ב – אורח

פורסם בקטגוריה יג - דרך ארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-13-02/

נהגו ישראל, שכאשר אדם מזדמן לביתם בעת שהם סועדים, מזמינים אותו להצטרף לסעודתם, גם אם אינו עני. ומנגד, מנהג טוב לאורח, לסרב בתחילה מעט, ורק אם יראה שבאמת רוצים להזמינו, כגון שמבקשים ממנו שוב או שמגישים לפניו את האוכל, יצטרף לסעודתם (ועיין פניני הלכה ליקוטים ב' ג, ד-ה; ז, ט-י).

אסור לאדם ליהנות מ"סעודה שאינה מספקת לבעליה", היינו מסעודה שבעליה אינו רוצה שהוא ישתתף בה, משום אבק גזל. ואפילו אם בפועל הזמינו אותו להשתתף בסעודה, אם ידוע לו שבאמת בעל הסעודה אינו רוצה שישתתף בה מפני שהוא חס על ממונו, הרי היא נחשבת כ"סעודה שאינו מספקת לבעליה" (רמב"ם הל' תשובה ד, ד). עוד אמרו חכמים, שאסור לאדם ליהנות מסעודתו של קמצן, ואפילו אם יש לקמצן מניע אישי להזמין אותו אליו, אסור להשתתף בסעודתו, ש"כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו" (סוטה לח, ב).

המארח את חבירו על שולחנו, צריך להראות לו פנים שׂוחקות, כדי שיאכל לתיאבון ולא יחשוש שמא המארח מצטער שגומרים לו את מאכליו. ובמיוחד עליו להראות פנים שׂוחקות לעניים שעל שולחנו.

המתארח אצל חבירו ראוי שישמע בקולו, וכפי שאמרו חכמים: "כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה" (פסחים פו, ב). למשל, אם ביקש ממנו לזמן – יזמן. ואם ביקש ממנו לומר דברי תורה – אם ביכולתו לומר – יאמר. וכשיבקש ממנו לאכול – יאכל. ומי שכבר שבע מסעודתו של המארח, ועדיין בעל הבית מפציר בו שיאכל עוד, אינו חייב להמשיך לאכול, שהואיל וכבר אכל ושבע מסעודתו של בעל הבית, אין בעל הבית צריך להתבייש מכך שאינו אוכל עוד (שו"ע קע, ה, מ"ב שם).

מי שנוהג בעצמו חומרה יתירה בענייני כשרות, כאשר הוא מתארח, יאכל ממה שבעל הבית מציע לפניו. אבל אם הוא נוהג להחמיר בדבר שגם לפי כללי ההלכה יש מקום להחמיר בו, אינו צריך להקל לפי בקשת בעל הבית. אמנם היו רבנים מגדולי ישראל, שכשהיו מתארחים, נהגו לילך על פי הדעות המקילות, ואף היו אוכלים בשר כשר שאינו חלק (גלאט). (ע' מ"ב קע, טז, פס"ת ח).

פורסם בקטגוריה יג - דרך ארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן