חמץ שנפלו עליו אבנים או אדמה, אם הוא קבור תחת פחות משלושה טפחים (כ-24 ס”מ), כיוון שכלב יכול להריחו ולחטט אחריו ולהוציאו, אין הוא נחשב מבוער וצריכים להוציאו לפני פסח ולבערו.
ואם החמץ נתכסה ביותר משלושה טפחים, הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו באיסור ‘בל יראה’ ו’בל ימצא’, ואין צריכים להוציאו ולבערו, אבל צריכים לבטלו, שמא במשך הפסח יפנו מעט מהאבנים והחמץ כבר לא יהיה מכוסה בשלושה טפחים ויעברו עליו באיסור ‘בל יראה’ ו’בל ימצא’.[11]
וכן דין חמץ שנפל לתוך בור שבחצרו, אם אין רגילים לירד לתוכו, יש לבטל את החמץ שנפל שם ואין צריך להעלותו ולבערו.
לפי זה כאשר חמץ תקוע אחרי ארון קיר, באופן שאי אפשר להוציאו משם בלא לפרק את הארון או לרוקנו ולהזיזו, אין צריך להוציא את החמץ משם אלא אפשר להסתפק בביטולו (שועה”ר תלג, יט). חמץ שמונח במקום שניתן להוציאו אך יש בכך טורח, אפשר לשפוך עליו אקונומיקה או מי סבון ועל ידי כך לפגום אותו לגמרי עד שלא יחשב יותר כמאכל, שאפילו למאכל כלב לא יהיה ראוי, וממילא לא יצטרכו לבערו.
מחסן שמשליכים בו דברים שאינם שימושיים, או שממלאים אותו בסחורות שונות, ואין מתכוונים לפנותו עד אחר פסח – אין צורך לבדוק אם מונח חמץ תחת חפציו או סחורתו, אלא די לבטל את החמץ שאולי נמצא שם. אבל אם מילאוהו בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח, כיוון שכבר חלה החובה להתכונן לפסח – חייבים היו לבודקו לפני שהכניסו בו את החפצים או הסחורה, ואם לא בדקוהו לפני כן, צריכים לבודקו היטב מחמץ בליל י”ד (שו”ע תלו, א). ואם קשה להזיז את כל החפצים או הסחורה שבו כדי לבודקו, אפשר למכור או להשכיר את המחסן לגוי ולהפטר בזה מהחובה לערוך בו בדיקת חמץ.
מה שכתבתי שאם יש שם פחות מג’ טפחים צריך להוציא את החמץ, מדובר כשודאי יש שם חמץ, ואפילו במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים יקח כלי חפירה ויפנה את הגל ויבער את החמץ. אבל כאשר מסתבר שיש מתחת לגל חתיכת חמץ בשיעור כ’זית’ ויותר אך אין בזה ודאות, במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים פטרוהו חכמים מבדיקה, ודי בביטול. וכשאין סכנה צריך לבדוק (שו”ע תלג, ח; מ”ב לה). בכל מקרה שחייב לבדוק יכול להיפטר מהבדיקה על ידי שימכרנו לגוי. נראה שאם מסתבר שעד הפסח החמץ התעפש עד שאינו ראוי למאכל כלב או שכבר נאכל על ידי חרקים, למרות שלא היו מעליו ג’ טפחים, אין צריך לבדוק אחריו.
