקשה, שלמדנו בתלמוד הבבלי (שבת קיח, ב), שאם ישמרו ישראל "שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".

ויש לומר, שיש בשבת שתי בחינות, וכפי שכתב ר' צדוק ב'קדושת שבת' מאמר ב, יז, ששבת ראשונה היא כדי לקלוט את הקדושה שקבועה וקיימת בשבת, שהיא מה' בלא בחירה שלנו. והשנייה היא להוסיף קדושה בהשתדלות מצדנו. ע"כ.

עוד אפשר לומר, שהשבת הראשונה כדי לגלות את הפנימיות של הימים שעברו. והשבת השנייה, להשפיע קדושה וברכה על השבוע הבא.

ובפרי צדיק בשלח ו כתב שזה כנגד שבת עילאה ושבת תתאה: "וכבר אמרנו דמה שאמרו בגמרא (שבת קיח, ב): אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, היינו שבת עילאה ושבת תתאה, ועל זה נאמר (ישעיה נו, ד): אשר ישמרו את שבתותי, ושניהם מורה יראה בחינת שופר. והוא כעין מה שמובא בתיקוני זוהר (תיקון מ"ח) תרין זימנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עילאה ותתאה, לדרתם, זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא ואתפני מתמן יצר הרע. ומי שזוכה בשבת אחת לשתי הקדושות, שבת הקטן – מלכות, שבת הגדול – בינה, על ידי שמירת שבת אחת נגאל מיד, וזה שאמרו בירושלמי (תענית פרק א' הלכה א') ובמדרשים (מדרש רבה פרשה זו כ"ה, י"ב ושוחר טוב תהלים צ"ה) וזוהר חדש (פרשת יתרו) ותיקוני זוהר (תיקון כ"א) אילו משמרין ישראל שבת אחת כתיקונה מיד היה בן דוד בא".

יג,ד – שמירת השבת שקולה כנגד כל המצוות ומקרבת את הגאולה

שמות רבה (בשלח) כה, יב: "א"ר לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא, למה שהיא שקולה כנגד כל המצות, וכן הוא אומר (תהלים צה): כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו. א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לישראל: אע"פ שנתתי קצבה לקץ שיבא בין עושין תשובה בין שאין עושין בעונתה היא באה, אם עושין תשובה אפילו יום אחד אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי היום אם בקולו תשמעו. וכשם שמצינו שעל כל המצות בן דוד בא, על שמירת יום אחד של שבת בן דוד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות, א"ר אלעזר בר אבינא: מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות…"

יג,ה – הקשר בין שבת לישוב הארץ

כתבתי בפניני הלכה העם והארץ א, ט: מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת וארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. ואין הקדושות הללו לעצמן, אלא מקדושת יום השבת נשפע שפע של ברכה לכל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), ומקדושת הארץ מתברך כל העולם (ע' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". כדי לעמוד על קדושת הארץ צריכים לשמור את השבת. וכפי שאמרו חז"ל (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין". כי בשבת משתחררים משעבוד המלאכה, ומתקשרים לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך יכולים להבין את ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

ולכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר – בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). ולמדו זאת חכמים מהפסוק (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". מתוך קדושת השבת אנו מגיעים להבנת ערך המקדש, ולכן אין בניית המקדש דוחה שבת. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו.

אמנם מלחמת מצווה דוחה שבת, שנאמר: "עד רדתה", אפילו בשבת (שבת יט, א). וכן יריחו נכבשה בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח). אבל בניין הארץ אינו דוחה שבת, זולת בשבות של אמירה לגוי, שהקילו לקנות בית מגוי בשבת משום ישוב הארץ (שו"ע או"ח שז, ה).

יג,ו – ירושת הארץ ושבת

בראשית רבה יא, ז: "ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר: אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו'. אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג): ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ וגו'". הפסוק בשלימות: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".

פירש בעץ יוסף, שגם אברהם קיים את כל המצוות והשבת, אלא שלא נזדרז לקבוע תחומים מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב שהזדרז לקבוע תחומים, נחילתו בלא גבול, שנאמר בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

יג,ז – מהכוזרי – השבת מקיימת את ישראל בגלות

דברי הכוזרי לחבר (ג, י): "אמר הכוזרי: כבר חשבתי בעניינכם, וראיתי שיש לאלוהים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלוהים ולעילות חזקות, כמו זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם עניינים אלוהיים, אתם מוזהרים בשמירתם. ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה שישית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינם מתישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ההוא ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה. ולולא הם, היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריוח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

יד – חומרת עוון חילול שבת

יד,א – נדיר מאוד שהוציאו אדם למיתה

כדי שיוציאו אדם למיתה צריך שיעבור את העבירה בפני עדים, והם יראו את כל מעשיו, ויתרו בו שלא ימשיך במעשיו, ויאיימו עליו שאם ימשיך בית הדין יוציאו להורג, והוא משיב להם מתוך צלילות דעת בחוצפה שלא אכפת לו מבית הדין וממשיך לחטוא. והעדים אח"כ צריכים לזכור את כל פרטי הפרטים של המקרה באופן שלם ומתואם. ואם נמצאה ביניהם סתירה אפילו בדבר קטן וצדדי, עדותם סתורה.

לכן בפועל עיקר העונש למחלל שבת בזדון הוא כרת, שמשמעו מיתה בידי שמים בקיצור ימים, עד חמישים או שישים, לו ולזרעו. כך בעולם הזה, ובעולם האמת בדינה של גיהנם.

ואע"פ כן דווקא על חילול שבת מוזכר בתורה שהוציאו אדם להורג, והוא מקושש העצים בבמדבר טו, לב-לו. והמקרה השני נוגע למגדף כמובא בויקרא כד, י-טז. ובשני המקרים יש בנוסף לעבירה גם חילול השם.

יד,ב – מקושש העצים לשם שמים נתכוון (מר' צדוק)

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק במדבר שלח ו): "וחשב המקושש שאפשר שרצון ה' יתברך הוא כן שיקלקלו מקודם ואחר כך יעשו תשובה ושיהיה נעשה מזה טוב מאד, ויהיה עוד במעלה יותר כמו שאמרו (ברכות ל"ד ב) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. והיה חושב שנכון כן אפילו לכתחילה להוציא האור מתוך החושך נהורא דנפיק מגו חשוכא על ידי התשובה. וזה שאמרו במדרש (הובא בתוס' בבא בתרא קי"ט: ד"ה אפילו) דלשם שמים נתכוון, שיהרג וידעו ישראל שאף אחר הגזירה חייבין במצוות ובודאי התיר עצמו למיתה שכן דין ההתראה, אך היה סבור שעל ידי כן יבוא לחיי עולם הבא על ידי שיקלקל ואחר כך יעשה תשובה, שכן כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא כמו שאמרו בסנהדרין (מ"ג ב) ויהיה מזה טוב מאד. אבל טעה בזה שהוא רק בדיעבד אם קלקל ועשה תשובה אחר כך… אבל לכתחילה בודאי חלילה לחשוב כן ואסור לסמוך על זה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה ב)… וזה שמובא בזוה"ק (ח"ג קנז, א) דאחליף שבת לשבת…" ומבאר שיש שתי בחינות שבת, זעיר אנפין ועתיקא והחליף ביניהם.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

טו – המחלל שבת מפריש עצמו מישראל

טו,א – מחלל שבת כעובד עבודה זרה

רמב"ם הלכות שבת פרק ל, טו: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר (ישעיהו נו): אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו נח): אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".

