יג – הנקמה בהמן ועשרת בניו

יסוד מרכזי במגילה הוא הריגת המן ועשרת בניו, שנעשה צדק, והרשעים שקמו על עם ישראל לכלותו, נענשו והומתו. וכך ראוי על פי הדין, שכל הקם כנגד ישראל, עמו של ה’ יתברך, מורד בה’ יתברך בורא העולם ומקיימו, ומהדין הישר שיאבד לגמרי. כמה דינים מבטאים עניין זה.

ראשית, כותבים את המתת עשרת בני המן בצורה של שירה. ולא כמו שאר השירות, כדוגמת שירת הים, שבהן הכתיבה והרווחים מעורבים, אלא את המתת בני המן כותבים באופן ישר ומסודר, שבשני צידי השורה כותבים מילה אחת ובאמצע רווח, וכך כל שמות עשרת הבנים שהומתו בצד ימין של השורה, והמילה “את” המחברת ביניהם בצד שמאל (מגילה טז, ב; שו”ע תרצא, ג). והעניין הוא, שדרך כל השירות לבטא את הרווחה שהיתה לישראל, ועל כן גם השירה מרווחת ומתפשטת, ואילו השירה של המתת בני המן מבטאת את השמחה על שנתכלו לגמרי ונעשה בהם דין ישר, ולכן נכתבה בצורה סגורה וישרה (מהר”ל אור חדש ט, י).

לכתחילה צריך לקרוא את כל שמותיהם בנשימה אחת, ללמד שכולם נפחו את נשמותיהם יחד, ואם לא קראם בנשימה אחת – יצא. אות ‘ו’ של ‘ויזתא’ כותבים זקופה, ללמד שתלו את כולם יחד (מגילה טז, ב; שו”ע תרצ, טו, תרצא, ד). והעניין הוא, שיסוד אמונת ישראל בה’ אחד, ועמלקים מתנגדים לאמונת היחוד ושונאים את ישראל, וכשהם מתכלים מתגלית אחדותו בעולם. ולכן כאשר נענשו מתו כאחד, שמיתתם גילתה את אמונת היחוד (מהר”ל אור חדש ט, י).

צריך לומר אחר הקריאה: “ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונא זכור לטוב” (ירושלמי מגילה ג, ז, שו”ע תרצ, טז).

בימי הראשונים, החל להתפשט מנהג בקרב הילדים ואף המבוגרים, להכות בעת אמירת המן. כנראה רצו לבטא בזה את השנאה לרשעים ואת השמחה על מפלתם. ואף שאין למנהגם מקור, כתב הרמ”א: “אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו” (תרצ, יז). אמנם יש מהראשונים שלא נהגו בזה. ויש מהאחרונים שאף יצאו כנגד המנהג, מפני שהרעש עלול לגרום שהשומעים לא יצאו ידי חובת מקרא מגילה (כמבואר בהלכה י). למעשה, הרוצים להמשיך במנהג הכאת המן רשאים, ובלבד שיקפידו שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את כל המגילה.[18]


[18]. מנהג זה רווח יותר בקהילות אשכנז. אולם המהרי”ל לא נהג לקיימו. ועי’ בתורת המועדים ה, י, ובהלח”ב יב, טז. ואצלנו נוהגים לקיים כמה מניינים כרצון איש ואיש, באחד אין מרעישים כלל, באחד מרעישים מעט מאוד, ובאחד מרעישים כמקובל. ואף שיש מעלה בקריאה ברוב עם (לעיל ו, 5). כדי שלא לבטל את המנהג לפיו אין מרעישים בהמן, שהוא המנהג העיקרי, ועל ידו הקריאה מתקיימת באופן מהודר יותר, עדיף לוותר מעט על ברוב עם. בחסדי ה’ לכל המניינים יש קהל רב, ולמניינים השקטים קהל גדול יותר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן