בפרק השני שבמסכת שבת ישנו דיון רחב בשאלה: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין". הכלל הוא, שהפתילה צריכה להיות רכה וסופגת כדי שתמשוך יפה את השמן, והשמן צריך להיות מהסוג שנמשך יפה אחר הפתילה. שאם לא כן, השלהבת תקפוץ סביב לפתילה ואורה יחלש, ויש חשש שהרואה יבוא להיטיב את הנר ויעבור על איסור מבעיר.
אמרו חכמים, שמכל השמנים הכשרים, מצווה מן המובחר להדליק בשמן זית, שהוא נמשך בקלות אחר הפתילה, ואורו צלול וזך (שו"ע רסד, ו). כיום רוב הנשים נוהגות להדליק נרות פרפין (המכונה שעווה) שאורם חזק ויציב יותר.
אפשר ללמוד מהדיון הרחב בשאלה זו, רמז לדרך שעל ידה ניתן לקיים את שלום הבית. כמו שהפתילה צריכה להיות רכה וסופגת, והשמן קל ונוח להימשך, כך צריכים בני הזוג להתאחד מתוך ענווה. וכשם שעל ידי הדלקת האש בראש הפתילה יוצא אורם המשותף, כך גם בני הזוג, על ידי אש האמונה ואור התורה יוכלו להתאחד, להתפתח ולהאיר. בלא יעוד רוחני – האהבה נובלת, כשם שכל דבר גופני הולך ומתכלה. אך כאשר ישנה מטרה רוחנית משותפת שמדליקה אור בחייהם, האהבה הולכת וגוברת.
מצד הדין מספיק להדליק נר אחד, שעל ידו יהיה אור בבית. ונהגו להדליק שני נרות, אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. ויש נוהגות להדליק נר נוסף לכל אחד מבני הבית, ויש שנהגו להדליק שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש שנהגו להדליק עשרה כנגד עשרת הדברות. ואת כל המנהגים הללו נוהגים בעת שהאשה שובתת בביתה, אך אם היא מתארחת בבית אחרים, המנהג שתדליק שני נרות בלבד (שש"כ מג, ג).
בעבר, כשהיו מאירים את הבית בנרות, היה בתוספת הנרות הידור, שעל ידם התרבה האור בבית, אבל כיום שמשתמשים באור חשמל, אין כל כך הידור בהוספת נרות, ודי בהדלקת שני נרות כנגד 'זכור' ו'שמור'.
נהגו שאשה ששכחה להדליק שבת אחת, תקנוס את עצמה ותדליק מכאן ואילך בכל השבתות נר אחד נוסף (רמ"א רסג, א). וכל זה בתנאי שלא היה שם אור כלל, אבל אם היה דולק שם אור חשמל, למרות שלא הדליקו אותו לכבוד שבת, כיוון שבפועל לא נתבטל אצלם עונג השבת, אינה חייבת להוסיף נר אחד כל ימיה (עי' ד"מ שם, באו"ה 'ששכחה'; חזו"ע ח"א עמ' קעג-קעד).