טו,ב – דין מחלל שבת שעושה קידוש

חולין ה, א: "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא". פירש רש"י: "חמירא שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית".

על פי זה כתב בשו"ת בנין ציון (סי' כג) שרק המחלל שבת מפני שהוא כופר בה, דהיינו בבריאה ובבורא, נחשב למומר, אך אלו שמתפללים תפילת שבת ומקדשים, מודים בבורא ע"י התפילה והקידוש. והובאו דבריו להלכה בשדי חמד (מערכת מ כלל פו), וכן משמע משו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' כ"א), ומהרש"ם (א, קכא), ורשב"ן (סי' צ ). והובאו דבריהם ביבי"א ז, טו, ג.

 ואמנם הרב משה קליערס בשו"ת מורשת משה (או"ח ו) חלק על הבנין ציון, וכתב שגם רש"י "לא בא אלא להסביר את הטעם שהשוו דבר זה לעובד ע"ז, אבל לאחר שעשאוהו כעכו"ם לא נוכל להסתכל על דברים שבלב, אלא על המעשים בפועל ולא פלוג רבנן". וכ"כ במנחת אלעזר (מונקאטש) (או"ח א עד; ג, כד). כן הקשה רבי שמעון שקופ (במכתב לר"ז יעב"ץ) שאין לסמוך על סברות אלו (כדי להתיר שחיטתו) וכי ישנם שני הפכים בנושא אחד? שהוא מאמין ומחלל שבת? ע"כ. אבל למעשה העיקר להלכה כדעת המקילים שסברתם נראית.

טו,ג – מחללי שבת לעניין עירוב חצרות

להלן כט, ז, ובהרחבות כט, ז, א, נלמד שאסרו חכמים לצרף מחלל שבת בפרהסיא לעירוב. וגם משם אפשר ללמוד שיש חילוק גדול בין מדרגות מחללי השבת. יסוד הדין בעירובין סט, א, שמומר, זה המחלל שבת בפרהסיא אינו יכול להצטרף לעירוב וגם אינו יכול לבטל רשותו. ושם אמרו לדעת רבי יהודה: "מומר בגילוי פנים אינו יכול לבטל רשות… ההוא דנפק בחומרתא דמדושא (בטבעת שאינה תכשיט), כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה כסייה. אמר: כגון זה (שמחלל שבת בצנעא) מבטל רשות".

ומכאן חיזוק לדעת הבנין ציון כג, שכל שהוא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, אינו נחשב כמומר. וכן נפסק להלכה בתורת חיים (עירובין סט, א); מחנה חיים (יו"ד ב, ג), חת"ס (ו, פג); ח"א (עה, כו); א"ר (שפה, ג); תוספת שבת (שפה, ה); מ"ב (שפה, ו); כה"ח (שפה, י); מהרש"ם (א, קכא); זכר יהוסף (או"ח כא); שארית ישראל (או"ח כב).

כיוצא בזה הזכיר באג"מ יו"ד ד, נח, אמנם מסיק שכדאי להחשיב יינם של מחללי שבת כיין נסך. ובאג"מ או"ח א, כג, היקל לצרף חילוני למניין. ובאו"ח ג, יב; ג, כב, התיר להעלות לתורה מחלל שבת בפרהסיא שאינו כופר, אמנם כתב שיש להחמיר לעניין שחיטתו ויינו. ולדעת אור לציון (ח"ב כ, ה, בהערה), המתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, יכול להוציא ידי חובת קידוש.

טו,ד – עוזבי תורה בימינו

ויש מקום להקל במעמדם של מחללי שבת בפרהסיא בדורות האחרונים, שהואיל וחומת השבת נפרצה, אין חילול השבת נחשב אצלם ככפירה ועזיבת היהדות כפי שנחשבה בעבר. וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל (א, כט), שהואיל והרוב מחללים שבת, כל יחיד ויחיד שמחלל את השבת אינו סבור שזו עבירה גדולה כל כך, ולכן אינו משתדל לחלל שבת בצינעה. וכך משמע מדברי מלכיאל (ח"ב טו, ו). וכ"כ בהתעוררות תשובה (א, יב), שאנשים לא מבינים חומרת השבת, ובדומה למה שכתב שו"ע (חו"מ לג) שחילול שבת במלאכת קשירה אינו פוסל לעדות, מפני שאינו נתפס בעיני הציבור כדבר חמור. וגם בשו"ת בנין ציון החדשות כג, הזכיר סברות אלו, ועוד יותר שכך יש לדון אצל הילדים שנולדו למשפחות שהתרגלו לחלל שבת, שהם כתינוקות שנשבו. וכ"כ בחזון איש (יו"ד ב, כח), שאין מי שיודע להוכיח כיום, והם נחשבים כתינוקות שנשבו. ועיין ביבי"א ז, טו, שהזכיר דעות האחרונים המקילות כיום בדין מחללי שבת, הואיל ואינם מכירים בחומרת המעשה.

ומרן הראי"ה קוק הרחיב והעמיק בזה, וכתב שרוח הזמן היא שפחא בישא שקשה מאוד לעמוד בפניה (אגרות ראי"ה ח"א קלח, עמודים קע-קעא; ושם פט). וכמו שהחשוד על העריות לא נפסל לעדות כאשר הוא אנוס מצד יצרו וכגון שהשפחה משדלת לזנות (עפ"י תוס' סנהדרין כו, ב, וגיטין מא, ב), הוא הדין לגבי ה'שפחא בישא' של זרם הזמן (הקדמת תיקוני זוהר), שנתנו לה מן השמיים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה, והם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. ומעין זה כתב בשיחות הרצי"ה (דברים 467-468) שהמכעיס פירושו שמכיר במציאות ה' וכועס על שנמנעת ממנו תאוותו, אבל כיום בגלל בלבולי דעות, אינם מאמינים וממילא אינם בגדר להכעיס.

טו,ה – אין מנוחה בגיהנם למחללי שבת

זוהר ח"ב קנא, א (תרגום): "בכל כניסת שבת, כאשר היום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של גיהנם: הסתלקו הדינים של הרשעים, שהרי המלך הקדוש בא והיום התקדש והוא מגן על הכל. ומיד הדינים מסתלקים ויש להם לרשעים מנוחה. אבל אש הגיהנם אינה מסתלקת מאלו שלא שמרו שבת לעולם. וכל הרשעים שבגיהנם שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם, משום כך אין להם מנוחה לעולם…".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

טז – שבת שלום ואחדות

טז,א – שבת שלום והכל שמור שאין רע

זוהר ח"א מח, א (תרגום): "בא וראה, בשעה שקידש היום בליל שבת, סוכת שלום  נפרשת בעולם. ומהי סוכת שלום? זו שבת. וכל רוחות וסערות ושדים וכל צדדי הטומאה, כולם מסתתרים… שהרי כיוון שהקדושה התעוררה לשרות בעולם, רוח הטומאה לא יתעורר עימה, כי זה בורח מפני זה, שהקדושה בורחת מפני הטומאה, והטומאה בורחת מפני הקדושה. ואז העולם נמצא בשמירה עליונה, ולא צריך להתפלל על שמירה, כגון לומר 'שומר את עמו'. שהרי זו הברכה ביום חול נתקנה, שאז העולם צריך שמירה. אבל בשבת סוכת שלום נפרשת על העולם והוא נשמר מכל הצדדים. ואפילו הרשעים שבגיהנם שמורים הם, והכל נמצאים בשלום, העליונים והתחתונים. ועל כן מברכים 'הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים'".

וכיוצא בזה אמרו בזוהר ח"ב רה, א (תרגום): "כיוון שרוח הזה (של נשמה יתירה של שבת) שורה על העולם, כל רוחות רעות, וכל מקטרגים רעים, מסתלקים מן העולם, ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה, משום שישראל הם שמורים ברוח ההוא, וסוכת שלום פורשת כנפיה עליהם, והם שמורים מכל". "יום השבת הוא שמחה לכל, והכל נשמר למעלה ולמטה". "יום הזה הוא יום של הנשמות, ואינו יום הגוף, משום שהוא שליטת צרור הנשמות".

תיקוני זוהר נז, א (תקונא עשרין וחד): מבאר השינויים שצריך לעשות בשבת, "ועוד שינוי מעשה, אם הוא עצוב בחול יהא שמח בשבת, ואם יש לו קטטה בחול עם אדם או עם אשתו, יהא לו שלום עמהם".

טז,ב – ואין רע בשבת

זוהר ח"ב פח, ב (תרגום): "בזה היום רשעי גיהנם נחים. בזה היום כל הדינים נכנעים ולא מתעוררים בעולם… בא וראה, בכל ששת ימי השבוע, כאשר מגיע שעת תפילת המנחה, דין קשה שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל ביום השבת, כשמגיעה שעת תפילת מנחה, רצון הרצונות נמצא, ועתיקא קדישא מגלה הרצון שלו, וכל הדינים נכנעים, ונמצא רצון ושמחה בכל".

זוהר ח"ג רעג, א (תרגום): "בשבת כל הנשמות והרוחות והנפשות יוצאים ויורדים זוגות זוגות, ואין שטן ואין מזיק שולט ביום השבת. ואפילו הגיהנם אינו שולט ואינו שורף בשבת, ומשום זה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, וזהו אש זרה, אבל אש הקרבן הוא אש דקדושה".

טז,ג – אש הגיהנם בשבת ואיסור הבערת אש

זוהר ח"ב רג, ב (תרגום): מתאר את סדר הסתלקות האש והדינים לתהום רבה. "בא ראה, כיוון שנכנסה שבת, ומדורה ההיא נסתרה בתהום הגדול, אז כל מיני האש של אש קשה מסתתרים ונכנעים, ואפילו אש של גיהנם, ורשעי הגיהנם יש להם מנוחה. וכל התחתונים והעליונים יש להם מנוחה. וכשיוצאת השבת, וישראל מברכים על האש, אז יוצאים כל מיני האש שהסתתרו, כל אחד למקומו. וכדי שלא לעורר אש אחרת, כתוב: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

טז,ד – שמחה וחדוה

זוהר ח"ב רד, א (תרגום): "ואז (בשבת) מתווסף רוח הנשמה בישראל, על כל אחד ואחד, ובאותה נשמה יתירה, שוכחים כל עצב וחימה, ואין נמצאת אלא שמחה למעלה ולמטה. וההוא רוח שיורד ומתווסף לבני העולם, כאשר הוא יורד, מתרחץ בבשמים של גן עדן, ויורד ושורה על עם קדוש. אשריהם כאשר הרוח ההוא מתעורר…".

טז,ה – שמחה ביחוד המלך והמלכה וביטול הדינים

זוהר ח"ג צד, ב (תרגום): "אמר ר' יהודה: השמחה והשמירה שביום השבת הוא על הכל, ומשום שיום הזה מתעטר באבא ואמא, ונתווסף קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא בכל שאר הימים. כי הוא קודש ומתעטר בקודש, ומוסיף קדושה על קדושתו. ומשום כך יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כולם ממנו נתקנים, ואותו יום הוא מנוחת העליונים והתחתונים, ביום זה מנוחת הרשעים בגיהנם. (משל) למלך שעשה סעודה לבנו יחידו, והעטירו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכל. ביום הזה הוא שמחה לכל. שוטר אחד שנתמנה על הדין של בני האדם, היו בידו אנשים שחייבים מיתה, ומשום כבוד אותו היום של שמחת המלך, עזב את דיניו ושמר את שמחת המלך (שלא לצער לשום אדם). כך יום ההוא (שבת) הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה (ז"א עם המלכות) והשמחה של אבא ואמא עליו, שמחת העליונים והתחתונים. בשמחת המלך כולם שמחים ולא מצטערים בו. על זה כתוב: וקראת לשבת עונג. מהו עונג? עונג אינו נמצא אלא למעלה, במקום שקודש העליון שורה (באו"א עילאין). כמו שנאמר: אז תתענג על ה', שאותו העונג על ה' הוא. ואותו יום (שבת) שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה זו של עונג, זהו שנאמר: וקראת לשבת עונג, מה שלא נמצא כן בשאר הימים".

טז,ו – שמחת השבת על פי רבי נחמן ושתי עצות להינצל מעצבות

כתב רבי נתן בליקוטי הלכות הלכה ו, א, "עיקר קדושת ישראל הוא קדושת שבת קודש שהוא כלל התורה כולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כל הקדושות שישראל ממשיכין על עצמן על ידי תורה ומצוות, הם בחינת קדושת שבת כמובא בספרים, כי קדושת שבת צריכין להמשיך על עצמו בכל ששת ימי החל, שזהו בחינת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחד בשבת. היינו על ידי כל התורה והמצוות שעושין בכל ימי החול, על ידי זה ממשיכין על עצמן קדושת שבת שהיא כלל קדושת ישראל. ועל כן צריכין ליזהר מאוד בכבוד שבת קודש, והעיקר לקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב ולהרחיק כל מיני עצבות בשבת, אפילו עצבות ודאגות מחטאיו ופשעיו המרובים צריכין להרחיק בשבת בכל כחו…" ואפילו בחול צריך להיזהר מצער, ועל ידי קדושת השבת יזכה להמשיך את השמחה של שבת גם בימות החול.

ושם מאות ב' ואילך מרחיב בביאור שתי עצות להיות בשמחה, וז"ל ו, ב: "כי איתא בדברי אדמו"ר… כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד… אך עיקר ההתחזקות ביותר הוא על פי מה שמבאר בשתי תורות קדושות שהם: "אזמרה לאלקי בעודי" בלקוטי א' בסימן רפ"א. ומה שכתב על פסוק, "ואיה השה לעלה" בלקוטי תנינא בסימן י"ב…

כי בהתורה "אזמרה לאלקי בעודי" וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאוד מאוד מה' יתברך ומעשיו מכוערין מאוד, אע"פ כן יראה לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו. ואע"פ שגם המצוה יש בה פסלת הרבה, אע"פ כן על כל פנים בודאי יש בה איזה נקדה טובה. וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות וכו' ועל  ידי זה יוכל להתפלל וכו'…

ובסימן י"ב בלקוטי תנינא על פסוק, "ואיה השה לעלה" מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עיין שם היטב. והכלל, שמקומות הרחוקים מאוד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטונפים, עיקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו, שהוא בחינת 'בראשית' 'מאמר סתום' שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כולם ומשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאוד הנ"ל, כי הם מקבלים מגודל ההעלמה וההסתרה של מאמר זה. ועל כן כשאדם נופל לשם חס ושלום, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ורואה עוצם רחוקו מה' יתברך, אל יפול על ידי זה ח"ו. כי אדרבא, על ידי זה בעצמו שרואה גודל ריחוקו שרחוק מאוד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו וכו', על ידי זה בעצמו עיקר תקונו ועלייתו בבחינת ירידה תכלית העליה. כי על ידי הבקשה והחפוש איה וכו' על ידי זה עולה לבחינת איה שהוא בחינת מאמר סתום, שהוא בחינה גבוה מאוד, בחינת בראשית וכו', שמשם עיקר קיום וחיות של כל העשרה מאמרות…".

ומבאר שם ו, ג-ד, שבחול שולטת הסט"א והעצבות, ובשבת אפשר לגלות את הנקודות הטובות ולהיות בשמחה, וזהו שאומרים שיום השביעי משבח ואומר, בחינת מזמור שיר ליום השבת. ושם ו, ה, מבאר שגם גילוי בחינת 'איה' מתגלה בשבת, כי בשבת עולים עד המדרגה הנעלמת של בחינת 'איה'. ומבאר שם ו, ו-ז, שתחום שבת אלפיים אמה כנגד שתי הבחינות הללו. ושם ו, כ, מבאר שבחול צריך לטרוח ולהתייגע בנסיעות ובירורים כדי לתקן ולברר, אבל בשבת אין צורך ביגיעת בירורים. ולא זו בלבד, אלא שכל הבירורים של ימות החול עולים בשבת. ולכן אין לצאת מחוץ לתחום, כי אין בירורים בשבת. ושם ו, כא, מבאר מדוע עירוב תחומין על ידי מזון, שכל הבירורים וטלטולי דרכים בשביל הפרנסה, לתקן חטא אדה"ר, בזיעת אפך תאכל לחם, בל"ט מלאכות. ומרחיב שם בערך האכילה בשבת (ויובא להלן ז, א, א). ושם ו, כד-כו, מבאר שזו בחינת המן שהוא הפרנסה, וירד על ידי נסיונות, ובשבת אין דואגים עבורו, כי כבר ירד ביום שישי. וזהו ראו כי ה' נתן לכם את השבת, שאז מתגלה האור הנעלם, שורש הפרנסה והביטחון.

טז,ז – אחדות בשבת

זוהר ח"ב קלה, ב (תרגום): "סוד השבת, היא השבת שנתייחדה בסוד אחד, שישרה עליה סוד של אחד. התפילה של ליל שבת, כי אז נתייחד כסא הכבוד הקדוש בסוד אחד, והיא נעשית מתוקנת שישרה עליה המלך הקדוש העליון. כאשר נכנסת השבת, היא מתייחדת ומתפרדת מסטרא אחרא, וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות למלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם, ואין ממשלה אחרת בכל העולמות…".

טז,ח – שלום העולם

זוהר ח"ג קעו, ב (תרגום): "בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכל להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם".  וממשיך לבאר שגם התורה היא שלום.

טז,ט – היחוד בין איש לאשתו בשבת

זוהר ח"ב פט, א: "אמר ליה: תא חזי, מלה דא הא אוקמוה חברייא, ולא פרישו מלה, כה אמר ה' לסריסים, מאן סריסים, אלין אינון חברייא דמשתדלי באורייתא ומסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא ולעאן באורייתא, ובליליא דשבתא מזרזי גרמייהו בזווגא דלהון, משום דידעי רזא עלאה, בשעתא דמטרוניתא אזדווגת במלכא, ואינון חברייא דידעין רזא דא, מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון, ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא… ואקרון סריסים ודאי, בגין לחכאה לשבתא, לאשכחא רעוא דמאריהון, דכתיב ובחרו באשר חפצתי, מאי באשר חפצתי, דא זווגא דמטרוניתא… תא חזי, כתיב ששת ימים מלאכתך, ויום השביעי שבת ליהו"ה אלהי"ך וגו', כל מלאכתך באינון שיתא יומי עבידתייהו דבני נשא, ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא, אלא עבידתיה דקודשא בריך הוא, ומאי עבידתיה, זווגא דמטרוניתא, לאפקא נשמתין קדישין לעלמא, ובגין כך בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון ומכווני לבייהו, ונפקי בני מעלי בנין קדישין דלא סטאן לימינא ולשמאלא, בנין דמלכא ומטרוניתא…".

טז,י – שלום בתוך המשפחה

על ידי השבת נעשה שלום במשפחה, שבכל ששת ימי החול אנשים רבים טרודים בעבודתם ואינם משוחחים כמעט עם בני משפחותיהם. וכיוון שנכנסת השבת, וכל ענייני העבודה אסורים במלאכה ובדיבור, אנשים נעשים פנויים, ואם מידותיהם טובות, הרי הם מתייחסים לבני משפחותיהם. וגם מי שעוד טרוד במחשבותיו, כיוון שמצווה עליו להתאסף יחד עם כל בני המשפחה סביב שולחן מכובד ולהתענג על מאכלים טעימים שלוש סעודות, בעל כורחו הוא מפנה את תשומת ליבו לבני משפחתו, והקשרים שביניהם נשמרים ומתחזקים.

ורק קדושת המצווה האלוקית יוצרת זאת, כי לולא כן, טרדות החיים והצרכים השוטפים גוברים, ורוב האנשים לא יצליחו ללכד את משפחתם למפגשים קבועים. וכעין מה שכתב הכוזרי ג, י (מובא לעיל א, יג, ז).

יותר מזה, אחדות אינה יכולה להתקיים בלי היסוד האלוקי, שהוא מאחד באמת את הכל. וכפי שאמר רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן". כאשר יש להם אידיאל אלוקי משותף, שבא לידי ביטוי בשם ה' שנמצא בשמם 'י' אצל האיש ו'ה' אצל האשה – השכינה שורה ביניהם, ואהבתם עולה וגוברת בלי סוף. וכשאין להם אידיאל אלוקי משותף, מסתלקת ה'י' מן האיש וה'ה' מן האשה, ואין יותר מה שילכד אותם, ואז מתחיל להיות להם צפוף ביחד, והם דוחקים ומקשים זה על זה עד שה'אש' שנותרה בשמם אוכלתם.

