ה – בסיס לדבר האסור – נעשה בכוונה

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-23-05/

חפץ של היתר שהונח עליו דבר שהוא מוקצה על מנת שיהיה מונח עליו בשבת, נעשה גם החפץ המותר מוקצה, מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. למשל, המניח כסף על שולחן, למרות שהשולחן מצד עצמו אינו מוקצה, כיוון שהניח עליו כסף שהוא מוקצה, נעשה השולחן מוקצה מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. כלומר, בהחלטה להניח את הכסף על השולחן, גלומה הסכמה שלא להשתמש בשולחן בשבת, ונעשה השולחן מוקצה כמו הכסף שעליו. וגם אם הכסף ייפול ממנו באמצע השבת, כיוון שהשולחן היה מוקצה בבין השמשות – נותר השולחן מוקצה לכל השבת (שו"ע שי, ז). אבל אם לא התכוון שהכסף יהיה שם כל השבת אלא שכח אותו על השולחן, כיוון שלא החליט לעשות אותו בסיס לדבר האסור, השולחן לא נעשה מוקצה. אלא שלכתחילה אין לטלטל אותו עם המוקצה שעליו, ולכן יטה את השולחן כדי שהכסף ייפול הצידה, ולאחר מכן יקח את השולחן למקום שירצה. ואם ייגרם הפסד מהפלת המוקצה הצידה, כגון שהמוקצה הוא מחשב כיס; או שהמוקצה שעל השולחן הוא אבן, וליד השולחן ישנם כלי זכוכית שעלולים להישבר אם יפיל את האבן עליהם, מותר לטלטל את השולחן עם המוקצה שעליו עד למקום שבו יוכל להטותו הצידה בלא לגרום נזק (שבת קמב, ב; שו"ע שט, ד; שו"ע רעז, ג; להלן יד).

וכן הדין לגבי – מחשב נייד שהונח על ספר; פמוטים יקרים על מגש; סכינים יקרות בתוך תיק; תפוחי אדמה חיים בתוך מגרה; קופת צדקה על בימה – שאם הונחו בכוונה, נעשה הדבר שעליו הונחו 'בסיס לדבר האסור' ומוקצה כמותם. ואם נשכחו שם, לא נעשה הדבר שעליו הונחו מוקצה.

לפעמים רוצים להניח את דבר המוקצה בארון, אלא שהואיל ואין שם מקום פנוי, מניחים אותו על בגד שבארון, ונחלקו האם הנחה זו הופכת את הבגד למוקצה. יש אומרים שהואיל ובפועל המוקצה הונח על הבגד מתוך מודעות, נעשה הבגד 'בסיס לדבר האסור' (ט"ז). ויש אומרים שהואיל ולא התכוון שהמוקצה יעמוד דווקא עליו, אלא כך יצא במקרה, לא נעשה הבגד 'בסיס לדבר האסור (מ"א). למעשה, בשעת הצורך אפשר להקל (מ"ב שט, יח).[3]

מצא כסף או דברי מוקצה אחרים בכיס בגדו, כיוון שמן הסתם שכח אותם שם, לא נעשה בגדו בסיס לדבר האסור. אבל כדי שלא ימשיך להתהלך כשהמוקצה בכיסו, ישתדל לנער את המוקצה מבגדו. ואם הוא מתבייש לעשות זאת בפני הציבור, או שהוא חושש שדבר המוקצה יאבד שם, מותר לו להמשיך ללכת בבגדו עד שיגיע למקום שבו יוכל לנער את המוקצה בלא חשש הפסד או בושה.[4]


[3]. אם התכוון להניח את המוקצה על הדבר המותר למשך חלק מהשבת, לר"ת אינו בסיס לדבר האסור, ולרש"י הוא בסיס לדבר האסור. והשו"ע שט, ד, נטה לחומרא. אבל בשעת הדחק אפשר להקל (מ"ב כא). וכן נחלקו אם המוקצה הונח באמצע השבת לרצונו של בעליו, לתוס' כל עוד המוקצה עליו – הבסיס מוקצה, ולאור זרוע אינו מוקצה. ולרשב"א ולר"ן, אם כוונתו שהמוקצה ישאר עליו עד סוף השבת – כל זמן שהמוקצה עליו הוא מוקצה. ובמ"ב רסו, כו, כתב כדעת המקילים, ועי' באו"ה שי, ז, 'מטה'.

הבסיס נאסר רק כאשר הוא משמש את המוקצה שעליו, אבל כאשר המוקצה משמש את הבסיס, אין הבסיס נאסר. לפיכך, אם הניח אבן על חבית כדי שהמכסה שעל החבית לא ייפתח, או חתיכות צמר מוקצה על קדירה כדי לשמור את חומה, אין החבית או הקדרה נעשות מוקצה (שו"ע רנט, א, מ"ב ט).

[4]. אם התכוון להניח כסף בכיס הבגד שיהיה מונח ושמור בו במשך השבת, וחזר בו אח"כ ורצה ללבוש את הבגד בשבת, אם עיקר הבגד משמש דופן לכיס, כמו בכיס החולצה, נעשית החולצה בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטל אותה. ואם הכיס רק תפור לבגד, כמו בכיס המכנסיים, אין הבגד נעשה בסיס למה שבכיס, כי הכיס טפל לגמרי לבגד, ומותר לטלטל את הבגד, אבל כאשר אפשר ינער את המוקצה מן הכיס, ובתנאי שלא יכניס את ידו לכיס ולא יגע בכיס מבחוץ כדי לנערו מהמעות שבו, כי הכיס עצמו מוקצה (רמ"א שי, ז, מ"ב כט-ל. ועי' שש"כ כ, הערה רעה). ואם קשרו לבגד כיס ובו כסף, כיוון שהכיס אינו תפור כלל לבגד, אינו טפל אליו, ונעשה הבגד בסיס לדבר האסור.

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן