מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, ותקנו לפתוח את אמירת פסוקי דזמרה בברכת "ברוך שאמר", ולחותמם בברכת "ישתבח". במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, וכל הגברים פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה (פניני הלכה תפילה יד, 1).
אולם נשים פטורות מאמירת פסוקי דזמרה, מפני שפסוקי דזמרה תלויים בזמן, שזמן אמירתם לפני תפילת שחרית, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואמנם יש אומרים, שהואיל ונשים חייבות להתפלל עמידה, חייבות גם לומר פסוקי דזמרה כדי להתכונן על ידם לתפילה. אולם לדעת רוב הפוסקים, אף כי נשים חייבות בתפילת עמידה, מההכנות וההקדמות שאינן מעכבות את התפילה – נשים פטורות, שעליהן כבר חל הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. וכך ההלכה, שנשים אינן מחויבות לומר פסוקי דזמרה, והרוצות להדר, רשאיות לאומרם עם ברכותיהם, כדי להתכונן בשלימות לתפילה (כמבואר לעיל ב, 10).[2]