לפעמים הורים רוצים ששולחן השבת יתנהל באופן מופתי, וכל תקלה בהכנות לשבת או בהתנהגות של הילדים, נדמית בעיניהם כהורסת הכל. אבל באמת, כל זמן שמשתדלים לקדש את השבת ולכבדה ולענגה, ולא מכבירים במתח ובתביעות חמורות מהילדים, כל התקלות הקטנות אינן פוגעות בעיקר שהוא נפלא ומקודש. ואכן לא פלא הוא שרבים זוכרים בערגה רבה את שולחן השבת בבית הוריהם, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הם עדיין מתרפקים בגעגועים על זכרונות הקידוש, המאכלים והזמירות.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

א – ההכנות לשבת

א,א – הזכרת השבת בעת הקניות לשבת

דברי הרמב"ן שמות כ, ח, שחלק ממצוות 'זכור' להזכיר את השבת בימות החול, ובעת ההכנות לשבת. וכתב זאת על פי מכילתא, וכך ביאר את הנהגת שמאי הזקן, והזכרתי מקצת מדבריו לעיל א, ט, ב. והם היסוד למה שאמר האר"י, כמובא בדברי האחרונים.

ואף שבדרך כלל הלכה כהלל, כתב הרמב"ן שם, שכאן הלכה כשמאי, כי גם הלל מסכים לדבריו, אלא שהוא היה בעל ביטחון מיוחד, והיה בטוח באמת שימציא לו ה' את הנאה ביותר לשבת.

וראייה שככלל יש לנהוג בזה כשמאי, מדברי הגמרא בשבת קיט, א: "אמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים (תהלים כד): לה' הארץ ומלואה וגו', וכשמסלקין אותו אומרים (תהלים קטו): השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמרתי לו: בני, במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: [אשריך שזכית], וברוך המקום שזיכך לכך".

פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת | כתיבת תגובה

ב – יום שישי

ב,א – עדיף להכין שבת בנחת מאשר להרבות במאכלים

ספר חסידים תתס"ג: "טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם עם אשתו ובני ביתו משור אבוס ושנאה בו (משלי טו, יז), שלא יאמר אדם אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו. טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (שם יז, א), אחד בשבת ואחד ביום טוב, זהו שנאמר (ישעי' נח, יג) וכבדתו יכבד את השבת שלא יריב בו". והביאו את דבריו בא"ר רמב, א, ובגדולות אלישע רמב, ה.

ב,ב – חלות לשבת

האגודה פירש, שתקנת עזרא "שתהא אשה משכמת ואופה" (ב"ק פב, א), הכוונה ביום שישי. וברמ"א רמב, א, כתב: "נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות". ובבאו"ה 'והוא' כתב: "ובעוונותינו הרבים, היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחים מן האופה, ולאו שפיר עבדי, דמקטינים בזה כבוד שבת". אמנם בפועל נשים רבות, וביניהן צדיקות, אינן נוהגות לאפות חלות, גם מפני שאין להם צורך בחלות כדי שיעור חלה, וכשיגיעו לאכול את האחרונות כבר לא יהיו טריות. וגם מפני שנשתנו הזמנים וחלקן פחות בקיאות באפיה, ואם תעשנה חלות פחות טובות מן החלות של המאפיות, יש בזה צד של פגיעה בשבת. ועוד, שהרבה נשים אינן פנויות לכך.

ואם יש להם חלה ביתית קטנה וחלה קנויה, ראיתי בהלכות שבת בשבת א, 30, בשם הרב אלישיב, שמצד הדין החלה הגדולה עדיפה, ורק מצד שאם האשה תפגע, אפשר להקדים את חלתה. אמנם נראה שאם חלתה חביבה יותר מצד טעמה, או מצד שחביב לאדם קב שלו מתשעה קבין של חבירו, הרי שהיא קודמת מדינא. שכן מעלת החביב קודמת למעלת הגדול, כמבואר בפניני הלכה ברכות ג, 1. ולרמב"ם החביב קודם אף למין שבעה או שלם, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ומ"ב ריא, ד. וכתב הט"ז שהרוצים רשאים לנהוג כמותו. ק"ו שחביב קודם לכל הדעות לגדול יותר.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת | כתיבת תגובה

ג – קניית המאכלים לשבת

ג,א – ההידור בעונג שבת

כתב הרמב"ם (ל, ז): "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח".

והמקור לכך שכל המרבה הרי זה משובח, ואף יש לו על זה שכר, בשבת קיט, א: "בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר: עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין? – אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת". ושם בהמשך מובא המעשה על אותו קצב שהתעשר מאוד בזכות שהידר במצוות השבת. ועוד מובא שם:  "יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי – יוסף מוקר שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה. בהדי דקא עבר מברא – אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא. אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא? אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא – פרעיה שבתא".

ואע"פ כן כתבתי שאין הכוונה בעונג שבת לקנות את המאכלים היקרים ביותר, כי בדרך כלל אדם אינו נהנה מדבר שהוא מעל ומעבר לרגיל אצלו, וכפי שגם הרמב"ם כתב "הכל לפי ממונו של אדם". אמנם יש שנהנים גם ממה שמעל ומעבר לרגילותם, ואם ירצו להדר בעונג שבת, הרי זה משובח.

ג,ב – מקור לשיעור הכפול של הוצאות שבת

מה שכתבתי שאפשר לומר שככלל עונג שבת הוא כפליים מיום חול, הוא כדי שיהיה היכר משמעותי בין יום חול לשבת, וכן מצינו שכל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: זכור ושמור. קרבנה כפול – שני כבשים תמימים. עונשה כפול ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול (שבת קיז, ב), לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה (עפ"י ילק"ש בשלח רמז רסא).

ועוד במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה ב ד"ה והיה ביום, וכן הוא בילק"ש בשלח רמז רנח): "והיה משנה – לחם משונה. אתה אומר לחם משונה הוא או אינו אלא לחם כפול? כשהוא אומר שני העמר לאחד הרי לחם כפול אמור, הא מה תלמוד לומר והיה משנה? לחם שהוא משונה. כיצד, בכל יום היה בו עומר אחד ובשבת שני עמרים (הרי שהיה מזון כפול לשבת). בכל יום היה ריחו נודף ובשבת יותר. בכל יום היה מצולהב כזהב ובשבת יותר". וכמה הוא עומר? "והעומר עשירית האיפה" (שמות טז, לו). והוא כשיעור ארבעים ושלוש ביצים וחומש.

ולפי מה שלמדנו מהמכילתא שאוכלים בשבת כפול ממה שאוכלים ביום חול, כיוון שגם האוכל יותר משובח, ממילא הוצאות השבת יהיו יותר מכפולות מהוצאות הארוחות של יום חול.

ג,ג – לוו עלי ואני פורע, בדרך הטבע

ביצה טו, ב: "מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע".

שאלו התוס' שם: "והא דאמר (פסחים דף קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". ולכאורה אם התכוונו חכמים באומרם "לוו עלי ואני פורע" שיכול לסמוך על הנס, הרי אם מוכנים לתת לו כסף בצדקה יוכל לבקש את אותו הכסף בהלוואה, ומובטח לו שיוכל להחזיר, ומדוע אמרו שיעשה שבתו חול ולא יקח צדקה. והשיבו התוס': "הני מילי כשאין לו לפרוע". היינו שרק כאשר הוא יודע איך יפרע את חובו יוכל להישען על הש"י שיעזור לו לעמוד בתוכניתו ולפרוע את חובו. אבל כשאינו יודע כיצד יוכל לפרוע, לא יסמוך על הנס ולא יקח הלוואה, אלא יעשה שבתו חול. וכ"כ בעטרת זקנים (על שו"ע רמב): "ומכל מקום לא ילוה אלא אם כן יש לו לפרוע". וכ"כ בערוה"ש רמב, מד: "ואמרו שם דהקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע, אך זהו הכל במי שיש לו איזה עסק, ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לד' שירויח ויפרע, אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש מהדו"ת סי' רמב: "דווקא כשיש לו קרקע ומטלטלים ובטוח שלא יהיה לווה רשע וכו', כי אם ילחצוהו – ימכור וישלם, ומ"מ הישועה קרובה שלא יצטרך למכור וישלם בהרווחה". וכ"כ במנחת שבת עב, לב, דמ"מ לא ילווה בלא משכון ויסמוך על נס, ואם אינו כדאי, יתחלל שם שמים על ידו (הביאם בשש"כ מב, הערה עא).

