מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, ותיקנו לפתוח את אמירת פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'. במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, וכל הגברים פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה (פניני הלכה תפילה יד, 1).
אולם נשים פטורות מאמירת פסוקי דזמרה, מפני שפסוקי דזמרה תלויים בזמן, שזמן אמירתם לפני תפילת שחרית, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואמנם יש אומרים, שהואיל ונשים חייבות להתפלל עמידה, חייבות גם לומר פסוקי דזמרה כדי להתכונן על ידם לתפילה. אולם לדעת רוב הפוסקים, נשים חייבות בתפילת עמידה בלבד, אבל מההכנות וההקדמות שאינן מעכבות את התפילה – נשים פטורות, שעל הכנות אלה כבר חל הכלל, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. וכך ההלכה, שנשים אינן חייבות לומר פסוקי דזמרה. והרוצה להדר, רשאית לאומרם עם ברכותיהם, כדי להתכונן לתפילה בשלימות (כמבואר לעיל ב, 10).[2]
[2]. במ"ב ע, ב, כתב, שלפי רע"א נשים חייבות בפסוקי דזמרה, שהם הכנה לתפילה. אמנם ציין בשעה"צ שדעת שועה"ר ע, א, שפטורות. והאמת שרבים תמהו על המ"ב כיצד למד מרע"א שנשים חייבות בפסוד"ז. ויש שהורו למעשה, שנשים חייבות בפסוד"ז הואיל ולכך נוטה דעת המ"ב, כ"כ בהליכות בת ישראל ב, ז, ואש"י ז, י. וכ"כ בבירור הלכה (זילבר) תנינא או"ח ע, והוכיח כן מלשון מהרי"ל. אולם לרובם המכריע של הפוסקים, נשים פטורות מפסוד"ז, וכ"כ בשועה"ר ע, א, ערוה"ש ע, א, יחו"ד ג, ג, מחזה אליהו טו. יתר על כן, הרי יש אומרים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום, ורשאיות לצאת במנחה, ויש אומרים שחייבות רק בברכות השחר והתורה, כמבואר לעיל ב, ג-ד, ורבות נוהגות כן (עי' בהליכות שלמה ב, הערה ה), וממילא ברור שפטורות מפסוד"ז.