הקוראת את 'שמע' צריכה לקוראה בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ותחשוב בליבה שהיא קוראת עתה את דבר המלך הקב"ה, ותתרכז במשמעות הדברים כאילו היו חדשים אצלה (שו"ע סא, א-ב).
בנוסף לכוונה, צריכה הקוראת לדקדק באותיותיה, שלא תבליע שום אות, לא תדגיש את הרפה ולא תרפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות 'א' ל'ע', ובין 'כ' ל'ח', ובין 'קמץ' ל'פתח', ובין 'צירי' ל'סגול' (שו"ע או"ח סא, יד-כג). אמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, הקוראת שלא בדקדוק – קיימה את המצווה, ובתנאי שלא תחסיר הברה שלימה (שו"ע סב, א; מ"ב א).
הקוראת צריכה להשמיע לאוזנה את מה שהיא מוציאה מפיה. בדיעבד, אם קראה בשפתיים אף שלא השמיעה לאוזנה, כיוון שעשתה מעשה בשפתיה – קיימה את המצווה. אבל אם רק הרהרה את שמע – לא קיימה את המצווה (שו"ע סב, ג).
מעיקר הדין מותר שתקרא ותתפלל בשפה אחרת, ובתנאי שתבין את השפה שבה התפללה (ראו לעיל יב, ז). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבפועל אי אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. לדוגמה, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג. ראו בפניני הלכה תפילה טו, 7, שבשעת הדחק אפשר לצאת בקריאה בתרגום).