ובהגהות אשרי (ביצה ב, ד) כתב: "והא דאמרינן עשה שבתך חול… מיירי שאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מן הצדקה. אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע". וכ"כ אליה רבה, עפ"י הגהות אשרי והלבוש, שילווה על המשכון. וכ"כ במפורש בשולחן ערוך הרב או"ח רמב, ג: "אבל אם אין לו חפצים למשכנם ולפרוע בהם, לא ילוה ושהקב"ה יפרע, כי מאחר שאין לו משלו אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו". וכ"כ במ"ב רמב, ג. ואפשר להבין את דבריהם בשני אופנים: א) שאם יש לו ממי ללוות ילווה, אף שאינו יודע היאך יפרע ולפי דרך הטבע יפסיד את משכונו, מ"מ יסמוך על ה' שיעזור לו לפדות את משכונו. ב) שמדובר באדם שסבור שיוכל להחזיר, אלא שתמיד יש מקום להסתפק, שמא תארע תקלה ולא יצליח, ולכן אם יש לו משכון, שאז מובטח לו שלא יהיה "לווה רשע ולא ישלם", ילווה ויסמוך על ה'. ובאיזה מצב יכול לסמוך על הש"י? כאשר יעבוד בחריצות ויענג את השבת כראוי, וינהג בחסכנות. אבל אם לא ינהג כראוי, לא יוכל לסמוך על הנס, ואם לא יחזיר יהיה רשע. וכך נראה לי יותר.

והגר"א שינה את הגירסה בתוס' וכתב: "והני מילי שאין לו ממי ללוות". הרי שלדעתו אם יש מי שמוכן להלוות לו, ילווה. וכך הבינו רבים בדעת הגר"א, שאף שאינו יודע כיצד יפרע את חובו, יסמוך על הקב"ה וילווה, ולא יחשוש שמא יהיה לווה רשע ולא ישלם. וכתב בשעה"צ יב, שכך גם דעת הב"ח (רמב, ד). שאם מלווים לו בלא משכון, חייב ללוות כדי לכבד את השבת, ויסמוך על ה' שיעזרהו לשלם.

ובשפת אמת לביצה שם כתב: "עיין בתוס' שהקשו מהא דעשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ותירץ דמיירי באין לו לפרוע. ויש מגיהין בתוס' דאין לו ממי ללוות, ואינו נכון, דהא מאותן אנשים שרוצה ליקח מהם צדקה יכול ליקח בהלואה, ולמה יעשה שבתו חול. רק כדפירש מהרש"ל בתוס' שאין לו נכסים לפרוע, ומי שאין לו, אסור ללוות. והגם דלמצוות קדושת היום מבטיחין לו מן השמים לפרוע, מ"מ מצד ממון חבירו אסור ללוות על סמך זה. ודוקא כשיש לו לפרוע ע"י מכירת חפץ וכדומה כדברי המהרש"ל אז מותר ללוות כנ"ל".[1]

ג,ד – מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל

ונראה ששורש המחלוקת במחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל בברכות לה, ב: "תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר (יהושע א): לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא".

וכיוצא בזה מצאתי שכתב בשו"ת אפרקסתא דעניא א, קנד: "אם עובד ה' רק בדרך הטבע, על זה אמר עשה שבתך חול, ואם עובד למעלה מהטבע, על זה אמר לוו עלי כו', דהקב"ה מזמין לו למעלה מן הטבע אע"פ שאין לו כלום". ובספר בן יהוידע לביצה שם כתב, שלוו עלי ואני פורע תלוי בשני תנאים, האחד שישמור הלכות יו"ט בעשה ולא תעשה. השני שישים מבטחו בה' ולא בעסקיו. וזהו שאמר "לוו עלי".

וצריך לבאר שמי שעובד את ה' למעלה מדרך הטבע כדרכו של רשב"י, אינו נחשב כמי שמסכן את ממון חבירו, שכן אחר שהוא מכיר בעצמו שהוא יכול לסמוך על הנס, הרי זה ריאלי שאף שאינו יודע איך, יזמן לו ה' כסף שיוכל להחזיר את החוב. (וכן מובא בהלש"ב א, 26, שהכל תלוי במידת הביטחון שלו).

ומ"מ למדנו מדברי רבא ואביי בברכות לה, ב, שהלכה לרבים היא כדעת רבי ישמעאל, וצריך לומר שכך הוא לכתחילה בעולם הזה לרוב העולם, לגלות את דבר ה' דרך סדרי הטבע בלא לסמוך על הנס.

ג,ה – הוצאות מצווה מחוץ לחשבון שקצבו לו בר"ה

ביצה טז, א: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו".

רש"י: "כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם – קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה – שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו".

וכתב הריטב"א: "לאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי". ומפירוש ר"י בתוס' שם קצת משמע אחרת, שפירש: "הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע, תורה דכתיב חדות, וחדות היא תורה, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט)".

עוד יש לסייג את הדברים, שכבר נפסקה הלכה המבזבז על יבזבז יותר מחומש (כתובות נ, א), ובתוס' ב"ק ט, א, 'אילימא' כתב, שהוא נוגע לכל המצוות. וכך למדנו ברמ"א או"ח תרנו, א, לעניין אתרוג: "וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצווה עוברת". וכתב במ"ב ח, ומ"מ חייב להוציא על כל פנים עישור נכסיו לזה, דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר. ע"כ. ואין הכוונה לכל מצווה עד חומש, אלא לכל המצוות יחד עד חומש. וכ"כ למשל באג"מ יו"ד א, סו"ס קסג, לעניין מצוות כתיבת ס"ת, שרק מי שיכול לכתוב את הספר במעשר מנכסיו, שישאר לו עוד מעשר לשאר מצוות, מצווה שיכתוב ספר תורה.

ואף בזה נראה שמוסיפים למי שמוציא יותר ממעשר עד חומש בתנאי שהוציא לשם שמים, וגם כפי הראוי לו לפי ערכו ומצבו הכספי, ובלא שיסמוך על הנס כשאינו ראוי לכך.


