אמרו חכמים (תענית כז, ב; ומגילה לא, ב) שבשעה שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו, והבטיח לו ולזרעו את הארץ לרשתה, שאל אברהם אבינו את הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כפי שעשית לדור המבול ולדור הפלגה? אמר לו הקב"ה: לא אעשה להם כך. שאל אברהם אבינו: במה אדע שלא תכרית את שמם? ענה לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת וכו'. רמז לו בזה, שהקרבנות יהיו עדים לכך שישנו קשר נצחי בין ישראל לה'. ולכן, גם אם יימצאו בהם חטאים, אין זאת אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בשורשם הם צדיקים וקשורים לה'. ולכן, על ידי הקרבת הקרבנות שמבטאים את הקשר המוחלט של ישראל לה', יתכפרו החטאים.
אמר לפניו אברהם אבינו: רבונו של עולם, ואם בית המקדש יחרב, במה יתכפרו עוונותיהם? ענה לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם".
עוד אמרו, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן לגבי כל הקרבנות (מנחות קי, א. ראו פניני הלכה תפילה יג, ה-ו בטעם קרבן התמיד והקטורת).
משמעות הדבר, שלכל מעשה שנעשה בעולם ישנה נשמה פנימית, והנשמה של כל מצווה הם דברי התורה העוסקים בה. במיוחד הדברים אמורים לגבי הקרבנות, שעיקר עניינם לבטא את הקשר לה'. לכן, כשאי אפשר להקריב בפועל את הקרבנות, הלימוד בהם נחשב כתחליף להקרבתם (עי' מהר"ל גבורות ה' פרק ח).
על כן נהגו רבים מהגברים לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה. אולם כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חכמים בתלמוד, ואף תיקנו את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר – נהגו הגברים לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כמו חובה.
שנייה בחשיבות לפרשת התמיד היא פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וטוב לגברים לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם (כמבואר בפניני הלכה תפילה יג, א, 1).