חיפוש
Close this search box.

פניני הלכה

יג – הנקמה בהמן ועשרת בניו

יסוד מרכזי במגילה הוא הריגת המן ועשרת בניו, שנעשה צדק, והרשעים שקמו על עם ישראל לכלותו, נענשו והומתו. וכך ראוי על פי הדין, שכל הקם כנגד ישראל, עמו של ה' יתברך, מורד בה' בורא העולם ומקיימו, ומהדין הישר שיאבד לגמרי. כמה דינים מבטאים עניין זה.

כותבים את שמות עשרת בני המן בצורה של שירה. ולא כמו השירות שבהן הכתיבה והרווחים מעורבים, כדוגמת שירת הים ושירת דבורה, אלא באופן ישר ומסודר, כלומר, בשני צידי השורה כותבים מילה אחת ובאמצע רווח, וכך כל שמות עשרת הבנים שהומתו בצד ימין של השורה, והמילה "את" המחברת ביניהם בצד שמאל (מגילה טז, ב; שו"ע תרצא, ג). והעניין הוא, שדרך כל השירות לבטא את הרווחה שהיתה לישראל, ועל כן גם השירה מרווחת ומתפשטת, ואילו השירה של המתת בני המן מבטאת את השמחה על שכָּלוּ לגמרי ונעשה בהם דין ישר, ולכן נכתבה בצורה סגורה וישרה (מהר"ל אור חדש ט, י).

לכתחילה צריך לקרוא את כל שמותיהם בנשימה אחת, ללמד שכולם נפחו את נשמותיהם יחד, ואם לא קראם בנשימה אחת – יצא. אות 'ו' של 'ויזתא' כותבים זקופה, ללמד שתלו את כולם יחד (מגילה טז, ב; שו"ע תרצ, טו, תרצא, ד). והעניין הוא, שיסוד אמונת ישראל בה' אחד, ועמלקים מתנגדים לאמונת היחוד ושונאים את ישראל, וכשהם מתכלים – מתגלה אחדותו בעולם. ולכן כאשר נענשו – מתו כאחד, שמיתתם גילתה את אמונת היחוד (מהר"ל אור חדש ט, י).

צריך לומר אחר הקריאה: "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונא זכור לטוב" (ירושלמי מגילה ג, ז, שו"ע תרצ, טז).

בימי הראשונים, החל להתפשט מנהג בקרב הילדים ואף המבוגרים, להכות בעת אמירת המן. כנראה רצו לבטא בזה את השנאה לרשעים ואת השמחה על מפלתם. ואף שאין למנהגם מקור, כתב הרמ"א: "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (תרצ, יז). אולם היו מקומות שבהם לא התפשט מנהג זה. והיו מקומות שבהם נהגו להרעיש, אבל הרבנים התאמצו לבטל את המנהג, מפני שהרעש מפריע לשמיעת המגילה ואף עלול לגרום שהשומעים לא ייצאו ידי חובת מקרא מגילה (כמבואר בהלכה י). למעשה, הרוצים להמשיך במנהג הכאת המן רשאים, ובלבד שיקפידו שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את כל המגילה. אולם עדיף יותר שלא להרעיש כלל באמצע קריאת המגילה, וכל מניין שבו רוב המתפללים מעדיפים שלא להרעיש, נכון שהגבאים יודיעו מראש שאין להרעיש. ואין בכך שינוי המנהג, אלא המשכת מנהגן של כל הקהילות שנהגו לשמוע את המגילה בשקט.[18]


[18]. מנהג ההכאה היה רווח יותר בקהילות אשכנז. אולם מהרי"ל שדקדק במנהגי אשכנז לא נהג לקיימו. ולפמ"ג (תרצ, א"א כא), עדיף שלא לקיימו כי יצא שכרו בהפסדו מפני בלבול השומעים והקריאה. ואכן בקהילות לא מעטות באשכנז בטל המנהג (מנהגי ישראל ח"ח עמ' רצד). וכן דעת הרב יוסף אליהו הנקין (גבורות אליהו קסח, ג), שנכון לבטלו. ובליטא וסביבותיה נהגו להכות רק במקצת המקומות שמוזכר המן. בקהילות ספרדים היו שנהגו להרעיש, והיו שהרעישו מעט ב'המן' הראשון והאחרון (בא"ח ש"ר תצווה י), והיו שיצאו כנגד המנהג להרעיש, כמו הרב יצחק מולכו באורחות יושר יט, והרב אברהם פלאג'י בשו"ת בן ימין או"ח א-ב. בקהילות תימן לא נהגו כלל להרעיש. ואצלנו בהר ברכה נוהגים לקיים כמה מניינים כרצון איש ואיש, באחד אין מרעישים כלל, באחד מרעישים מעט ב'המן' ראשון ואחרון, ובאחד מרעישים כמקובל. ואף שיש מעלה בקריאה ברוב עם (לעיל ו, 5), כדי לא לבטל את המנהג לפיו אין מרעישים בהמן, שהוא המנהג העיקרי, ועל ידו הקריאה מתקיימת באופן מהודר יותר, עדיף לוותר מעט על 'ברוב עם'.

תפריט