[1]. ולדעת היעב"ץ, ההוראה "לוו עלי" היא לנותן ההלוואה שיסמוך על ה' ויתן הלוואה לעני. וכך כתב בסידורו (דיני ערב שבת יב): "ועוד אני מפרש אותה שאמרו לוו עלי, לא באו לומר שילוה מישראל בלי משכון ויאכל הלה וחדי ויסמוך על הנס ואם אינו כדאי יתחלל שם שמים ח"ו, ויהא לווה רשע חלילה. אלא כך הוא הפירוש שילוה על ה' שיאמר למלוה לצורך הוצאת שבת אני לווה ממך על סמך שתבטח בה' שאמר לוו עלי, והיינו ודאי לוו עלי יע"ש". ובכך הלווה אינו גונב את דעתו של המלווה, ואם לא יזכה לנס, המלווה ימחל לו, שכן נתן את ההלוואה לשם שמים.
פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת | כתיבת תגובה

ד – כבוד השבת בבגדים

ד,א – האם מותר לכבס לכתחילה ביום שישי לכבוד שבת

בשש"כ מב, הערה יג, כתב, שרק בדיעבד אם לא הספיק לכבס ביום חמישי יכול לכבס כיום במכונת כביסה. ויש אומרים שכיום שמכבסים במכונת כביסה, אף לכתחילה מותר לכבס ביום שישי. כ"כ בעולת יצחק (א, ו),  שאין נתינתן למכונה חמורה ממסירתן לגוי שבוודאי מותר ביום שישי. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (א, מט), וכיוצא בזה כתב בהליכות עולם (ח"ג לך לך ג): "והיום שמכבסים במכונת כביסה חשמלית ואין צריך לבזבז הרבה זמן לכיבוס הבגדים מפני שהמכונה מכבסת הכל, נראה שמותר לכבס בערב שבת. ומכל מקום הנכון להקדים כדי שיום השישי יהיה כולו פנוי לצרכי שבת". וכן כתב ר"ח דוד הלוי במקור חיים.

ד,ב – בגדי לבן בשבת

האר"י נהג ללבוש ארבעה בגדי לבן בשבת, מלבוש עליון ותחתון, אזור וחלוק. והובאו דבריו בכה"ח רסב, כד. ובבאו"ה 'בגדים' כתב, שאם הדבר נראה כיוהרא אין ללבוש לבן. ובא"ר ד, הוכיח משבת קמז, א, שחכמים הלכו בבגדים שחורים בשבת (שהעירו שאסור לנער את בגדם בשבת משום כיבוס).

ונראה לענ"ד שדין 'טלית קטן' קצת שונה, שמצד אחד אינה נראית בחוץ, ומנגד כיוון שלובשים אותה על גופיה, אינה מתלכלכת מהגוף, ואין מצווה ללבוש 'טלית קטן' אחר לכבוד שבת.

ד,ג – ר' צדוק על בגדי שבת

קדושת שבת (מאמר ה, אות ד): "ועל כן אמרו (שבת קיג, ב, על רות) ושמת שמלותיך אלו בגדים של שבת, דדייקא משמלותיך, שהבגדים אין להם שייכות לעצם האדם שיהיה נקרא שמלותיך, דמשמע שמיוחדים אליה, ושהם שלה ביחוד, ומה יחוד יש לבגדים עם אדם, ומחר יוכל ללבשם אחר, והוא ילבש בגדים אחרים. אבל בגדי שבת, שהיא מה שלובש לכבוד הקדושה דשבת שבקרבו, וודאי יש להם שייכות להאדם הלובש ביחוד, וכפי קדושת השבת הקבועה בו… וכמו בעולם הבא דלכל אחד יש עולם בפני עצמו ומדור לפי כבודו… וכמו שהקדושה מעין עולם הבא, כן הלבושים שלובש לכבוד אותה קדושה הן מעין הלבושים דעולם הבא, שידוע שגם אז יש לבושים לנשמות הנעשים מתורה ומצוות, שעושה להם גם כן לכל אחד כפי מה שהוא, ואין לזר חלק בו. וכך הלבושים דשבת, אף שמצד גשמיותם ודאי גם כן אפשר שלמחר ילבשם אחר, והוא ילבש אחרים, מכל מקום מצד הקדושה שיש בהם מה שהוא מכבד על ידי זה השבת, מצד זה הם שייכים רק לו ביחוד". ועיין שם, שהסביר על פי זה מדוע כתבו ללבוש בגדים לבנים, ושהם כבגדי כהונה וכבגדי מלאכים, וככותנות אור של אדם הראשון. ועל ידי בגדים אלו ראה בועז את פנימיותה של רות, שמידתו יראה, והיא משלימה אותו במידת האהבה.

ד,ד – ללכת בבגד אחד כמה שבתות

כתב במ"ב רמב, ה, שלפי תקנת עזרא אין ללכת בחלוק אחד כמה שבתות. ע"כ. אמנם זה אמור לגבי לבנים וחולצה, אבל מכנסיים וחליפה, כל זמן שהם נראים נקיים ומגוהצים אין נוהגים לכבס כל שבת. כי אין בכך כבוד לשבת, ומנגד, הכיבוס המיותר מזיק לבגדים.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת | כתיבת תגובה

ז – איסור קביעת סעודה בערב שבת

ז,א – מהי סעודה שאסור לקבוע ביום שישי

הזכרתי בהלכה שלושה טעמים לאיסור הסעודה: א) שאם יאכל סעודה גדולה ביום שישי, לא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל השבת (שו"ע או"ח רמט, ב). ב) שיש בזה פגיעה בכבוד השבת, שמשווה את כבוד השבת לכבוד ימי החול (פמ"ג). ג) שאם יקבעו סעודה גדולה בערב שבת, יהיו טרודים בה ולא יוכלו להתכונן כיאות לשבת (מ"א בשם ר"ח). ויש לחוש לשלושת הטעמים.[2]

סעודה גדולה שיש בה פגיעה בכבוד השבת, היא סעודה שיש בה ריבוי אנשים יותר מהרגיל, או שיש בה הרבה יותר מאכלים. וכן אם יש בה משקה חריף, הרי היא נעשית חשובה.

בנוסף לכך, כל שיש לחוש שלא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל שבת, או שמרוב אריכות הסעודה או מפני שתיית המשקאות המשכרים, לא יוכל להתכונן כראוי לשבת, אסור לקיימה.

ואמנם רבים כתבו שסעודה גדולה היא סעודה שיש בה משקה משכר, וכ"כ הרמב"ם ל, ד: "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת". וכ"כ הלבוש רמט, ב, ושועה"ר ח. אולם נראה שאין כוונתם להתיר סעודה גדולה בלא שתייה. אלא שלפי הנהוג אצלם הסימן לסעודה גדולה היא השתייה. אבל כיום שיש סעודות גדולות שאין בהן שתייה משכרת, נראה שגם אותן אסור לקיים בערב שבת. וכן למדנו מלשון הרמב"ם שהסיבה היא משום 'כבוד השבת'. וקיום סעודות אלו ביום שישי פוגע בכבוד השבת.  וגם ריבוי אנשים שאוכלים יחד משום כבוד האירוע משווים לסעודה חשיבות מרובה, ואף היא אסורה בערב שבת. ועיין בהלכות שבת בשבת ב, מג (ע' פט-צא), ולענ"ד דברי השש"כ מב, כו, יותר מכוונים להלכה.

