מצווה לחנך את הילדים למצוות, ומשעה שהבן או הבת הגיעו לשלב שבו הם מבינים את המגילה ויכולים לשמוע את כל קריאתה כהלכה, צריך לחנכם לכך. ואין הדבר תלוי בגיל אלא בהתפתחות האישית של כל ילד וילדה. וכיוון שמשך קריאת המגילה ארוך, רבים מהילדים מגיעים לשלב שבו הם יכולים לשמוע את כל המגילה כהלכתה לאחר גיל תשע.
מנהג טוב להביא לבית הכנסת לשמיעת המגילה גם קטנים יותר, כבני חמש או שש. ואף שקטנים אלו לא הגיעו עדיין לגיל חינוך למקרא מגילה, כי אינם יכולים לדקדק לשמוע את כולה, כיוון שהם מבינים את עיקר העניין, טוב להביאם. אבל קטנים שעלולים להפריע לשמיעת המגילה, אין להביא לבית הכנסת. וצריך אדם להיזהר שלא להדר בחינוך ילדיו על חשבון שאר המתפללים, שעלולים לסבול מהפרעת ילדיו.[9]
כדי לעורר את השמחה ולמשוך את תשומת ליבם של הילדים, נהגו הקהל לקרוא ארבעה פסוקים בקול רם, פסוקים שהם עיקר התחלת הנס וסופו, ולאחר מכן החזן חוזר וקוראם מהמגילה (רמ”א תרצ, יז, מ”ב תרפט, טז, עפ”י מרדכי ולבוש). (ואלו הם הפסוקים: ‘איש יהודי’, ‘ומרדכי יצא’, ‘ליהודים’, ‘כי מרדכי’).
נראה שגם מנהג הכאת המן ברעשנים, נועד כדי לעורר את הילדים בעת שמיעת המגילה. אולם צריך להיזהר שלא להפוך את הטפל לעיקר, ויזהרו מאוד שלא להרעיש בשעה שהקורא ממשיך בקריאת המגילה (שו”ע תרצ, יז, ועי’ מ”ב נט, ובאו”ה).
