מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (שם א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". לכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.
מאימתי מחנכים את הקטן לקיום מצוות עשה? משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית, מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).
ומה שאמרו שגיל חינוך הוא בערך בגיל שש-שבע, הוא מפני שאז מתחילים ללמד את הילדים תורה ברצינות, וממילא מאז הם יכולים להתחיל לקיים את רוב המצוות כהלכתן. וכן לעניין ברכות ותפילות – גיל חינוך הוא שש-שבע, שאז רוב הילדים יכולים להתחיל ללמוד לקיימן כראוי. אבל מתחילים להרגילם בברכות וקצת תפילות בערך מגיל שלוש, כשם שמתחילים ללמדם קצת תורה מגיל שלוש (ב"ב כא, א; סוכה מב, א; שו"ע יו"ד רמה, ה).
וכן לגבי קידוש והבדלה, מתחילים להרגיל בשמיעתם קטנים בני שלוש. ומשעה שהקטן מבין את עניין השבת ויכול לקיים את הקידוש וההבדלה כהלכתם, מקפידים שישמע אותם כראוי. ואם לא היה בעת שקידשו והבדילו, יקדש ויבדיל בעצמו.