ז,ב – האם מותר לערוך חתונה וסעודה ביום שישי

פסחים מט, א, במשנה: "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער, ואם לאו – מבטלו בלבו". וכן נפסק בשו"ע תמד, ז. הרי שסעודת אירוסין היא מצווה ומקיימים אותה בערב פסח. ודין ערב פסח אינו פחות חמור מדין ערב שבת. וטעם ההיתר לארס (לקדש) בערב פסח וערב שבת, שאם לא יזדרז יש לחוש שמא יקדמנו אחר, וממילא יש מצווה לערוך סעודה. ואפילו בתשעה באב אמרו שמותר לארס אשה שמא יקדמנו אחר, אלא שמחמת הצום אין עושים סעודה (שו"ע תקנא, ב).

וכן לגבי נישואין, אמרו במועד קטן (ח, ב, ט, א): "כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד, מותרין לישא ערב הרגל". ומביאור הגמ' שם (ט, א), עולה שאין חשש שיערבו שמחה בשמחה, כי עיקר השמחה ביום הראשון לנישואין, היינו בסעודה שיקיימו בערב החג. וכך למד במ"א רמט, ג.

ומנגד בגיטין לח, ב, מובא ששתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת… ושתיהן נעקרו. הרי שאסור לקיים סעודה בערב שבת. ואמרו בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב): "אסור לארס אשה בערב שבת, הדא דאיתמר שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל לארס יארס, שמא יקדמנו אחר". והבין בב"י סו"ס רמט, שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת. וכ"כ בשו"ע רמט, ב, שאסור לקבוע סעודת אירוסין בערב שבת מפני כבוד השבת.

ובמ"א רמט, ג, שאל על הירושלמי ושו"ע ממה שלמדנו בפסחים, שסעודת אירוסין היא מצווה ומקיימים אותה בערב פסח וממילא גם בערב שבת. ותירץ, שאם אירס לפני יום שישי, אסור לקיים את הסעודה בערב שבת, אבל אם אירס ביום שישי מקיים את הסעודה בו ביום. וכן דעת הגר"א. וכיום שנוהגים לערוך את האירוסין והנישואין יחד, ממילא יערכו אז את הסעודה.

וכבר למדנו שלדעת המ"א שם, גם נישואין מצד עצמם אפשר לערוך ביום שישי, וממילא גם את הסעודה. ונראה שטעם ההיתר לקיים בערב שבת נישואין וממילא סעודה, מפני שמצווה להקדימה כדי לקיים פרייה ורבייה[3]. וכ"כ תו"ש ב. וכ"כ בשועה"ר רמט, ו, אלא שהוסיף בסעיף ז', שמ"מ טוב שלא לאכול בסעודה זו אלא מניין מצומצם לבד מן השייכים לסעודה. ובבא"ח ש"ב לך לך כא, התיר סעודת נישואין, וסיים: "מיהו יזהר שתהא קודם שעה עשירית וכל מה שאפשר לו להקדים יקדים".

ומנגד לדעת הב"ח (רמט, סו"ס ג), רק סעודת ברית ופדיון מותר לערוך בערב שבת, כי זמנם קבוע, אבל סעודת אירוסין ונישואין, שתלויות בקביעת בני אדם, אסור לקבוע בערב שבת. וכיוצא בזה כתב בפרישה ד. וכך משמע משו"ע רמט, ב.

ונראה שכך סובר גם א"ר ד, שכתב שכאשר אפשר לדחות את סעודת האירוסין, אסור לקיימה בערב שבת. ואף שהוא התייחס לסעודת אירוסין, נראה שכך הדין גם לסעודת נישואין (וכך כתב בשמו בכה"ח רמט, י). וכך למד בכה"ח מח"א א, י, וכתב שכך המנהג בירושלים שלא לעשות סעודת אירוסין ונישואין ביום שישי.

ואפשר שיבארו את דברי המשנה בפסחים מט, א, שההולך לסעודת אירוסין בערב פסח הכוונה שהסעודה תתקיים בפועל בליל פסח (וכ"כ בשיירי קרבן על הירושלמי פ"ק דתענית ה"ח), ומזה דחייה לדברי המ"א. ואכן ישנם רבים שלא קיבלו את פירוש המ"א בירושלמי (עיין בחזון עובדיה ע' לג). ויש שפירשו שבערב פסח קל יותר לקיים את סעודת האירוסין, כי ממילא אסור לאכול חמץ משעה רביעית, ומצה אסורה כל היום, ולכן אין חשש שיאכל הרבה, אבל בערב שבת אסור (חק יוסף תמד, י, מאמ"ר ה, ועוד, כמובא שם בחזון עובדיה). ויש שחילקו שהואיל וביו"ט מותר לבשל, אין לחשוש שמא יעסוק בסעודה בערב יו"ט (חתם סופר בחידושיו להל' פסח תמד, ב, תורת חיים סופר רמט, ח). ובאבן העוזר (סי' רמט) ביאר, שהסעודה שהלך אליה בערב פסח היא ארוחה רגילה.

וקשה על הב"ח ודעימיה, ממו"ק ח, ב, שהתירו לשאת אשה בערב הרגל. ואפשר לבאר שדווקא בערב מועד אפשר לישא אשה, שאם ידחו את הנישואין, יצטרכו לדחותם בשבוע, אבל בערב שבת אין צורך לדחות אלא ליום ראשון או שני, ולכן כשאין הכרח, למרות מצוות פרו ורבו, אין לקיים את הסעודה ביום שישי[4].

ומסכם בחזון עובדיה ע' לב-לד, שאסור לעשות סעודת אירוסין או נישואין ביום שישי, אלא אם ירצה, יערוך נישואין בלא סעודה בערב שבת, ויכין את הסעודה לליל שבת. שכך הוא פשט דברי השו"ע, וכן דעת רבים, ומהם: הגהות מעשה רוקח רמט; בני ציון ליכטמן רמט, ה.

ובמ"ב ט' כתב שהעיקר כמ"א, שאם אירס ונשא בערב שבת, יעשה סעודה באותו יום. אולם לכתחילה כתב שטוב ונכון לדחות את הסעודה למחר או ליום אחר.


[2]. שאל הרמב"ן לגיטין לח, ב: "וקשה לי, דהא קי"ל כר' יוסי (פסחים צט, ב) דאמר אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחיל, וי"ל הני מילי פעם אחת מפני הצורך, אבל לעולם לא משום דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבתא…". והביא דברים אלו הרשב"א שם: "ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מיחזי כמזלזל בכבוד שבת". וכ"כ הריטב"א שם.
[3]. ובשו"ע אה"ע סד, ג: "יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעודת הנשואין שלושה יום קודם הנשואין…"
[4]. יש שכתבו שגם ערוה"ש ח, סובר כב"ח, ולא היא, אלא רק כתב שסעודת אירוסין צריך לדחות כשאפשר, כי אין חיוב לקיים אותה דווקא באותו יום, שכן אין לה ברכה מיוחדת, ורק אם החתן והכלה נוסעים למקום אחר, מותר לקיים את הסעודה ביום שישי. ומשמע שלגבי נישואין, שיש חיוב לקיים את הסעודה באותו יום, אם קיימו את הנישואין שעות רבות לפני שבת, אין לדחות את הסעודה לסעודת ליל שבת. אמנם לפני כן הזכיר את דעת הב"ח שאוסר גם סעודת נישואין. אבל בסיכום התייחס רק לסעודת אירוסין.
פורסם בקטגוריה פרק ב - הכנות לשבת | כתיבת תגובה