מיוחד הוא איסור חמץ בפסח, שלא רק לאוכלו אסור אלא אף להשהותו אסור, וכל המשהה אותו בביתו עובר בשני איסורים של בל יראה ובל ימצא.[2].
מלשון התורה (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", למדנו שאין איסור שימצא ברשותו של יהודי חמץ של גוי או של הפקר, שנאמר "לְךָ", דווקא חמץ השייך לך אסור לראות, אבל של גויים או הפקר מותר.
לפיכך, אם נכרי גר בחצרו של יהודי, למרות שהנכרי עובד אצל היהודי, אין בעל החצר היהודי צריך לבער את החמץ של הנכרי. וכן כאשר נכרי הפקיד לפני פסח חמץ בביתו של יהודי, כל זמן שהיהודי אינו חייב באחריותו – אינו צריך לבערו, אבל צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים לפני החמץ, כדי שלא ישכח ויבוא לאכול ממנו (שו"ע תמ, ב). או שינעלנו במפתח ויחביא את המפתח, או שיסגרנו בארון וידביק על דלתותיו נייר דבק, שאם יבוא לפותחו יזכר באיסור חמץ.
וכן מותר ליהודי להסכים שגוי יכנס לביתו בפסח וחמצו בידו, אבל אסור ליהודי לאכול עימו על שולחן אחד, שמא ישכח ויאכל מחמצו. ואפילו אם יניח דבר שיזכיר לו שלא לאכול מחמצו של הנכרי, אסור לאכול עימו על שולחן אחד, שמא יתערב פירור מחמצו בתוך מאכלו. לאחר שהנכרי יסיים לאכול, מותר ליהודי לנקות היטב את השולחן מכל פירורי החמץ ולאכול עליו (שו"ע תמ, ג; מ"ב יח).
