אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, דינה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ועליה לנהוג כמנהגיו. למשל, אם מנהג עדתו של בעלה לאכול קטניות בפסח – תאכל, ואם נהגו שלא לאכול – לא תאכל. אם נהגו להמתין שש שעות בין בשר לחלב – תמתין שש, ואם נהגו להמתין שעה – תמתין שעה. וכפי שכתב רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן צריכה האשה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו.
ואשה שבעלה נפטר, אם נולד לה ממנו ילד – תישאר במנהגי בעלה, ואם לא נולד לה ממנו ילד – תחזור למנהג בית אביה.[1]
וכן לעניין נוסח התפילות, על האשה להתפלל ולברך כנוסח בעלה, כדי שלא יהיו באותו בית שני נוסחים שונים. אמנם, אם אין הדבר מפריע לבעלה, וקשה לה לעבור לנוסח שלו, במה שהיא מתפללת בשקט – יכולה להמשיך להתפלל בנוסח של בית אביה, אבל לא תתפלל או תברך בקול בנוסח אחר. וכשילדיה יגיעו לגיל חינוך, עליה לחנכם להתפלל ולברך בנוסח בעלה. ולכן גם אם בעלה הסכים שתמשיך להתפלל ולברך בנוסח שהתרגלה בו, כאשר יגיעו ילדיה לגיל חינוך, ראוי לה לעבור לנוסח בעלה, כדי שיקל עליה לחנכם לתפילה ולברכות.[2]
עוד כתב שם, שאינה צריכה התרת נדרים כדי לעבור למנהג בעלה. וכן משמע ממ"ב תסח, יד, שכיוון שלפי ההלכה העובר ממקום למקום צריך לנהוג כמנהג בני מקומו החדש, אינו צריך לעשות על כך התרה. וכ"כ בכה"ח תסח, מג. ויש אומרים שצריכה התרה, ע' בפניני הלכה פסח ט, 1. ונוהגים שלא להצריכה התרה, מפני שכבר כשהתחילה לנהוג כמנהג בית אביה, היה ברור שאם תינשא לבעל מעדה אחרת, תעבור למנהגיו, וממילא ברור שלא התכוונה לנהוג כבית אביה לתמיד, וכן מובא בהליכות שלמה תפילה א, הערה ח.
בעל תשובה שהתחתן עם אשה דתית מבית דתי, כיוון שמבחינת הנהגות הדת הוא מצטרף אליה, יכול לנהוג כמנהגיה ולא כבית אביו. וטוב לשאול בזה שאלת חכם.
