אף שהשמחה על ההצלה היתה עצומה, מתחילה לא היה ברור כיצד צריך לציין זאת. שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות", שיכתבו את מעשה הפורים ויכללוהו בכתבי הקודש שבתנ"ך. עוד ביקשה אסתר מחכמים: "קבעוני לדורות", שיקבעו את יום הפורים כיום שמחה ומקרא מגילה לדורות. בתחילה התלבטו חכמים בזה, הן מצד שהדבר עלול לעורר קנאה מצד אומות העולם שיראו שישראל שמחים במפלתם, והן מצד שהסתפקו אם יש מקום להוסיף ולכתוב עוד פעם בכתובים על מלחמת ישראל בעמלק. עד שלבסוף למדו מרמזי הפסוקים שיש מקום לכתוב שוב על המלחמה בעמלק, וכתבו אנשי כנסת הגדולה את מגילת אסתר ברוח הקודש, וקבעו את פורים לדורות (מגילה ב, א; ז, א; ב"ב טו, א).
אנשי כנסת הגדולה הם בית הדין הגדול שהיה בראשית תקופת בית המקדש השני, והיו בו מאה ועשרים זקנים, וביניהם נביאים וחכמים, ומהם: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, עזרא הסופר, נחמיה בן חכליה, מרדכי וזרובבל בן שאלתיאל. מרדכי הוא מרדכי היהודי. ועזרא הסופר היה החשוב שבהם, עד שלפעמים אנשי כנסת הגדולה נקראים בית דינו של עזרא הסופר. והם היו בית הדין הגדול שייסד את התקנות הגדולות הראשונות שנחשבות כמצוות מדברי חכמים, ומכוחם נמשכה פעולתם של חכמי תורה שבעל פה.
נס פורים נחשב לנס האחרון שניתן להיכתב בתנ"ך, וכפי שאמרו חכמים (יומא כט, א): "אסתר סוף כל הנסים". בכתיבת מגילת אסתר נחתם למעשה התנ"ך.
פורים הוא החוליה המקשרת שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכך אכן מעמדן של מצוות הפורים, שהן מצוות מ'דברי קבלה', שהוא מעמד ביניים בין מצווה מהתורה שבכתב למצווה מדברי חכמים. מצד אחד אינן במעלת המצוות שכתובות בחמישה חומשי תורה, ומצד שני אינן כמעמד מצוות מדברי חכמים, שכן מגילת אסתר נכללת בכתובים. ונחלקו הראשונים מה הדין במצב של ספק בדיני פורים, האם ההלכה להחמיר כדין מצווה מהתורה, או שההלכה להקל כדין מצווה מדברי חכמים.[2]
שבע מצוות ישנן בפורים. מתוכן ארבע מיוחדות לפורים, והן: א) קריאת המגילה. ב) משלוח מנות איש לרעהו. ג) מתנות לאביונים. ד) משתה ושמחה. ועוד שלוש מצוות מדברי חכמים, שכמותן יש גם בימים טובים אחרים: א) קריאת התורה (לגברים). ב) הזכרת היום באמירת 'על הניסים' בתפילה וברכת המזון.
ג) איסור הספד ותענית.
