הקוראת את שמע צריכה לקוראה בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ותחשוב בליבה שהיא קוראת עתה את דבר המלך הקב”ה, ותתרכז במשמעות הדברים כאילו היו חדשים אצלה (שו”ע סא, א-ב).
בנוסף לכוונה, צריכה הקוראת לדקדק באותיותיה, שלא תבליע שום אות, לא תדגיש את הרפה ולא תרפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות ‘א’ ל’ע’, ובין ‘כ’ ל’ח’, ובין ‘קמץ’ ל’פתח’, ובין ‘צירי’ ל’סגול’ (שו”ע או”ח סא, יד-כג). ואמרו חכמים: “כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם” (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק – קיימה את המצווה, ובתנאי שלא תחסיר הברה שלימה (שו”ע סב, א; מ”ב א).
צריכה הקוראת להשמיע לאוזנה את מה שהיא מוציאה מפיה, ובדיעבד, אם קראה בשפתיים אף שלא השמיעה לאוזנה, כיוון שעשתה מעשה בשפתיה – קיימה את המצווה. אבל אם רק הרהרה את שמע – לא קיימה את המצווה (שו”ע סב, ג).
מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את שמע ולהתפלל בלשון הקודש, מכל מקום אם קראה והתפללה בשפה אחרת – יצאה, ובתנאי שתבין את השפה בה התפללה (וע’ לעיל יב, ז). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבפועל אי אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה “ושננתם”, שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ”ב סב, ג. ויעויין בפ”ה תפילה טו, 7).
